אלפי שנים לפני שהמציאו את 'כיפת ברזל' כבר היה מי שצפה את הסיכון שיש מאחוריה
אלו היו ימים אחרים. שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה. עשן כבשני המשרפות עוד ריחף באוויר. הגורל היהודי מעולם לא היה בסכנה גדולה כל כך.
ואז, בבת אחת, התבשרו השרידים הנותרים על הפלא הגדול שמתרחש אי שם בקצה המזרח התיכון – במקום שאליו נישאות העיניים אלפי שנים.
הבלתי ייאמן קרה. העם היהודי ניצח את אויביו מסביב במלחמת שחרור חסרת תקדים – שבעקבותיה קמה וגם ניצבה מדינה של יהודים. עם המנון, דגל, צבא, וכל מה שיש במדינה מתוקנת.
לבני הדור החדש יקשה להבין את התחושות של אז. שיכרון כוח ובעיקר הערצה עצומה עד כדי סגידה לכל מה שקשור למדינה המתחדשת.
ראש הממשלה הראשון הפך לאייקון תרבותי. יהודים של צורה עמדו נרגשים מול תמונתו. וכל זה היה רק רמז להערצה הגדולה ששכנה בלבבות כלפי צה"ל וכוחות הביטחון.
הגנרלים נתפסו כגיבורי-על. סיפרו עליהם מעשי גבורה ועטרו אותם בעטרת ניצחון. המעבר מתקופת השואה למחתרות כמו ההגנה והפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, אשר חברו יחד לברית תנועת המרי ולימים הפכו לגוף מאוחד שנקרא 'צבא ההגנה לישראל', עורר גאווה רבה בלבבות והערצת אין קץ ללוחמים במערכות ישראל.
היה אפילו יום בשנה, כ' בתמוז, שנקרא בלוח הרשמי 'יום הצבא'. ביום זה, כמו בכל ימי העצמאות של ה' באייר, חגגו במצעד צבאי ענק ומרשים – כזה שריתק אליו המוני יהודים שהריעו בהתרגשות אקסטטית.
אחד המקומות המרכזיים שציינו בהם את המצעד היה העיר חיפה – מעוז הסוציאליזם העברי. כתובת בד ענקית שהתפרשה מצד אחד של העיר התחתית אל צידה האחר נשאה את הכיתוב: "ישראל בטח בצה"ל עזרם ומגינם הוא" – עד כדי כך היה גדול העיוות, רח"ל.
ספק גדול בליבי אם גם הלוחמים עצמם הרגישו וחשבו כך, או רק אלה היחצנים והפוליטיקאים שרכבו על האוכף הצה"לי וקיוו להתעטר בזרי דפנה של המקריבים עצמם על הגנת העם והארץ.
הראשון שצפה את התופעה הזו אלפי שנים לפני שהתרחשה היה אבי הנביאים, משה רבנו עליו השלום. בנאומו שמופיע בפרשתנו הוא מקדיש פסוקים ארוכים כדי להזהיר את עם ישראל שהרגעים של אחרי הכיבוש – עשויים להפוך אותו למעריץ צבאי.
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל… וְזָכַרְתָּ אֶת ד' אלוקיך כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים… בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי ד' אלוקיך הוּא הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה… יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאַבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ד' לָךְ".
ואכן, לאורך כל הדורות היו רבים וטובים שלא שכחו את המסר הזה, גם ברגעי ההצלחה הכי כבירים.
בעצמי זכיתי להכיר כמה ממוסרי הנפש על קידוש השם, שעד לנשמת אפם האחרונה לא נטשה אותם האמונה באלוקי ישראל, "הנותן לך כוח לעשות חיל".
ידוע לי גם על מקרים של אנשים שבחיי היום יום שלהם לא היו דבקים באמונה ובקיום מצוות, אבל דווקא הסיכונים והנטל של הלחימה, בניגוד לכל כללי הטבע, הפכו אותם למאמינים אמונה איתנה בצור ישראל.
בישיבת 'כנסת חזקיהו' בזיכרון יעקב (שלימים עברה לכפר חסידים) למדו איתי שני בחורים אשר נפלו ב'מבצע קדש' – היא 'מלחמת סיני'. יעקב סמט הי"ד לא היה קצין, אלא חייל מן השורה, שהמחלקה שלו הייתה חייבת לכבוש גבעה שמאחוריה שכן כוח מצרי חזק מאוד.
מפקד המחלקה שזינק ראשון נהרג, וכמוהו גם מפקד הכיתה שנטל את מקומו. ברגע זה של איבוד עשתונות וסכנת כיתור לכל החיילים זעק סמט: "לא להיבהל! אל תירא ואל תחת! לכל כדור יש כתובת! טפסו אחריי אל ראש הגבעה, כי לד' הישועה".
הוא שילם בחייו כשגופו ספג את הכדור הראשון, אך החיילים שמאחוריו הסתערו, גברו על האויב וכבשו את הגבעה.
שמוליק שפרמן הי"ד היה בן ירושלים. כשנודע לו יום אחד שאני עולה ירושלימה – ביקש ממני לגשת לאימו הישישה שגרה ברחוב משה חגיז 7 ולספר לה על שלומו. האם מסרה לי מטבע של לירה למסור לבן והפצירה: "אם אתה חבר שלו, תבטיח לי לשמור שלא יוציא את הכסף על סיגריות. העישון מזיק לבריאות שלו. אני שולחת לו לירה שלמה כדי שעד לסוף ה'זמן' יוכל לקנות לו בקבוק חלב, שיאריך ימים".
שמוליק עבר את ששת ימי הלחימה ב'מבצע קדש' בשלום. במסדר הניצחון הרגיש לפתע כי נפתחה הנצרה ברימון היד שצמוד אליו. זה היה רגע מרטיט. שמוליק הבין שאם לא יתעשת, יהיה הרג המוני.
הוא זינק אפוא על הרימון וספג בגופו את כל הנזקים. הוא מסר את נפשו, ואיש מחבריו לא ניזוק. למרבה הפלא, מכל הציוד שלו וממדיו נותר רק דבר אחד שלם – הציצית. כל החיילים שעמדו מסביב הרהרו בתשובה באותו הרגע, גם על הנס ועל ההקרבה של שמוליק שפרמן וגם על הטלית קטן שהפכה לדגל.
²
חשוב לי להדליק פה נרות נשמה לזכרם של נציגים מדורות עבר של לוחמים שהאמינו כי רק ד' נותן את הכוח לעשות חיל.
דווקא בימים אלו, אחרי מבצע צבאי מוצלח במיוחד שבו הכו לוחמינו באויבינו ובחסדי שמיים כמעט לא עלתה מזימת האויבים – ועל אף שהשליכו לעברנו מאות רבות של טילים כמעט שלא נפגעה נפש יהודית – דווקא בימים אלו כל מי שעיני שכל לו, מבין שאי אפשר לומר כאן 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה'. אי אפשר להתעלם מהנס האדיר שאנו עדים לו בעשרות השנים האחרונות.
"אנחנו לא נמצאים כאן בזכות הכוח אלא בכוח הזכות", היטב להגדיר זאת ראש הממשלה המנוח מנחם בגין ע"ה, מהבודדים שהבינו את המסר העולה מפרשת השבוע שלנו.
זה כמובן לא סותר הכרת טובה לאלו שמוסרים את נפשם בשטח, אבל עיקר המטלה נמצא עלינו, לחזור ולהזכיר בעיקר לעצמנו – מי הנותן לנו כוח לעשות חיל.
