חזית אחידה
איך מתנהלים כשהאב והאם חלוקים בדעותיהם בענייני חינוך?
מגיש: הזכות ליהדות
אומרים בשם הסטייפלר זצ"ל שמפתח חינוך ילדים מוצלח קשור לפחות בחצי לחיי נישואין תקינים. אבל דווקא בחינוך בעלי ואני חלוקים בדעותינו (שעות שינה, פינוק וכו'). אנחנו מקפידים מאוד מאוד לא להראות זאת לילדים ולנהל דיונים חשאיים בינינו, אבל אני מרגישה שחבל שאנחנו לא תמימי דעים. איך יוצרים חזית אחידה בחינוך?
"לא טוב היות האדם לבדו". העובדה הזו שמוכרת לנו לעיתים ממציאות החיים, כבר נכתבה בבראשית. הקב"ה מעיד על כך בסיפור הבריאה. למרבה האירוניה, כדי לתת מענה לקושי, בשלב ראשון, הקב"ה מציג בפני האדם את כל בעלי החיים, כדי לבדוק כביכול את האופציה שזה מה שיעזור לו להפיג את הבדידות.
לאחר כל הבדיקות התורה מכריזה "ולאדם לא מצא עזר כנגדו"! האמת שאני מלכתחילה לא הייתי חושב על רעיון של שידוך בין אדם להיפופוטם, אבל אם התורה בכל זאת מציגה זאת כאופציה, נראה שיש פה בסיס מסוים. מסקרן באמת מדוע בכל זאת האדם לא מצא מכל המבחר האדיר של כל בעלי החיים שום עזר כנגדו.
עזרה ממול
הסוד נמצא כנראה בצמד המילים "עזר כנגדו". הרי ברור לכל אחד מאיתנו שגם אם לא נדע להסביר במילים מדוע הג'ירפה לא מתאימה לאדם – זה פשוט לא, וזהו. מה התורה בכל זאת מלמדת אותנו כאן? היא פשוט באה לחדד לנו מה אנחנו לא מחפשים כשאנחנו מחפשים מישהו לחיות איתו. אנחנו לא מחפשים מישהו לנהל אותו. אנחנו מחפשים מישהו שיהיה לנו שותף. עזר כנגדו, פירושו עזרה ממול. לא מלמעלה – מישהו שינהל אותי, ולא מלמטה – מישהו שאני אנהל אותו.
שומעים? מה שיפיג לאדם את בדידותו, זה לא מישהו שיסכים עם כל מה שהוא יאמר. בדיוק כפי שאדם העושה את רצונו של הזולת בלי יכולת להביע את דעתו בכלל, לא ירגיש ממש תחושה של יחד. מה שמפיג את בדידותו של האדם הוא העובדה שהוא נעמד מול האחר שחושב אחרת בנושאים רבים ופועל אחרת בנושאים אחרים ודווקא מהקצוות הללו נוצר ביחד אמיתי.
מנגנון החלטה
חזית אחידה מול הילדים היא משמעותית מאין כמוה. אבל חזית אחידה אינה מחשבות דומות. אם שנינו חושבים בדיוק אותו דבר, למה אנחנו צריכים זה את זה? את מה שאני חושב לבד, אני בדרך כלל יודע לחשוב לבד. זולתי מביא לי זוויות חדשות. אם הוא האיר את עיניי והשתכנעתי, זה מעולה. אבל אם הוא מביא זווית חדשה ופשוט לא משכנעת, מה נעשה אז?
מכירים בני זוג שיוצאים להם לטיול נעים של שבת? תסתכלו על שפת הגוף שלהם. בדרך כלל המבט של שניהם הוא קדימה אל האופק ולא זה אל זה. אבל מה תנועות הגוף שלנו כאשר אנחנו דנים לאיזה חיידר לשלוח את הילד? אז אנחנו מתבוננים זה בפני זה. מדוע? כי כאשר מקבלים החלטות, צריך להבין היטב את בן זוגנו. הרי החלק שלו משמעותי לא פחות משלנו בקבלת ההחלטה. וכדי להבין אותו היטב צריך להסתכל לו בעיניים – עזר כנגדו.
החזית האחידה היא בפעולות ולא בדעות, אך לצורך כך עלינו לפתח מנגנון ברור, איך מקבלים החלטה בזמן שיש חילוקי דעות. פשרות
יוצרים מנגנון
עושים בדברים לא חשובים. כאשר עושים פשרה התוצאה היא פושרת, לא קרה ולא חמה. אם הדיון היה אם לשתות קפה או תה, פשרה היא אופציה סבירה בהחלט. אך ככל שהנושא מהותי יותר, הפושר שם פחות מתאים.
חלוקת תפקידים על פי התאמה, תורנות מי מחליט, יועץ חיצוני, אן-דן-דינו, ניסיון להביא את הדברים החשובים לכל צד לידי ביטוי ועוד, יכולים בהחלט להיות מנגנון שעל פיו מחליטים מה לעשות בדיון המקומי. כל זאת כמובן לאחר שיחה נעימה ופורה שכל צד מנסה להיות קשוב באמת למיוחדות שהצד השני מביא איתו לדיון. אבל דבר אחד ברור: חייב להיות מנגנון כזה.
כעת הגיעה זמנה של החזית האחידה. אחידה בפעולות. לא חשוב מה היה הכלי שבו נעזרנו לקבל את ההחלטה, כעת שנינו נאמנים לה במאת האחוזים. גם אם עדיין לא השתכנעתי, אנחנו מממשים בכל הכוח את ההחלטה שהתקבלה.
אין ספק שנאמנות כזו להחלטות המשותפות היא חלק נכבד בחינוכו של הילד. הלוואי שנצליח בעזרת השם.
