מבחן המשילות

פסיעותיו המהירות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בשעות אחר הצהריים המוקדמות של יום שני, כשיצא מלשכתו בכנסת לקומת הביניים לישיבה עם ראשי סיעות הקואליציה, לימדו היטב על מצב רוחו. לא היה קשה להבחין בפניו העולצות של ראש הממשלה.

רק 24 שעות קודם לכן הפיק סרטון תבהלה והזהיר את המערכות שרוצות להפיל את לשכתו. בהצהרה המצולמת כיכבו משפטים, כמו "הלשכה שלי נתונה למתקפה פרועה וחסרת מעצורים" ו"מנסים להלך עליי אימים". ראש הממשלה התייחס למבול ההדלפות וירק אש וגופרית על התקשורת המגויסת ומערכות האכיפה הבררניות במה שכינה "מסע ציד מאורגן".

התרגלנו שככה זה עובד אצל נתניהו. ברגעי לחץ לפעמים בורח לו הביבי הישן והלחיץ, שמנסה לפנות לאזרחי ישראל מעל גבה של התקשורת. אחרי הכל המושכות מוחזקות בידיו בעוצמה והוא מותח אותן עד הקצה. הפעם הוא מיהר לישיבת ראשי הקואליציה שלא התקיימה בלשכתו אלא בחדר מאובטח באחד המרחבים המוגנים בכנסת.

הציניקנים אמרו שנתניהו בחר לקיים את הישיבה באווירת השהייה במקלט, שתצדיק את טענתו שהמצב הביטחוני והאיומים על חייו אינם מאפשרים לו להעיד במשפטו בתחילת דצמבר. נתניהו ביקש לדחות את עדותו בחודשיים וחצי. הבקשה נומקה בחוסר זמן להיערכות בשל המלחמה ובחששות ביטחוניים הנוגעים למבנה בית המשפט הבלתי ממוגן. לדברי מתנגדיו אין דרך טובה יותר להבהיר את החשש מפגיעה בו באמצעות כטב"מים המשוטטים בשמי הארץ, יותר מאשר כינוס פרלמנטרי שבשבילו ראש הממשלה גולה ממקומו הקבוע. אחרים התנערו מהתזה הזו ואמרו כי על נתניהו להישמע להוראות האבטחה המחמירות, שלא הוא קובע אותן, ועל כן הוא מתכנס באזורים ממוגנים. הכטב"מ שהגיע עד לחדרו הפרטי בקיסריה מבהיר זאת היטב. יש מי שמבקש להתנקש אישית בראש הממשלה וכל נקודת תורפה אפשרית – תנוצל.

התנצחות מביכה

כך או אחרת, נרשמה חריגה משמעותית בישיבת ראשי הקואליציה, ולאו דווקא הקשורה למיקומה. הנושא העיקרי שדרש את תשומת ליבם של ראשי הקואליציה היה חוק הרבנים המרוכך, שבעבר הוסר מסדר היום של מליאת הכנסת בגלל סירובו הנחרץ של איתמר בן גביר לתמוך בו כל עוד לא יתמנה לחבר בקבינט המלחמה. במקורו החוק נועד לאפשר לממשלה מינוי רבני ערים גם במועצות וברשויות שאינן מעוניינות בהם. הנוסח המרוכך והרזה של ההצעה, שבו דנו ראשי הקואליציה, עסק בהעלאת השכר של הרבנים, של עובדי המועצות הדתיות ובתוספת תקנים.

לאחר שאיתמר בן גביר הסיר סוף סוף את הווטו שהטיל על החוק, לא לפני שנתניהו שילב אותו בקבינט ונראה היה שהכל בא על מקומו בשלום, התגלה כי הפעם הניצים משני הצדדים הם דווקא אנשי 'שס' מצד אחד ואנשי דגל התורה מהעבר השני, שביקשו ליירט את החוק.

בסיעה הליטאית הסבירו כי לאור מצבה של היהדות החרדית עלו על הפרק הצעות חוק חשובות פי כמה מהטבת תנאי השכר של עובדי המועצות הדתיות, ואפילו בוערות יותר, נכון לרגע זה, ממינוי רבנים. כמו כן, וזו הטענה העיקרית שנשמעה מפי גפני ואנשיו, הגיע הזמן ש'שס' תתאם עם 'דגל' את מהלכיה בתחום שירותי הדת ולא תתנהל כשליטה בלעדית. בימי שגרה הטיעונים הללו היו מוצדקים, אלא שבזמנים כאלה, כשלתלמידי הישיבות אין כל פתרון חוקי ואלפי צווים משוגרים ללא אבחנה, מעונות היום באפס סבסוד וידה של היועמ"שית עוד נטויה, חובה להציל כל מה שאפשר. ההתגוששות בין שני הקודקודים החרדיים, גפני ודרעי, שנחשבים לשני קולות מרכזיים מאוד בקואליציה, לעיני זרים ולאוזניהם, מביכה ביותר.

גפני רטן, ח"כי 'שס' התווכחו ואנשי התקשורת ומנהלי קבוצות המידע מיהרו להציף הצהרות וציטטות שירקו אש וגופרית האחד על רעהו, ואף מבוגר אחראי שייקח את המושכות ויביא להסדר בין הצדדים לא נכח בשטח. בסופה של התכתשות מתוקשרת, אולי תופתעו, בנימין נתניהו השכין את השלום המיוחל.

אומנם ראשו היה נתון בחלוקת קשב מלאה בין ההתכתשות הפנימית שסביבו לדיווחים שהגיעו אליו מהשר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר, שיצא למיאמי לפגוש את הנשיא הנבחר דונלד טראמפ ואת אנשיו, אך ככל שהבשורות מארה"ב זרמו מפי איש אמונו של נתניהו, הלכו פניו וזרחו. המידע שקיבל לימד אותו שהממשל החדש שייכנס לתפקידו יהיה הכי פרו ישראלי, הכי תקיף עם איראן ואולי החשוב מכל: הכי פרו נתניהו. ראש הממשלה חשב שמישהו מהתל בו.

כשהדיווחים הראשונים עסקו בכך שמייק פומפאו ודייוויד פרידמן לא ייבחרו, זה לתפקיד מזכיר המדינה שתפקידו להיות מעין שר החוץ של הממשל, וזה לתפקיד שגריר ארה"ב בישראל, נתניהו חשש כי יש יד נעלמה שבוחשת בקדרה ומחבלת בקשרים העתידיים של ישראל וממשל טראמפ. אלא שאז הסתבר לו כי האנשים שנבחרו: הסנטור מרקו רוביו מפלורידה, שאין טוב ממנו כמזכיר המדינה בתקופה הבוערת עם איראן, ומייק האקבי, תומך נלהב של ישראל שאף ביקר ביהודה ושומרון מספר פעמים, שיכהן כשגריר ארה"ב בישראל, הם הבחירות הטובות ביותר שיכול היה לייחל להן.

מצעד המינויים המופלא לא הסתיים בהם. איל הנדל"ן היהודי-אמריקני סטיבן וויטקוף ימונה לשליח למזרח התיכון, ג'ון רטקליף, ראש המודיעין הלאומי לשעבר, יהיה ראש CIA, והרשימה עוד לא מסתיימת: מייק וולס יכהן כיועץ לביטחון לאומי, אליס סטפניק תהיה השגרירה באו"ם, וכל שנותר לישראל הוא לנצל את המומנטום בשנתיים הראשונות לכהונתו של טראמפ, כל עוד הרוב בבית הנבחרים שמור למפלגה הרפובליקנית.

"מה קורה לכם", עלץ נתניהו וגער בניצים. "תסתדרו ביניכם". בסופו של דבר נמצאה פשרה קוסמטית: חוק הרבנים המדולל יעבור במליאה בקריאה ראשונה, ובעת שיוכן לקריאות השנייה והשלישית 'דגל התורה' תקבל את המאחזים שחשובים לה. 'שס' הבטיחה להיות מתחשבת יותר בהתנהלותה.

הכנסת אישרה בסופו של דבר בקריאה ראשונה את הצעת החוק שתאפשר לשר לשירותי דת להעלות את שכרם של הרבנים ועובדי המועצות הדתיות, אך שוב בזבזה הנציגות החרדית תחמושת ואנרגיות על הוויכוח הכי פחות חשוב וחיוני בתקופה הזו.

הזירה האמיתית

בשעות שאנשי הסיעות החרדיות התקוטטו על חוק הרבנים והגיעו איכשהו לפשרות, עסקו מוטי בבצ'יק, השותף החכם בניהול הפוליטיקה החרדית, והשר גולדקנופף בניהול הקרב האמיתי שניצב לפתח החזית הבוערת ביותר של הציבור החרדי: מניעת גיוס מסיבי ללא אבחנה של אלפי בחורים שהוגים בתורה.

התפנית הדרמטית אירעה לאחר שהיועצת המשפטית בהרב מיארה סירבה לחלוקה שביצע הצבא עד כה, שבה התייחס לגיל, לסטטוס הלימודי ולפרמטרים נוספים כמו עבודה בחלק משעות היום, בטענה כי החלוקה איננה קבילה משפטית. שבעת אלפי הצווים שהורתה היועצת להוציא למשלוח מיידי מאפשרים לצבא לבצע את האבחנה המדוברת בין מקבלי הצווים, רק ל־2,500 מהם. על יתר הצווים בהרב מיארה סירבה להתפשר. המשמעות היא כי עוד 4,500 צווים שיצאו לדרך מבטלים דה פקטו את מעמדם החוקי של אלפי בני ישיבות, רובם ככולם חובשי ספסלי בתי המדרש מבוקר עד ליל.

בראש מעייניהם של בבצ'יק וגולדקנופף עומדת משימת על: למצוא הסדרה חוקית מהירה למעמד בני הישיבות. בבצ'יק התרוצץ בין הלשכות לבלום את משלוח הצווים ובד בבד הוא ניסה לקדם עם שר הביטחון ישראל כ"ץ את הצעת החוק שתוציא מהבוץ את עגלת הגיוס המתישה, שנושאת על גבה את הפקרת מעמדם של בני הישיבות וחשיפתם לצווי גיוס ומעצר.

אין לנו אלא לשאת תפילה שיצליחו במשימתם.

מהומה בלשכה

הרבה לשונות רעות ואין־סוף שמועות חברו לעיסוק בתחקיר הגדול שנתפר לבכיר בלשכת נתניהו. הרעש סביב הפרשה לא מסב לראש הממשלה נחת, בלשון המעטה. חוקרי שב"כ והמשטרה מנהלים במקביל את הפרשה, שעיקרה: המערכת המורכבת של האירועים במחדל שמחת תורה אשתקד. במוקד החקירות, לפי טענת הפרקליטות, עומדים מאמצי סביבתו להסיר ממנו אחריות למחדל ולמנוע טענות כלפיו, כביכול טרפד עסקת חטופים.

במרכז חלק זה בפרשייה עומדים כרטיסי הסים שרכש חמאס. מתברר כי שב"כ עקב אחר מאות כרטיסים שהותקנו בטלפונים של אנשי חמאס, שיאפשרו לצוררים לתקשר וכן לתעד את מעשי הזוועה שלהם בשידור וידאו בזמן המתקפה. הפעלת הכרטיסים נחשבה לסימן מודיעיני משמעותי, ושב"כ זיהה כי הללו הופעלו בליל שמחת תורה.

באותו שלב, לטענת שופרות השמאל, המידע הועבר ללשכת נתניהו בשני ערוצים באותה עת: המועצה לביטחון לאומי (המל"ל) והמזכיר הצבאי של נתניהו. שב"כ העביר את העדכון הראשון בשעה 2:58 לפנות בוקר, ועדכון נוסף הועבר למזכיר הצבאי דקות ספורות לפני תחילת המתקפה. הטענות אינן סותרות את גרסתו של נתניהו שהטלפון שלו צלצל בפעם הראשונה, עם דיווח ראשון על האירועים, רק בשעה 6:29, בשעה שהחל ירי הרקטות. מדוע בחרו אנשי לשכתו לא לשתף אותו במידע? ייתכן שסברו שלא מדובר באירוע קריטי כל כך או שמשמעותו מיידית. אחרי שטחו עיניהם של כל גורמי המודיעין, שלא עשו דבר מלבד הקפצת כוח טקילה לאזור, השאלה על אנשי נתניהו מתייתרת.

השאלה אם נתניהו ידע או לא ידע משתלבת בחשדות לזיוף פרוטוקולים של השיחות שקיים ראש הממשלה בשעות הראשונות של המתקפה. אם אכן זויפו הפרוטוקולים, מדוע יש צורך במעצר של שלושה שבועות במרתפי שב"כ? פסו מן העולם דרכי חקירה מקובלות יותר? בלשכת נתניהו בטוחים כי המטרה היא לחלץ אמירות נגד ראש הממשלה ואולי גם להפוך את אחד החשודים המרכזיים לעד מדינה. החשש האחרון נוגע בעיקר לחקירה הנוספת שמתנהלת בפרשייה שהכניסה את לשכת רה"מ לסחרחרה, ונוגעת להדלפת מידע מודיעיני רגיש מאמ"ן לתקשורת הזרה, כאילו נעצר אחד מדוברי ראש הממשלה עם ארבעה אנשי מודיעין.

אם הזכרנו את חוק הרבנים שהוביל בעקיפין לצירופו של בן גביר לקבינט המלחמה, נראה כי השר שיצוק מהחומר שפרקליטות המדינה לא אהבה לגלות את עמידותו, הפך שוב לשק החבטות של הפרקליטות. היא טוענת שהמשטרה, הנתונה למרותו של השר בן גביר, מנסה לצמצם את חומרת החשדות שנחקרים כדי להגן על ראש הממשלה.

בשבוע האחרון המתיחות בין נתניהו לראש השב"כ רונן בר הולכת ומחריפה, במיוחד לאור עמדת האחרון, שתומכת בקידום מהיר של עסקת חטופים גם במחירים שנתניהו אינו מוכן לשלם מתוך דאגה לביטחון אזרחי ישראל. איומים על פיטוריו האפשריים של רונן בר נשמעו בשבוע שעבר, ולא נופתע אם אחרי פיטוריו של גלנט ראש השב"כ יהיה המפוטר הבא, על אף העליהום התקשורתי שיצוץ. נתניהו החדש אינו חושש מהתקשורת. לעיתים נדירות הוא מאבד את השלווה שסיגל לעצמו בשנה האחרונה, אבל עד מהרה הוא שב לעשתונותיו ומנהל את המערכה בקפידה.

אם למישהו היה נדמה שהעיסוק העיקרי של ראש הממשלה הוא פוליטי, בשימור הקואליציה ובהשכנת שלום בין ראשי הסיעות, הוא טועה. כשנתניהו טוען כי הוא עסוק בענייני לחימה ואינו יכול להעיד במשפטו, חשוב לזכור כי לפתחו ניצבת שאלת ההסדר עם חיזבאללה בצפון, מזג האוויר החורפי המתקרב שיקשה על הלחימה בעזה ובלבנון, הצורך בניהול זהיר של משאבי החימוש והקושי להסתמך לאורך זמן על מערך המילואים. הוסיפו את המתיחות הגוברת בין לשכת ראש הממשלה למערכות האכיפה, המודיעין והביטחון, וקיבלתם הצצה לתמונה ממוזערת של ניהול המערכה היום יומי.

קרב חשוף

מי שעוקב אחרי העימות המתחולל בצמרת בין היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, יוכל לזהות שהתחפושות נעלמות והמסכות מוסרות בעוד הקרב בין הרשויות בא לידי ביטוי בשיא תוקפו. מצד אחד ניצב איתמר בן גביר, שנתפס בזיכרון הקולקטיבי כטראבל מייקר ימני וזכור לנו כמי שהשטיקים שיצר בצעירותו בהפגנות היו לשם דבר, והנה, האיש הצליח להוכיח לימין ולמפלגות החרדיות מהו שלטון ללא מצרים. הוא הגדיר מחדש, בין גליה הסוערים של ההשתלטות המשפטית על ההגאים בישראל, מהי משילות.

בן גביר הוא דוגמה לשליטה מוחלטת של שר במשרדו. בתקופה קצרה הוא הצליח לעשות בית ספר כמעט לכל השרים שמתקשים להתנהל במשרדיהם הממשלתיים. באים, מחתימים כרטיס, מהנהנים כמעט בשתיקה בישיבות עם אנשי המקצוע והיועצים המשפטיים שעל פיהם יישק דבר, ומקסימום גוזרים סרטים. המתיישב מקריית ארבע, שהעפיל למשרת המיניסטר, רק שנתיים בתפקידו, יכול לשאת עיניים לאחור ולספור הישגים. הוא הטמיע מדיניות, החליף את כל הדרגים המקצועיים בפיקוד המשטרתי העליון, עצר את חגיגות הסופ"שים לאסירי הנוח'בות, ובעיקר לימד כיצד צריך להתנהל שר, בריכוזיות מלאה במשרדו: הוא ממוקד מטרה, חד ומגלה בקיאות מרשימה בכל תזוזה פנימית. הוא יודע בדיוק מאיפה היא באה ולאן הולכת.

בעיקר, הוא אינו מתבייש במי שהוא והקיף את עצמו באנשים שומרי מצוות, רץ חדור מטרה אל היעד שלו: הוא לא בא להיות שר עציץ שאומר יפה בוקר טוב לכולם בכניסה למשרד ומשמש חותמת גומי ליועצים המשפטיים. הוא לא מקשיב לתוכניות הרדיו בבוקר, כמו שרים אחרים שמנסים ללמוד מה עליהם לעשות כדי שיוכלו להחניף ולרקוד מה יפית. בן גביר הוא ההפך הגמור. הוא לא ינהל מדיניות שלמה בניסיון לקושש עוד כמה קומפלימנטים מהתקשורת המתבוללת. אוהבים לרדת עליו, לכנות אותו נער גבעות מגודל או להדביק לו חוסר אחריות. מבט מעמיק יותר, ברטרו-פרספקטיבה, מגלה לעינינו יהודי אמיץ, פיו וליבו שווים והוא מכוון מטרה בלי למצמץ מול אף גורם ולא קם ולא זע מדרכו הסלולה עד המטר האחרון.

מן הצד השני עומדת יועצת משפטית שהגיעה אלינו כירושה מהממשלה הקודמת, בלי קשר לזהות אלה שבחרו בה לתפקיד. משהו בתפקוד שלה השתבש באמצע המסלול. היא רואה את עצמה כמושלת הלאומית שלאט לאט תפקיע את סמכויות השלטון ותעביר אותן לידיה. היא העומדת מאחורי כל ההחלטות שבולמות כל הטבה לחרדים החל מעצירת תקציבי הישיבות, עבור בהחלטה המקוממת על בלימת הסבסוד למעונות בפרשנות מעוותת, וכלה באלפי צווי הגיוס לבני הישיבות ואברכי הכוללים, שהיא מורה השבוע על הוצאתם ועוקפת את הממשלה ומשרד הביטחון. שוב היא נוטלת את מושכות השלטון לידיה בפעם המי יודע כמה.

בהרב מיארה מציגה השקפת עולם מעוותת אך ברורה, שמאפשרת לראות את חשכת דרכה באור בהיר ביותר: היא מסוג האנשים שבטוחים שהמדינה נתונה לרשותם, ותפקידם אינו מוגבל בייעוץ משפטי גרידא או שהם מסתפקים למצער בהענקת פרשנות לחוקים ולפסיקות בית המשפט העליון. בהרב מיארה היא ראש לכל אלה המבקשים לקבוע עבור כולנו כיצד ייראו חיינו, על פי משנתם.

משבר חוקתי

קרב הענקים הזה, בין שני הקצוות, גרם לכך שבלשכת היועמ"שית כבר איימו כי יורו לנתניהו לפטר את בן גביר. השבוע, בקבינט, חשף בן גביר את האיום שהציגו בייעוץ המשפטי לממשלה, ובמפתיע, נתניהו הגיב לדברים ואמר כי העימות בין בהרב מיארה לבן גביר מוביל את ישראל למשבר חוקתי.

זהו משפט חריף שכמותו בנימין נתניהו טרם השמיע, לפחות לא עד להתנגשות בין בן גביר לבהרב מיארה. הסיבה היא שבמדיניות הנחרצת שמוביל בן גביר הוא מייתר כמעט לגמרי כל גחמה משפטית שמקורה פוליטי, גם אם היא עטופה בסממנים משפטיים מובהקים.

אגב, המדובר עצמו לא ממש התרגש. כמו בכל ישיבת ממשלה, גם בישיבת הקבינט השבוע הוא שב ושאל את עמיתיו השרים: ממה אתם מתפעלים? למה אתם עושים לה חשבון? דברו איתה גלויות, אל תהססו. אין לכם מה להסתיר. דברו איתה ישירות, הניחו על השולחן בדיוק את מה שאתם חושבים, בלי ללכת סחור סחור או להתנסח במכתבים משפטיים.

שר החוץ גדעון סער היה מספיק אמיץ לומר גלויות על שולחן הקבינט כי בינתיים האיומים הללו מבית מדרשה של היועמ"שית כלפי בן גביר, כמו גם ההתבטאויות של נתניהו בעקבותיהם, רק מסייעים לבנק המנדטים של בן גביר לצמוח. בגדול, סער צודק. זה בהחלט מה שקורה.

מבחן המשילות

לא כולם במפלגות החרדיות אוהבים אותו וההנהגה הרוחנית תוקפת אותו בחריפות בעקבות עמדתו בנושא הר הבית, אבל הוא זוכה לפופולריות גם במגזר החרדי. די אם נביט אל התיעודים שיוצאים מחתונות ואירועים שונים. ראינו את זה אצל הרב חיד"א אברג'יל או אצל הגאון רבי יגאל כהן. מאות רוקדים איתו ומכרכרים סביבו.

הדרמה הגדולה סביבו והאהדה שהוא זוכה לה אינן דווקא בשל תפיסת העולם שלו, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם דעת היהדות החרדית הצרופה, אלא בשל האומץ שניכר מרחוק, היכולת שלו להילחם בגורמים שנחשבים חזקים פי כמה ממנו, לשחות נגד הזרם בלי להתפעל מהם ומהמונם, בלי שיכרע וישתחווה לרגלי כל הגורמים.

אולי לראשונה מקום המדינה הצליח הימין סוף סוף להנפיק מקרבו שר שלא מקנן בו התסביך הממלכתי של הציונות הדתית. מנגד אין לו גם צורך בהליכה בין הטיפות שנדרשת מנציגי המפלגות החרדיות, וראה זה פלא: אין לו גם מסורת של טיולים בחו"ל שעליה נשענים בדבקות רוב שרי הליכוד, שמבקרים מדי פעם גם בארצנו הקדושה. השר לביטחון לאומי מתנהל וסכין בין שיניו, ישן שעתיים ביממה, מתרוצץ בין בתי כלא, משנה מדיניות, נוטע אנשים טובים בתפקידים בכירים ולא מפחד להתעמת עם איש.

ארך לנתניהו זמן לעכל אותו. בתחילה הוא נהג בו בחשדנות, אבל בחודשים האחרונים בשיחות סגורות אומר נתניהו כי אילו היו לו עוד שני איתמר-בן-גבירים בשרי הליכוד, המדינה הייתה נראית אחרת. נכון, יש מאיתנו החושבים שהדרך הנכונה היא להוריד את הראש ולכפוף גו, אך בן גביר הוכיח בשנתיים האחרונות שהוא השר היחיד שהצליח להרעיד את אמות הסיפים במשרדו ולשנותו מן הקצה אל הקצה. במינויים, במדיניות, בתפיסת עולם, ואפילו במלחמה שקידש במערכת המשפט שאפשרה לאסירי חמאס ליהנות ממנעמי הכלא הישראלי. בצעדים מושכלים, ולעיתים בפועלו בכמה חזיתות במקביל, הוא פירק את מוקשי הנעל שהוצבו לו בזה אחר זה.

התקשורת בישראל איננה מכירה בערכים או במונחים הללו של אומץ לב. היא חדורת מטרה: להשחיר את פניו של השר לביטחון לאומי ולצייר אותו כאויב העם. מדהים להיחשף לאחת מתוכניות התחקירים, שבה התגלו פרטים מקבוצת התקשורת הפנימית של בן גביר ואנשיו. מתברר שבן גביר לא פראייר. המתיישב מחברון, כך נראה, רחוק מאוד מההגדרה 'בטלן'. הוא יודע להשתמש בכלי התקשורת בהפוך על הפוך, בנשקים שלהם עצמם. הוא יודע להריץ ספין על ספין ולשחק בכותרות שהוא מנפיק כדי להציף את המסרים שהוא מעוניין להביא לתודעה הציבורית.

כך, וזה אולי העיקר מבחינתו, השר לביטחון לאומי מיצב את עצמו כאחד השרים המשמעותיים יותר בממשלה, ואין מי שלא עוסק בו ובפועלו. וראה זה פלא: דעת הקהל, כולל זו המתורבתת, מגויסת על ידו בעל כורחה, להשלמת הטמעת המהלכים שהוא חפץ בקידומם. הוא עושה זאת בתבונה רבה, נעזר ביהודים טובים מחברון, קומץ אנשי תקשורת שמלווים אותו. יחד הם מתמודדים עם אוקיינוס עכור של תקשורת מגויסת שנלחמת נגדו בכל הכוח.

אפשר להתווכח על אופי המדיניות שמוביל בן גביר, אך בשום אופן אי אפשר שלא להעריך את התוקף, הנחישות והעוצמות שהוא מגייס ללכת עד הסוף בלי להתפעל ובלי להתרשם כדי להשיג משילות ותוצאה.