הרב זאב קצנלבוגן
כ"ה שבט התשפ"ה
תודה לרב על מדור שתורם לנו המון ידע תורני. אני בת לאב מתבגר שזקוק מאוד לנו, הילדים והנכדים. לא נעים לומר, אבל כל החיים עבדתי על עצמי כדי להעריך את אבי ולכבד אותו מאוד, כי גם הוא לא כיבד את עצמו וד”ל. כעת, כשהוא מזקין מאוד, מצבו הרגשי מחמיר ואני נדרשת לתעצומות נפש כדי לכבד אותו גם במחשבה, שלא יעברו בי יותר מדי הרהורים של זלזול כלפיו. איך זוכים לכבד הורים גם מבחינה רגשית מעריכה, ולא רק פיזית?
כאשר חכמים לימדו אותנו שמצוות כיבוד הורים היא חמורה שבחמורות, הם לא התכוונו דווקא לערכה וחשיבותה, אלא גם ליכולת הביצוע שלה.
ילדים הגדלים אצל הוריהם, כמעט כל פעולה שהם עושים נקשרת בצורה זו או אחרת במצווה גדולה זו. הם קמים בבוקר או שלא קמים, מורידים מהשולחן או שלא, מגיבים למשפט או שלא, חוזרים מאוחר או מוקדם, מחייכים או מביעים מורת רוח, כל דבר מאלו יכול להתחבר עם מצוות גדולה זו, פעם הוא מכבד ופעם הוא ממעיט מן הכבוד.
מציאות זו אולי משתנה קצת כאשר הילדים נישאים ובדרך הטבע המפגש היומיומי הולך ומצטמצם, אך היא מסוגלת לחזור לקדמותה בצורות אחרות לעת זקנותם המבורכת של ההורים.
מפגשים כאלה מלווים במטען רגשי עצום, הן מבחינת ההורים, המשתנים מבחינה רגשית, והן מבחינת הילדים, שגם להם פעמים רבות קשה לראות את הקשיים שחווים ההורים ואת הנסיגה שלהם בתחומים שונים. המטען הזה הופך את המצווה הגדולה הזו לכזו הדורשת מאמץ חשיבתי ומעשי.
אשרי הזוכים, אשרי המתאמצים בחשיבה ובביצוע. עליהם אומר הכתוב “למען ייטב לך”. הבטחת ההטבה, המופיעה בספר דברים, היא בתוספת לאריכות ימים. היא הבטחה שגם החיים שלנו בעולם הזה יהיו טובים יותר אם נשכיל לכבד את הורינו (כך לפחות על פי חלק מן המפרשים שם).
לכבד את עצמי
ועדיין יש מקרים שזה טבעי יותר, ויש מקרים שזה קצת יותר מורכב וקשה.
ומה עושים אז?
אולי כדאי לרגע להתבונן במראה. אם אדם מתבונן במראה, בטוח שהוא אוהב את כל מה שהוא רואה שם? ייתכן שלא. אבל אדם נורמלי לומד לחיות גם עם החלקים שהוא לא אוהב. אני לא מתכוון כרגע לנתונים שניתנים לשינוי. אם ישנם כאלה, אין כל סיבה שבעולם ללמוד לחיות איתם. הרבה יותר טוב יהיה אם נצליח לתקן אותם.
אבל לא הכל ניתן לשינוי, וגם מה שכן ניתן לשינוי, לא תמיד ניתן לעשותו היום, בגלל סדרי עדיפויות כאלה ואחרים. ומה עושים אז? לומדים לחיות עם זה.
ומה יעזור אם נתבונן במראה?
חז”ל טורחים להראות לנו כיצד השווה הכתוב בין כבוד המקום לכבוד ההורים. בשניהם כתוב כבוד, בשניהם כתוב מורא ובשניהם ישנו איסור לקלל.
ניתן כמובן ללמוד ממאמר זה את חומרת מצוות כיבוד הורים, אבל דומה שניתן ללמוד מכאן משהו עמוק נוסף.
אדם שאינו מכבד את הקב”ה, את בוראו, בעצם אינו מכבד את עצמו. הרי כל קיום האדם תלוי בכל רגע ורגע בבורא. איך ייתכן שאדם שאוהב את עצמו ושמח עם קיומו, אינו מכבד את מי שנותן לו את אפשרות הקיום?
לכבד את הקב”ה זה לא כמו לכבד את הזקן היושב בתחנת האוטובוס. שם זו חובת כבוד חיצונית, הזקן אינו קשור אלי, אבל לפי ההלכה אני מחויב להתייחס אליו בצורה מכובדת. אבל הקב”ה כן קשור אלי, הוא הרי מקור הקיום שלי. לא לכבד אותו זה בעצם לא לכבד את עצמי…
דומה שבהשוואה שחז”ל עשו הם לימדו אותנו שגם ביחס להורים יש היבט דומה. הרי הקיום שלנו הוא מהם. איך ייתכן שאדם שאוהב את עצמו ושמח עם קיומו לא מכבד את מקור הקיום שלו, את הוריו?
להסתכל על החיובי
כעת נשוב להתבונן במראה.
האם אנו אוהבים את כל החלקים שבתוכנו? יש סיכוי טוב שלא. ובכל זאת אדם נורמלי לומד לחיות גם עם החלקים הפחות משובחים שבו, ולו רק בגלל העובדה שזה פשוט הוא וזהו. ההורים שלנו אינם חיצוניים לנו. הם מקור הקיום שלנו. הם פשוט אנחנו וזהו.
מבט זה יכול לעזור לנו להתמקד בדברים החיוביים ולהכיל את אלו שפחות, כפי שאנו עושים עם עצמנו במראה. אין ספק שבכל הורה, למעט מקרים חריגים ממש, יש הרבה דברים חיוביים, ואם נלמד להתבונן בהם שוב ושוב זה יביא אותנו להערכה פנימית לפחות כלפי חלקים אלו. הערכה כזו שתבנה כבוד פנימי ואמיתי שבהמשך ישתקף גם בצורה חיצונית.
ויש גם בונוס קטן, או בעצם בונוס ענק. המלבי”ם מסביר שחלק מן ההבטחה של “למען ייטב לך” הוא ההרגל להסתכל על הדברים החיוביים ופחות לשים פוקוס על הדברים האחרים. הרגל כזה שסתם כך צובע את החיים בצבעים יפים יותר.
שנזכה לכבד באמת ולקבל את הברכות האמורות בתורה.
