מגילת קושנר

אחדות פותרת הכל

הפעם האחרונה שרוב החטופים ראו את המשפחות שלהם הייתה בהושענא רבה בבוקר. משתתפי מסיבת הנובה יצאו אליה בהושענא רבה בבוקר, וחלק גדול מהחיילים והחיילות שהיו בבית בחול המועד נפרדו מהוריהם ומיקיריהם בערב שמחת תורה.

באופן סמלי ומצמרר הם שבו בדיוק שנתיים לאחר מכן.

גיא דלאל שיצא לנובה בהושענא רבה בבוקר ואמר לאבא שלו שיחכה לו למוצאי שמחת תורה, מכיוון שהוא רוצה לפרק את הסוכה, חזר ופירק את הסוכה שחיכתה לו שנתיים.

אלו היו שנתיים של גלות נוראית שנגזרה על עם ישראל. שנתיים שבהן אף שמחה לא הייתה שלמה.

בקריאה שקראנו בשבת חול המועד סוכות, בדיוק כאשר העסקה עם חמאס נחתמה, משה רבנו מבקש מהקב"ה "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ".

אבל הקב"ה לא עונה למשה.

לא יהיה לנו הסבר למה עם ישראל שילם מחיר דמים כל כך יקר בשנתיים האחרונות. אלפי נרצחים, שבויים, מאות אלמנות, כאלף יתומים. מה הסיבה לכל זה?

מה שאנחנו יודעים הוא מה שהקב"ה מלמד אותנו כל הזמן: כשעם ישראל במחלוקת – הוא חוטף. כשהוא באחדות – אף אחד לא יכול עליו.

לפני שנתיים היינו בשיאה של מחלוקת נוראית. למרות מאורעות השנתיים האחרונות אי אפשר לשכוח את ערב שמחת תורה לפני שנתיים עם המחלוקות על המערכת המשפטית ועל הריקודים בהפרדה בהקפות שניות ואת האלימות ביום כיפור ואת הוויכוחים והעימותים הבלתי פוסקים.

חלפו שנתיים. עם ישראל חטף כפי שלא חטף מאז השואה, והנה בשמחת תורה הזה עם ישראל היה באחדות מופלאה: ברחובות התקיימו מניינים המוניים, בהקפות שניות רקדו שמאל וימין, ובכיכר החטופים נערכו הקפות ותפילת הושענא רבה עם לולבים וערבות.

עם שלם בכה יחד והתאחד סביב חזרתם של עשרים יהודים שרובנו לא הכרנו אישית וכנראה גם לא נכיר לעולם. איפה יש עוד עם כזה? איפה יש עוד עוצמות כאלה?

ובכלל, שמסתכלים אחורה על השנתיים האחרונות רק נותר לנו להצר על שאנחנו לא בדור הנביאים ועל שאין מי שיכתוב את מגילת איוונקה או ג'ראד, ששיחקו כאן תפקיד של מרדכי ואסתר, או את מגילת דונלד או את מגילת בנימין. כי נכון שהיה כל כך הרבה הסתר פנים, אבל היו גם כל כך הרבה גילויים ניסיים.

מי היה יכול לכתוב תסריט כזה: המלך של העולם יגדל בת שתתגייר והחתן שלה יוביל את ההסכם לשחרור החטופים ויפעיל לחץ על כל בנות בריתה של ארה"ב?!

מי היה יכול לדמיין שטראמפ שהפסיד ב־2020 ונראה היה כגווייה פוליטית – יינצל רק בשביל לחזור ארבע שנים לאחר מכן על מנת להיות השליח שיושיע את עם ישראל מיד מרצחיו? מי היה יכול להאמין שרבע מילימטר הפריד בין הקליע שחכך את העורק הראשי בצוואר שלו לשינוי נצחי של ההיסטוריה?

מי היה מאמין שמרצחי חמאס, שחלמו כל חייהם להשמיד את מדינת ישראל והיו כפסע מהצלחה, לא יתאמו עם איראן וחיזבללה את היום של ההתקפה משיקולי אגו ויאבדו את המומנטום? מי היה מאמין שנתניהו, עם כל הביקורת עליו, הצליח לשרוד שנתיים נגד כל העולם מבית ומחוץ ולהוביל את ישראל לסיים את השנתיים האלה במצב שיא: אחרי השמדת חיזבללה, הפלת סוריה, השמדת הגרעין האיראני והחרבת עזה?!

הביטו וראו מי עשה כל אלה.

עם ישראל שב לכור מחצבתו. בשנה הזו הגיעו לכותל המערבי בימים שבין ראש חודש אלול לשמחת תורה יותר משני מיליון איש. מספרים שכמותם לא היו מעולם. להיכן שאתה לא הולך אתה פוגש סליחות והקפות ותפילות והודאות וטליתות וכיפות ודרשות והתחזקויות, ועם ישראל לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע דבר השם.

וכן, למרות התחזיות האפוקליפטיות שעם ישראל לא ישרוד שנתיים של מלחמה והכלכלה תקרוס, ועולם הישיבות לא יחזיק מעמד – כל מי שהסתובב בחג הזה בכל מקום ראה את כל התחזיות קורסות לתוך עצמן. עם ישראל חי.

התיירות בשיאה, החנויות מפוצצות עד אפס מקום, עולם הישיבות בפריחה חסרת תקדים, ובעזרת השם גם העננה המרחפת מעליו סור תסור.

מי שהסתובב בבתי המדרש וראה אותם עולים על גדותיהם בשיעורי בין הזמנים וראה את הצורבים הצעירים שוקעים ברתחא דאורייתא, מבין שעולם התורה לא רק שלא נחלש או מטולטל מתלאות החוקים והעריקויות, אלא ההפך הגמור.

די היה לראות את מעמד הרתחא דאורייתא בראשות מרן הגר"ד לנדו שליט"א, שבו השתתפו אלפי בחורי ישיבות שבאו בעיצומו של החג להילחם במלחמתה של תורה בראשות מצביאי הדור, כדי לצאת בריקוד ספונטני של "אשרי העם שככה לו".

אנחנו נמצאים בתקופה מופלאה. בחג הזה הייתה הרגשה של טעימה מהגאולה הממשמשת ובאה. ירושלים של החג עם בליל השפות והיהודים מכל העולם והשפע הגשמי והרוחני שירד על העיר, נתנה באמת ביס קטן מאיך ייראו פה החיים בקרוב בביאת המשיח.

יש לנו משימה אחת: לשמור על התחושות האלה. עכשיו מגיע חורף קר ומנוכר, מגיעות הבעיות והשעות החשוכות. אסור לאבד את החוויה. חייבים לדבוק באחדות ובקרבת השם ולראות בבניין בית המקדש.

הרבנית ג'ולי

לכל אחד מאיתנו יש חטוף שנגע בו. החטוף שלי הוא בר קופרשטיין.

את ג'ולי קופרשטיין, אמא של בר, אין כמעט אישה חרדית שלא מכירה. בשנתיים האחרונות היא התרוצצה בין סמינרים לאולמות מאולתרים בשכונות החרדיות וחיזקה את השומעות בדברי אמונה מפעימים ועוררה את הבנות להתפלל לשלום בנה.

הסיפור של משפחת קופרשטיין הוא ספר מוסר לכל אחד. הוא סיפור על משפחה שעברה חיים נוראיים אבל לא הפסיקה לתת, להתחזק ולחבר יהודים אחרים לקב"ה. אבל הוא גם סיפור שמדליק פנס לעבר פינות רחוקות בעם שלנו ומגלה לנו כמה צדיקים נסתרים יש בעם הזה. צדיקים שאולי לא נראים כמו שהרגילו אותנו לדמיין, אבל אין ספק שהם ישבו בגן עדן ועטרותיהם בראשיהם.

משפחת קופרשטיין היא משפחה חילונית לגמרי. לפני 14 שנים משהו קרה. "מצאתי את השם", סיפרה האמא ג'ולי שהחלה לשמור שבת וכשרות בבית. שאר בני המשפחה, בהם בעלה טל, ניהלו אורח חיים מסורתי.

טל קופרשטיין החזיק בחנות פלאפל בראשון לציון והיה גם מתנדב באיחוד הצלה. לפני חמש שנים, בעת שהיה בדרכו לקריאה להציל חיים של ילדה בת ארבע, נפצע קשה בתאונת דרכים. בעקבות התאונה עבר שבעה ניתוחים, ובניתוח האחרון קיבל אירוע מוחי שגרם שלא יוכל יותר להמשיך לדבר וללכת, והוא הפך לסיעודי.

בר קופרשטיין, ילד בן 16 בלבד, התגלה כבר אז במלוא יופיו.

הוא עבר לגור אצל סבתו כדי לפנות מקום למטפל הסיעודי שטיפל באביו, והחל למכור בחנות הפלאפל המשפחתית. חודשיים אחרי זה פרצה הקורונה והם חטפו עוד מכה שממנה בקושי התאוששו.

לפני מסיבת הנובה קיבל הצעה להשתלב בצוות האבטחה של המסיבה. בר, שחיפש כל הכנסה אפשרית, הסכים להצעה.

בשעה 6:29 בבוקר שמחת תורה הפכה החגיגה לסרט אימה. כשהחל שיגור הרקטות קופרשטיין קיבל הוראה לפנות את המבלים מהמתחם. מהר מאוד הוא הבין שמשהו נורא קורה, אבל במקום לברוח מהמקום הוא לקח ריינג'ר של ההפקה ונסע איתו ארבע פעמים למושב פטיש. חילץ אליו מבלים. בר, שהיה גם חובש, ביצע תוך כדי חסימות עורקים והציל חיים של לא מעט יהודים.

בשלב מסוים נלכד על ידי מחבלי חמאס וסרטון שלו עם חבל כרוך סביב צווארו, ידיים כפותות לאחור ומחבלי חמאס בועטים בו – התפרסם בכל העולם ועורר זעזוע עצום.

מאז, בשנתיים האחרונות, העם שלנו למד להכיר את משפחת קופרשטיין, שלימדה את כולנו ענווה מה היא; לימדה את כולנו אהבת ישראל מה היא; ובעיקר לימדה אותנו מה היא נתינה ללא גבול.

ג'ולי קופרשטיין קיבלה על עצמה משימה: להוסיף לעם ישראל עוד אלפי נשים שידליקו נרות שבת, שיאירו את הדרך הביתה לחטופים. היא חצתה יבשות ודיברה בפני מאות אלפים על המסר הזה. לפני כמה זמן היא כתבה לבנה מכתב: "בר, אהוב שלי, אתה לא בידיים של חמאס, רק בידיים של בורא עולם, גם כשאתה שבוי בעזה.

‏"בר, אהוב שלי, הפכנו את העולם כדי להאיר לך ולכם את הדרך הביתה", הוסיפה. "מאות אלפי נשים בכל העולם הדליקו נרות שבת לשלומכם ולהשבתכם. ‏אני בטוחה שבקרוב ממש נראה אותך ואת החברים–משפחה החדשים שלך. ‏מחכים לך כל כך שכבר תחזור אלינו בריא ושלם בקרוב ממש. ‏אוהבת אותך מיליונים, אמא".

בערב שמחת תורה בר חזר הביתה.

כשהיה במסוק כתב על הלוח המחיק: "איזה טוב השם".

משפחת קופרשטיין סיפקה לעם היהודי כולו את אחת הסצנות המרגשות ביותר כאשר האבא, טל, שלמד לדבר ולקום מהכיסא בשנה האחרונה כהכנה ליום המפגש עם בנו החוזר מהשבי, התרומם על רגליו מכיסא הגלגלים ולראשונה בנו שמע אותו מדבר בקולו.

תודה לך, ג'ולי, שבזכותך זכינו להכיר את גוונים מופלאים כל כך בעם שלנו.