ישראל א' גרובייס
ט"ז אייר התשפ"ג
כמה מחשבות רגע לפני שיוצאים למירון
ביד שלו היה סל. צהוב, כזה שכבר לא קיים באופנה; על הראש היה כובע ברט, גם הוא כבר לא; והוא ניסה להיאבק בכל הכוח, אבל בגילו זה היה חסר סיכוי.
בכל שנה בערב ל"ג בעומר אני נזכר בו ומתמלא כאב.
מרחוק נשמעו צלילי הקלרינט המפורסמים שהשמיעו ניגוני הפוגה. זו הייתה שעת צהריים לוהטת. אלפי יהודים נרגשים וסחוטים שעשו לילה שלם אצל רבי שמעון, רצו לחזור הביתה. כולם שעטו אל אחד החניונים שהוכשרו באותה שנה.
בעיתונים שלמחרת יקראו לזה 'אם כל הקריסות'. שנה שלמה יתווכחו מי אשם במחדל. אבל המציאות בשטח הייתה נוראית. כמה עשרות אוטובוסים, מול כמה אלפי נוסעים פוטנציאלים. קומץ הפקחים המבועתים עזבו את המקום. ולמה שהתחולל שם, קוראים בשפה למדנית "כל דאלים גבר".
זו הייתה סלקציה אכזרית. החזק שורד. חבורות של צעירים מתנפלים על הדלתות, שומרים מקומות זה לזה. היתר, נאלצים לעמוד מרחוק ולשווע לטיפת מים. מופע מרהיב של דרך ארץ שקדמה לתורה.
אודה ואבוש, שבאותם רגעים לא ממש חשבתי על התמונה המלאה. בסיוע של שני חברים ונתוני הגוף הדי מבורכים, הצלחנו למרפק את הדרך היישר אל הספסל השני, ההוא שמעל הגלגל. כיוונו את המזגן הישר לפנים, וכבר התחלנו לעזור לנהג לצעוק ש"אל תדחפו, עוד מעט יבואו עוד אוטובוסים".
ואז קלטתי אותו, עם הסל הצהוב ובלי טיפת כוח. הוא ניסה להידחף. לא היה לו סיכוי. כל כולו היה נראה לא שייך. בתוך המרחב האידישאי שנוסע ממירון לבית שמש, אין אף אחד עם חולצה צבעונית.
"אני מתחנן", הוא זעק, במבטא גרוני עמוק, "אני כבר פה מהבוקר, אני הולך להתעלף".
הזעקה הזו הצליחה בבת אחת לפתוח לי את העיניים. קמתי, הושטתי ידיים חסונות. את שלוש שעות הנסיעה הבאות, עשיתי בעמידה. עד בית שמש.
אחרי ששתה קצת והסדיר נשימה, הוא ביקש שאתכופף. "זהו", הוא לחש, "זו פעם אחרונה".
ואז הוא התחיל לספר.
הסיפור התחיל כבר אצל אבא שלו, עליו השלום. יהודי שעשה את המסלול המפרך של ימי קום המדינה. עזב פרנסה נחמדה במרוקו, עלה ארצה עם חלום גדול, נזרק למעברה דולפת, סלל כבישים עד שידיו נשברו.
והייתה נקודת אור אחת קבועה בחייו. כל שנה, שלושה ימים לפני ל"ג בעומר, היה צורר חבילות, נפרד מהילדים הקטנים ועושה את כל הדרך בכמה אוטומובילים ומשאיות עד לרבי שמעון. "כלום לא היה פה. לא רוטלים ולא מהדרין. מסירות נפש".
שלושה ימים היה שם. אכל, ישן, התפלל ורקד. ואז חזר הביתה "כמו חדש".
כשהילד בגר, הוא ביקש להצטרף. "זה לא הולך ככה", הסביר אבא, "לרבי שמעון לא באים סתם. תגיד קודם 'תיקוני זוהר'". הילד גרס את המילים הארמיות חודש שלם, ואז הצטרף לאבא. הדרך הייתה קשה. מהתחנה המרכזית בבאר שבע, לתחנה המרכזית בתל אביב. משם לצפת. משם במשאית עד לתחתית ההר. ומשם, מטפסים ברגל. וכל הדרך שרים ומנגנים.
"שלושה ימים של קדושה. מתפללים, שרים, אוכלים קצת ובעיקר רוקדים. ואז חוזרים הביתה כמו חדש".
מאז, זרמו נהרות של ח"י רוטל על ההר הקדוש. העולם התהפך והשתנה. אבל הם לא ויתרו. "אפילו בשנה של 'ששת הימים', כשכולם רעדו להגיע, אבא לקח אותי איתו". בינתיים אבא נפטר, הבן עבר להתגורר בהר-טוב. עובד במפעל תעשייתי. והצוואה נשארה. הוא מסיים את כל ה'תיקונים' ומגיע לרבי שמעון.
"אבל בשנים האחרונות", הוא לחש והחל לדמוע שוב, "נראה לי שרבי שמעון כבר לא רוצה אותנו. הוא רוצה רק אתכם, התלמידי חכמים מהישיבות. כנראה שלא מספיק להגיד 'תיקונים' פעם אחת בשנה, צריך להיות כמוכם, ללמוד כל היום זוהר וגמרא. להיות בכולל. רק אתכם הוא רוצה.
"השנה", הוא סיים, "זו פעם אחרונה. אני כבר לא יכול יותר".
מכירים את הסיפור על הקיסר פרנץ יוזף וקידוש לבנה? רק מזכיר בכמה מילים. לפי האגדה, הקיסר עם השפם המוזר, פגש פעם קבוצה של יהודים מביטים אל הירח ורוקדים 'טובים מאורות'. כשהוא ניסה להבין מה בדיוק העניין, אחד היהודים התחיל לספר לו שפעם השמש והירח היו באותו גודל. הירח חטא, נגזר עליו להתקטן. פעם בחודש, כשהירח מתחדש, אנו מברכים ושרים.
פרנץ יוזף שלא זכה לירד לעומק דברי חז"ל, המשיך לדהור על סוסו, תוך שהוא מפטיר: אם אלו הבעיות שלכם בחיים, אני מבין איך אתם שורדים.
הייתי מזמין את הקיסר לסיור ברחובות החרדיים בימים אלו. החלב התייקר, המשכנתא צולפת, יחסי דת-ומדינה במצב סכנה, והיהודים שלנו שוכחים הכל ומתעסקים בשאלות הרות גורל – כמו למשל באיזה אוהל בקרעסטיר הסטייק היה עשוי טוב יותר, או בשאלה נוספת שהפכה כבר ל'גופי תורה': האם מותר להרחיק את המוזיקה מחצר הרשב"י, אל הרחבה שמאחוריה.
לא יודע מה איתכם, אני כבר קראתי שני קונטרסים ארוכים על העניין. כל הצדדים משוכנעים שמדובר במזימה ציונית שבאה לבטל את ה'מסורת' שמהאר"י הקדוש. היל"ת.
אבל מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שכל החגיגה במירון חוותה שינויים מפליגים. במאות השנים הראשונות, בימי האר"י ותלמידיו והרבה אחריהם, זו הייתה חגיגה מזרחית ספרדית. יהודי אירופה מעולם לא חלמו על האופציה לרקוד ליד קבר. מרנא ה'חתם סופר' זי"ע אף ביקר קשות את המנהג.
ובכלל, כל תמונה מהשנים העתיקות, מוכיחה את העניין הזה. מסביב לכל דמות ירושלמית כמו זו של ריא"ז מרגליות, רוקדים עשרות יהודים ספרדיים. הם היו העיקר. בדרכם שלהם. העולים מאירופה השתלבו לאט-לאט. רק בעשורים האחרונים האירוע הפך אידישאי-חסידי.
האוהלים סולקו, הדרוזים ברחו, דרך מהדרין נסללה, והמרחב כולו הפך שחור. גם צלילי המוזיקה, שבעבר היו ערביים-מזרחיים, משתנים לנגד אוזנינו. מקצב הכליזמר הקלרינטי מפנה את מקומו לאורגני-הפצצה שמוכרים לנו מהחתונות.
בקיצור, את השינוי לא חוללו הפרויקטורים, אלא המציאות בשטח.
ולמה מירון כל כך מעניינת? חוץ מכל הסיבות הידועות, שמדובר במקום אש להבת-שלהבת; בעשורים האחרונים, מירון היא המיקרוקוסמוס של הציבור החרדי במדינת ישראל.
אחת השאלות הכי מרתקות – יש שיאמרו מדאיגות – את מקבלי ההחלטות בישראל, עוסקת בניסיון לנבא מה יקרה פה בעשורים הקרובים "כשהחרדים יהיו רוב" (אגב, זהו גם שמו של ספר מעניין מאוד שחיבר ידידי איציק קרומבי בחודשים האחרונים. שווה).
מה יעשו עם כלכלה? עם צבא? עם שיטור?
תתפלאו, אבל בניגוד למה שנראה, לא רק אנשי שמאל חוששים מהשאלות הללו, אלא דווקא צעירים חרדים ובעיקר בחורי ישיבות שעימם אני משוחח. בואו נאמר בעדינות, שימי הקורונה ובעיקר האסון המחריד במירון, לא נוסכים יותר מדי אופטימיות.
העובדה ששנתיים חלפו – ואף לא אחד מכל ראשי ההקדשות, העמותות והארגונים ששורצים בהר – לא מוכן לוותר ולהפסיק "לסייע" לקהל, מדאיגה ומטרידה.
ומנגד, גם הניסיון של רשויות המדינה לשלוט על האתר, לא עולה יפה. מה שהתרחש בשנה שעברה, לימד שהמדינה שלנו יכולה אולי לעשות היי-טק, לשגר לווייני ביון ולחולל פיצוצים מסתוריים באמצע טהרן, אבל לא לשלוט על כמה סיקריקים עם קטר.
הניסיון שמתחולל בהר השנה, הוא קריטי.
למעשה, המגזר החרדי מקבל מהמדינה 'אוטונומיה' כמעט מוחלטת. המדינה – בצניעות מוחלטת – מסתלקת מהשטח לכמה יממות. כל האזור הוחרג מכל חוקי תכנון ובנייה. האחריות הופקדה בידיים שלנו, המגזר החרדי. פעם ראשונה קיבלנו את מלוא הקרדיט, לתכנן, לארגן ולסדר.
כדור האש הלוהט, בידיים שלנו. האם זה יצליח? ממש לא ברור.
מספיק שכמה אלפי חברה'מנים יחליטו שלא בא להם להסתפק בחמש שעות תפילה; או שכמה עשרות סיקריקים יודיעו ש'מנהג האר"י' הוא דווקא הפוך ממה שכולם חושבים; שלא לדבר על עשרות גופים מיותרים שאוספים מיליונים במשך שנה שלמה, עבור כמה צלחות טשולנט מיותרות.
אחרי שנים שהתרגלנו להאשים את כולם, את המשטרה, אגד, דן, איחוד הצלה, ממשלה, או"ם ומועצת השריעה – בל"ג בעומר השנה, אין את מי להאשים. הפעם זה שלנו. של הציבור החרדי. המדינה השקיעה מיליונים רבים. מאיר פרוש ויוסי דייטש – שמו את כל יוקרתם הפוליטית על הדבר. כל הניסיונות נעשו.
עכשיו התור שלנו. לציית, לוותר, להיות סבלנים. לסייע למהלך הגדול.
אם משהו במתווה לא יעבוד חלילה, ייתכן שנצטרך להודות בבושה גדולה, שהציבור שלנו לא בשל לנהל אירועים גדולים; שהעסקנים שלנו עוד לא יודעים לשים את האגו בצד, ולהוביל מהלך שלם והרמוני לכבוד התנא הקדוש.
ומידה טובה מרובה. כל הצלחה של הניהול החרדי – תהיה קידוש השם מרהיב וסימן דרך לשנים הקרובות. אבל זה דורש מכל אחד מאיתנו.
למשך יממה אחת, כדאי לעזוב את תרבות החלוקע. רגע לפני שיוצאים מהבית, אפשר לקרוא קצת – ועדיף עם הילדים – על 'מסע מירון' של הדורות הקודמים. במקום לבכות כל הדרך על ה'חוצפה' של הנהג, הפקח, הסדרן – נדע שבמשך דורות, יהודים חוו מסעות מפרכים, אבל הם לא הרגישו מרוב אהבה.
אסיים בסיפור ששמעתי מידיד נכבד, עובד השם ובעל רגש. כבר עשרות שנים שהוא מטפס אל ההר. לפני שנתיים, אחד מידידיו 'סידר' לו נסיעה עד לפתח המערה. "ירדתי", הוא מעיד, "נכנסתי כמו 'שיינע יוד', והרגשתי ריק ומרוחק. לא הייתה ברירה, ירדתי ברגל את כל ההר, וחזרתי שוב בהליכה מיוזעת. רק ככה יכולתי איכשהו לעלות אל פני האדון, רשב"י".
שנזכה לקדש שם שמיים, והוא ימליץ טוב בעדנו. אדוננו בר יוחאי.
