אנחנו משפחה עם יכולת כלכלית ממוצעת, ברוך השם. מאז ומתמיד המשפחה של בעלי חיה ברמת חיים גבוהה משלנו (מותגים, רכבים, חופשות יוקרתיות וכו'), למרות שאין להם יותר כסף מאיתנו. אנחנו שמחנו בחלקנו, עד שהילדים הגיעו לגיל ההתבגרות והתחילו ההשוואות של ילדינו מול בני הדודים. אנחנו מסבירים שאנחנו בוחרים בחיים טובים וממוצעים, בלי להיקלע לחובות, ולא מעניין אותנו איך האחרים מתנהלים. איך נכון מבחינה יהודית להסביר לילדים צעירים ובוגרים את הבידול בינינו לבין קרובינו?
כמה קל היה לי לומר 'אבל תראו, בסוף החיים שלכם הרבה יותר רגועים ושלווים. אצל האחרים זה באמת נוצץ, אבל לא כל מה שנוצץ הוא באמת זהב'…
ולמה באמת שלא אומר זאת?
משום שלא תמיד זה נכון. וכן, למרבה ההפתעה, לפעמים הנוצץ הוא כן זהב. ובהחלט ייתכן שבני הדודים של המתבגרים שלכם נהנים יותר בחייהם, כרגע.
קודם התנהגות, אחר כך דיבורים
בחיים יש מורכבויות. ככל שאנו מתבגרים יותר, אנו מסוגלים להכיל יותר מורכבויות. האדם הבוגר מסוגל לקלוט חולשה אצל זולתו, ועם זאת, היא לא תוריד אצלו את 'דירוג האשראי' של הזולת, דבר שאצל מתבגרים הוא בדרך כלל יותר דיכוטומי – אם גיליתי את חולשתו של השני, הוא כבר הרבה פחות שווה בעיניי.
אז איך אנחנו כבוגרים מסוגלים להעביר למתבגרים שלנו את היכולת להכיל את המורכבות? אז זהו, זה קצת מורכב, שהרי למתבגרים קשה יותר להכיל מורכבות…
כנראה שלשם כך נתן לכם הקב"ה את המתנה שתיארת קודם, את השלמות האישית שלכם עם הנושא. הצעירים אולי קצת פחות מפותחים בקוגניציה, אבל הם אלופים בלהרגיש. אם אתם מרגישים שלמות בנושא, משדרים שאתם יודעים שבחרתם בדרך נכונה וטובה של התנהלות כלכלית – זו המתנה הכי גדולה שאתם נותנים להם.
השמחה בתוכי
אז לא ניתן לתווך לילדים גם קצת הבנה?
ברור שכן.
קוראים לזה מיקוד שליטה פנימי – כלומר, הרגשות תלויים בנו.
בואו נצא רגע מעולם של השוואות (יציאה ליותר מרגע כבר תהיה קשה מדי…).
אחד חושב שכסף יביא לו שמחה ואושר, השני משוכנע שכבוד עושה את זה הרבה יותר טוב, ואילו השלישי יודע בוודאות ששעות ארוכות בטבע הן הנוסחה המדויקת.
ומי צודק? מי אני שאכניס ראשי בין כאלו הרים גדולים.
אבל אם אני מקשיב טוב לכולם, אני קולט מכנה משותף חזק מאוד אצלם: כולם רוצים להשיג את אותה התוצאה – הם רוצים להיות שמחים ומאושרים.
דוד המלך מתאר אנשים המבינים שהארת פניו של הקב"ה מתבטאת בכך שהוא נותן להם פרנסה ושפע. זה בוודאי נכון, כך נראית הארת הפנים. אבל יש משהו הרבה יותר חזק, אומר דוד: "נתת שמחה בליבי מאת דגנם ותירושם רבו". שהרי למה השפע הוא ביטוי להארת פנים? משום שפרנסה טובה עושה אותנו שמחים. אז מה אני צריך בסופו של יום? את השמחה. אם כך, אומר דוד, אני פוטר את עצמי מלתת הצעות לקב"ה איך לשלוח לי את השמחה – אני פשוט אתפלל עליה ישירות…
בסוף, ליהנות או לא ליהנות מן המתנות שהקב"ה מפנק אותנו בהן זה כנראה חלק מן הבחירה החופשית שלנו, ואני לא מדבר כרגע מן הפן הדתי, אלא מן הפן הפרקטי.
ניתן בהחלט לחנך ילדים להבין שהשמחה נמצאת אצלם בדרך כלל, בתוכם, והיא לא חייבת להיות תלויה באחרים.
לחיות בהרמוניה עם שונים
אבל מכיוון שקשה לחיות הרבה זמן ללא השוואה, בואו נחזור אליה חזרה.
ההשוואה הופכת אותנו לשווים יותר, או שווים יותר בעיני עצמנו. זהו כנראה כלי שהקב"ה ברא. ואם כך, הוא לא רק רע, הוא בהחלט יכול לשמש לטוב, אבל בתנאי שנשתמש בו נכון.
למה אנשים מסוגלים לעמוד על במות לפני אלפי זרים ולחשוף גם את החולשות שלהם? כי הם כל כך בטוחים בחוזקות שלהם. מי שבטוח בנקודות שבהן הוא חזק, מכיל יותר בקלות את העובדה שהשני חזק ממנו בתחומים מסוימים.
בסוף, איך שלא נסתכל על זה, ילד שרואה את בן דוד שלו נהנה מחיי רווחה הרבה יותר ממנו – מרגיש חולשה. איפה נקודת הכוח שלו? באילו תחומים הוא כן בטוח לחלוטין עם עצמו, היכן הוא מרגיש שהוא נמצא במקום די מקסימלי? אם נחזק בו את המקומות הללו, גם בלי לשים לב, זה ייתן לו כוח לחיות בהרמוניה בריאה עם אחרים, גם אם לתפיסת עולמו המתבגרת יש להם דברים טובים שלו אין.
