הרב זאב קצלנבוגן
כ"ו טבת התשפ"ה
שלום לרב
בעקבות התשובה לאישה שבעלה פסיבי והיא מעריכה בעיקר אנשי עשייה, אני רוצה לשאול לא על הערכה בחיי הנישואין, אלא על התנהלות נכונה לפי דעת תורה. אנחנו הפוכים. בעלי תוסס וסוער ואני שקטה יותר. עד כמה עלי להתאמץ ולהתנהל הפוך מהאופי שלי, כדי לשמח את בעלי, שמרוצה כמובן כשאני מפגינה עשייה ונוכחות?
"שניים הם ואחד השתתף עימם והם שלושה. וכאשר הם נהיו שלושה הם חזרו להיות אחד”. בדרך מקסימה זו מתאר לנו המדרש את השיתוף הנכון בין איש ואישה, שיתוף ההופך אותם בעצם להיות אחד.
בדרך לשלמות
כולנו מכירים את הדרשה המפורסמת המתארת את האדם שאינו נשוי כחצי גוף. אין הכוונה כמובן שיש פגם במי שעדיין לא מצא את זיווגו. המדרש נותן הסבר לדחיפה הפנימית המניעה את בני האדם למצוא את זיווגם. דחיפה זו, מסביר המדרש, נובעת מהצורך האנושי הפנימי להגיע לשלמות, וכריתת ברית קודש בין איש לאישה מסוגלת להביא אל השלמות הזו.
ועדיין עלינו להבין מה כוללת ברית זו. האם היא מבקשת ממני לבטל את האישיות שלי לגמרי כדי לשמח את השותף שלי? את הגישה הזו שולל המדרש המובא למעלה.
בראשית הדרך הם שניים – כלומר לכל אחד יש אופי, סגנון, רצונות ויכולות משלו. השניים הללו מוצאים מכנה משותף על בסיס רחב מספיק לנהל את חייהם בברית של קדושה, אותה ברית שכאמור אמורה להשלים כל אחד מהם בכך שהם יהפכו לאחד. אבל איך שניים הופכים לאחד? וליתר דיוק – איזה סוג אחד אנו מחפשים? האם אנו מחפשים אחד כזה שיעלים את זולתו?
לחלוטין לא, שהרי אין שום רווח בכך שאישיות שהייתה כאן קודם תיעלם מן הנוף! המטרה בעולם היא להרבות חיים ולא למעט אותם. אם האישיות של האדם נבלעה תחת מישהו אחר זה מיעוט חיים ולא ריבוי.
תובנת קסם
אז מה כן? איך מרבים חיים? אומר המדרש, אם שניים יביאו את השלישי, זה ריבוי של חיים. המשל הוא כמובן משל. כאשר לאיש ואישה נולד ילד, הם הרבו חיים, הוסיפו חיים, והחיים הללו כמובן לא באו על חשבונם אלא מכוחם. זה כאמור משל, אבל דרכו נוכל ללמוד את הדרך המתוקנת לחיים משותפים נכונים.
ניקח לדוגמה שני עיגולים. אחד צבוע בצהוב והאחר צבוע בכחול. אם נניח מקצת מהעיגול האחד על קצתו של העיגול האחר, נקבל שלושה צבעים. נשאר לנו מספיק מהצהוב, גם מהכחול נשאר לנו מספיק ובחלק המשותף קיבלנו צבע חדש, צבע כזה שיכול להגיע רק משילוב נכון של שני הצבעים הראשונים, שהרי צהוב וכחול מייצרים יחד את הירוק.
זהו תרגומו של המשפט, שניים הם (צהוב וכחול) ואחד השתתף עימם (ירוק), וכאשר הם נהיו שלושה (צהוב כחול וירוק) הם חזרו להיות אחד, שהרי לצהוב ולכחול יש שותפות חזקה מאוד, שניהם נצרכים כדי ליצור את הירוק.
זוהי תובנת קסם. אם מישהו מבני הזוג יוותר על עצמו, אנחנו לא נקבל את הגוון החדש המסוגל להיווצר בקשר הקדוש הזה. כדי לייצר את הגוון הזה, חייבים לשמור על זהות ברורה, ומתוכה להושיט יד לצד השני כדי ליצור מרחב שלישי משותף.
המחיר היקר
מצווה גדולה מאוד שכל אחד מבני הזוג ידאג לשמחתו של האחר. קיימות דרכים רבות מאוד לשמח אותו: כבוד לאישיות שלו, כבוד לרצונותיו, אכפתיות רגשית כלפי מצבו… במסע שלנו לשמח את הזולת אין כל צורך בוויתור על עצמנו, ויותר מכך: במבחן התוצאה ארוך הטווח, זה יהרוס יותר משיועיל.
בני אדם אולי מוחמאים מאוד מהעובדה שאנשים מוכנים להתמסר להם עד כדי ביטול עצמם בעבור כך. אבל האם הם באמת מעוניינים לחיות לאורך זמן עם אדם נטול אישיות? מסתבר שלא. כך שוויתור על האישיות, אולי ייתן תפוקה טובה בטווח הקצר, אבל יגבה מחיר יקר מאוד בטווח הארוך.
ועוד תחושה אחת קטנה: כשבני זוג נפגשים פגישות של שידוכים (כמובן בקהילות שזה מקובל ונהוג), הם בדרך כלל מבינים וקולטים האחד את האופי של האחר. אם הם לא התאמצו להסתיר דברים, אין הפתעות גדולות אחרי הנישואין. אבל מה כן עלול להיות? שחיקת הדברים הטובים. אני מתכוון לומר שכאשר אישה מוצאת חן בעיני בעלה וכן להפך, הדברים הללו הם דלק מצוין לקשר בריא. אם נדאג שאותם דברים שמצאו חן אז ימשיכו להיות נוכחים עוד ועוד, זה יכול בהחלט לשמח.
הקב”ה יזכה אותנו לחיות באהבה ובאחווה ובשלום וברעות
