הגאון רבי ישראל מאיר לאו
י"ח תשרי התשפ"ה
פעמיים בשנה אנחנו מתייצבים ומזמינים אורחים בארמית. מה סוד השינוי בניסוח?
ללא ספק, אחד המנהגים הכי מרגשים של חג הסוכות הוא מנהגם של חסידים ואנשי מעשה לעמוד בפתח הסוכה ולהצהיר הצהרה חשובה בשפה הארמית: "עולו אושפיזין עילאין קדישין" – 'בואו, היכנסו נא האורחים העילאיים הקדושים'.
כי חג יהודי, סעודה שמחה בעם שלנו, תמיד מבקשים לשתף עוד יהודים.
ממש אפשר להקיש 'גזרה שווה' אל חג הפסח. גם שם, בפתיחת ליל הסדר מתייצב כל ראש משפחה ומכריז בארמית הזמנה לאורחים: "כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח".
מה בעצם ההבדל העמוק בין האורחים של חג הפסח לבין האושפיזין של חג הסוכות?
בהקשר לכך ישנו מעשה נאה המסופר על שני אחים מפורסמים, שניהם מאבות תנועת החסידות, תלמידיו של המגיד ממעזריטש: האח הגדול הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק ואחיו רבי זושא מאניפולי זי"ע. האחים סיגפו את עצמם וזיככו את נשמתם באמצעות עריכת 'גלות' של כמה שנים. הם היו עוברים מעיירה לעיירה, ללא לחם לאכול וללא בגד ללבוש. נעו ונדו בעולם ובדרכם היו לומדים ומלמדים ומפיצים את תורת החסידות.
במסלול מסעם היו השניים מגיעים מפעם לפעם אל העיירה לודמיר. וכמו בכל מקום שאליו הגיעו, היו מבקשים אכסניה להניח את ראשם בתקופת שהייתם.
בדרך כלל היה הגבאי מפנה את האורחים אל הגביר המקומי, שביתו היה רחב ופתוח, אלא שאותו גביר סירב להכניסם אל ביתו, בטענה שזוג הקבצנים הזה לא ראוי לכך.
בלית ברירה נאלץ הגבאי להמתין למישהו שיסכים להכניסם הביתה. בקצה העיירה התגורר עני מרוד, אך בעל לב זהב ונשמה טהורה והוא זה שהסכים להכניס את האורחים ולחלוק עימם את פיתו הדלה.
לא חלפו הרבה שנים ושני האחים הקדושים התפרסמו מאוד בכל העולם. זרם של חסידים מכל העולם החל לנהור אל מעונם לבקש הדרכה וברכה. החסידים דאגו לפאר את רבם משלהם, הם רכשו להם עגלה מהודרת רתומה לסוסים אבירים, והפעם כאשר היו האחים יוצאים למסעם, היה זה מסע מלכותי מרשים.
והנה סובב הגלגל ובאחד הימים שבו הצדיקים אל העיירה לודמיר, שחרדה לקראתם. כששמע הגביר על בואם של האחים הצדיקים מיהר ושילם הון רב כדי להזמינם אל ביתו. האחים קיבלו את פניו בשמחה והודו לו על ההזמנה. הם רק ביקשו לוודא שיש לו גם תבן ומספוא לסוסים ולרכב. הגביר אישר בשמחה קורנת.
ואז הורו הצדיקים לרכב שישלח את הסוסים ואת עצמו אל בית הגביר, יש להם שם כל טוב, ואילו הם עצמם יצאו רגלית אל האכסניה הקבועה שלהם, בבית העני הדל בקצה העיר.
הגביר לא הצליח להבין את ההיגיון. הצדיקים הסבירו לו: "אולי אתה לא מכיר, אבל אנחנו אלימלך וזושא וכבר ביקרנו פה בעיירה. אתה הסברת שאיננו ראויים להיכנס אל ביתך. למרבה הפליאה הפעם אתה מזמין אותנו. כשהתחלנו לחקור מה בעצם קרה, הרי אנחנו עצמנו לא השתנינו, הבנו שכנראה הסוסים האבירים ובעל העגלה חביבים עליך. לכן שלחנו אותם אל ביתך".
הסיפור אולי נראה כמו מעשייה מחויכת, אבל יש בו מסר נוקב שכל אחד מאיתנו צריך להפנות אל לבבו. בכל פעם כשאנחנו פותחים את הדלת, או את שער הלב, ומזמינים אורחים להיכנס פנימה – את מי בעצם אנחנו מזמינים? סוסים או אנשים? נשמות או מותגים? מהי המטרה שלנו?
ואם בראשוני החסידות עסקינן, נציג דוגמה מתלמיד נוסף של המגיד ממעזריטש, הוא סנגורם המפורסם של ישראל, רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע.
על אותו צדיק מספרים שהיה מארח בסוכתו כל ארחי פרחי שעברו בעירו, לצד שאר נזקקים ועלובי נפש. החסידים לא תמיד אהבו את העובדה ששולחן השבת והחג של רבם מלא באוכלוסייה כל כך עלובה והם ניסו להניאו מכך. "שמא יואיל רבנו להזמין לסוכתו אושפיזין מכובדים יותר?" הציעו. "יזמין לסעודתו תלמידי חכמים, רבנים ואנשי מעשה. מה לאנשים פשוטים ועלובים אלו בסוכת קודשו, הרי האנשים הללו לא מדברים דברי תורה, חלקם אף מגדפים בשפת ביבין. אין הם מתאימים לקדושת הסוכה".
הרבי הקדוש מברדיטשוב הביט בחסידיו ברוב אהבה והחל ללמדם שיעור חשוב באהבת ישראל:
"בעזרת השם, עוד כך וכך שנים, כאשר אבוא לבית דין של מעלה, אבקש גם אני להיכנס ולישב בסוכת עורו של לוויתן עם כל הצדיקים. יעצרו אותי בפתח ויגידו לי: 'לוי יצחק, מה לך כאן, וכי אינך יודע שבמקום זה רק צדיקים יבואו בו?!'
"אתם יודעים מה אשיב לשומרי הסף", המשיך הרבי מברדיטשוב: "אומר להם: 'נכון, אינני ראוי להיכנס למקום זה שיאה רק לצדיקים ולא לאנשים כמוני, אך גם אני בסוכתי שלי לא בררתי בין אורחים ולא שילחתי יהודי אחד מסוכתי. את כולם קיבלתי בשמחה ולכל הבאים פתחתי את דלתי'".
המשיך רבי לוי יצחק את דבריו ואמר לחסידיו: "אין זו רבותא להזמין רק אושפיזין רוחניים, כמו אברהם, יצחק, יעקב וכו', אורחים שאינם מטריחים ואינם צריכים כיבוד והם גם לא תופסים מקום. רק כך יהיה לי, לוי יצחק, פתחון פה בעולם האמת לבקש שיאפשרו לי להיכנס ולהימצא במחיצת הצדיקים בגן עדן".
ועדיין מעניין לחשוב על כך:
בליל הסדר אנחנו פותחים את הדלת ומזמינים רשמית "כל דכפין וכל דצריך"; ואילו בחג הסוכות אנחנו מזמינים "אושפיזין עילאין קדישין". מה ההבדל?
אולי אפשר להביע רעיון חדש. בעצם אין שום הבדל בין האורחים, אלא שבחג הסוכות כולנו נמצאים בעיצומו של תהליך. אחרי שעברנו את חודש הרחמים והסליחות, את דין ראש השנה ואת מחילת יום הכיפורים, בעצם כולנו בדרגה של 'אושפיזין עילאין'. כל יהודי שנכנס אל תוך ביתנו, הוא מרומם ונעלה.
בכמה מקהילות ישראל נהגו להשאיר כיסא ריק לכבודם של האושפיזין הקדושים. השנה, בחג הסוכות תשפ"ה, יהיו הרבה סוכות שיותירו כיסאות ריקים לכבודם של אחינו האהובים הנתונים בצרה ובשביה.
רגע לפני שניכנס אל הסוכה, נרים עיניים אל אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד ונזעק להם: "אנא, עוררו רחמים. כשאתם נכנסים אל הסוכה שלנו הביאו איתכם גם את אחינו אהובינו. כבר שנה שהם יושבים בפחד מצמית. אנא, הצטרפו נא לזעקתנו והכריזו:
"עולו אושפיזין, בואו בשלום אחים יקרים, בואו נשב יחד בצילא דמהימנותא".
