מדברים עזה וחושבים סעודיה

שלושה עשר הימים שחלפו מאז האסון שחווה העם היושב בציון, ייזכרו כמבוזבזים ובלתי יעילים. ישראל נכנסה למלחמת קיום עצמית. לו זכינו ומצב הסתר הפנים היה מסתיים, הרי שלאחר שלושה עשר יום כבר היה חל שינוי מהותי. כך היה במלחמת יום הכיפורים למרות שהיה זה אחרי קציר דמים עד להגעה ליעד הזה. יובל שנים אחרי, המצב לא מתחיל להידמות לעבר. שלושה עשר יום חסרי תכלית.

הביטחון עורער. הערכים האזרחיים שליוו את יושבי המדינה שנים ארוכות, ולפיהם בכל צרה שתיחת על היישוב היהודי, ידו המיומנת של צה"ל החזק תגן ותושיע, נמוגו בזעקות השבר החרישיות שלא יכלו לבקוע מהממ"דים הנעולים וממקומות המסתור, כשמחבלים ארורים וצמאי דם ביקשו לטבוח בנפשות יהודים על אשר הם יהודים.

שום דבר שהיה יכול לשנות את המשוואה ולהביא שקט למאה השנים הבאות – לא נעשה. חלף זאת מצאנו את עצמנו בסחרור בלתי אפשרי. ההרעשה הארטילרית מהאוויר לכיוון עזה והמבנים הקורסים לא חוללו כל תפנית. ההפך הוא הנכון. צמרת החמאס ישובה בבונקרים ונעה במנהרות, ודגי הרקק – למעט אחד – שישראל חיסלה, אינם מטילים מורך.

כותב השורות אינו מתיימר לעולם להיות איש ביטחון היודע את אשר נדרש בדיוק לעשות. אולם היגיון יהודי ברור מצביע כי מה שלא נעשה בימים הראשונים שלאחר המתקפה הרצחנית, לא ייעשה עוד. יען מלחמת שמחת תורה נחלקת לשניים. עד ביקור ביידן, ולאחריו. מה שלא הספקנו לעשות קודם לכן, לא נוכל עוד לעשות לאחר שנשיא ארה"ב יעזוב את אדמתנו. לא באותן עוצמות ולא באפשרויות שהולכות ומצטמצמות.

ככל שחולפים הימים נדמה כי ממשלת ישראל סיפקה, מבלי שתטרח לשתף בכך את האזרחים, מעין פוליסת ביטוח שניתנה לצמרת החמאס הספונה בקטאר. האם הם קיבלו מילה של כבוד שאיש מבכירי הבכירים לא ייפגע? האם האש המגיעה מלבנון, כמעט באפס תגובה ישראלית, איננה ראויה לתגובה הולמת הרבה יותר? נכון, אנו כבולים לחיבוק הדוב האמריקני. יש מגבלות בגלל הסיוע החונק בנדיבותו. אבל הדבר אינו מסביר מדוע מאות אלפי חיילים היושבים בגבולות ישראל ומחכים לכניסה קרקעית, נתונים להמתנה מורטת עצבים ולפגיעות אפשריות מירי בלתי פוסק, בכל החזיתות.

הכניסה הקרקעית מתעכבת משום שביידן ונתניהו כרכו את גורלם זה בזה. בואו של הנשיא האמריקני בבוקרו של יום רביעי השבוע, אינה מבשרת טובות. היינו זקוקים לביקורו בעוד כחודש, חודש ומחצה, אחרי שלא היה נותר שריד ופליט מהנהגת חמאס העולמית והישראלית. אחרי שנתניהו היה עושה את מעשה שרון, שכזכור, כיתר את המוקטעה, הרעיל את ערפאת וחיסל את מנהיגי החמאס. אך כל דבר שיש בו נועזות וגבורת לב, מתמסמס אצל נתניהו. לקינו בברית אינטרסים כפולה של נתניהו וביידן, ששניהם נושאים עיניים לסעודיה, מבקשים מהלך מדיני אפשרי שיגאל את נתניהו מצרותיו הפוליטיות והאישיות ויעניק לנשיא ביידן תמונת ניצחון שתלווה אותו לתקופת כהונתו הבאה.

שורפים את האשראי

מרגע פרוץ המלחמה היה ברור שישראל אינה מובילה להכרעה. אומנם נעשו צעדים פוליטיים חכמים, כמו הידוק הברית עם ממשל ביידן וגיוסו למשימה באופן אישי, העסקה המתגלגלת עם קטאר לשחרור החטופים, לצד הגעתם של כלי הנשק המתוחכמים ונושאת המטוסים האדירה מארה"ב. כל אלה טובים ונחוצים אך אינם יכולים לייתר את הדבר האמיתי: מהלך של 'בעל הבית השתגע', חיסול צמרת החמאס ומיטוטו. הכרעה מוחצת וברורה. מלחמת חורמה בחמאס אינה מתמקדת בריסוק בניינים מהאוויר ובהרג אזרחים. הטלת מורך על כל עמי האזור למאה השנים הבאות.

אבל זה לא מה שקרה. ובכל יום שחולף הולך האשראי הבין־לאומי ואוזל. הקרדיט הרב שניתן לישראל ברגעים שבהם התוודע העולם לזוועות הבלתי נתפסות, היה אפשרי למימוש בתקופת הזמן הסמוכה ביותר לאירוע הנורא. לאחר מכן הכותרות עוסקות יותר ויותר בהאשמת ישראל בכל המתרחש ברצועה: מהמשבר ההומניטרי שיצרה ישראל ועד להרג האזרחים שהיא מבצעת מהאוויר ללא אבחנה. שרפנו את האשראי הבין־לאומי על עסקנות פוליטית ודיפלומטיה.

בישיבת הקבינט השבוע הוצגה לפני נתניהו האפשרות לחסל שניים מהגרועים שבאויבינו. ההמלצה נשמעה, אך ראש הממשלה בלם אותה. אין כל סיבה הגיונית שאי מי מהנוכחים יכול היה להצביע עליה, מלבד העובדה שנראית בגלוי, בשטח. כל מהלך שיפריע להתנהלות המדולדלת של המלחמה, כל חיסול משמעותי שיערער את הרפיון הישראלי מול טבח אימתני ותופת משתוללת, לא יכול להתקיים. ההתחפרות כבת יענה מול חמאס נמשכת, ואין פוצה פה. ההתנהלות ברפיסות הפכה למאפיינת הבלתי מחמיאה של ישראל 23', ומשמשת את אויבינו כמדחף עוצמתי להמשיך ולאיים על ביטחוננו ללא הרף.

הנשיא ג'ו ביידן שנחת בבוקרו של יום רביעי בישראל עשה זאת מתוך מטרה ברורה. משיחות שאנו מקיימים עם אנשים הקרובים ללשכת ראש הממשלה ולגורמים בכירים אמריקנים עולה, כי מצד אחד הנשיא האמריקני מבקש אומנם להעניק לישראל מטרייה רחבה של גיבוי בכל הקשור לחיסול החמאס, אך מצד שני הוא מתנה זאת בשימור האופק המדיני ברקע.

 עסקה מפוקפקת

ניתן להניח כי מסע הדילוגים של נשיא ארה"ב במדינות ערב, תוך הפעלת לחץ רב על מצרים וקטאר, יניב לכאורה את שחרור הנשים והילדים שבשבויים, בתמורה לשחרור השיבר ההומניטרי שסוגר כעת על מרבית שטחי רצועת עזה. עבור ביידן, הוא זקוק לתמונת ניצחון שכזו מול יריבו המר דונלד טראמפ. עבור נתניהו זו הזדמנות להשיב מעט מן המעט מהיוקרה שהתהדר בה, כ'מר ביטחון', שהתנדפה הימנו בסערת הימים האחרונים.

שימו לב: הנשיא ביידן מגיע לישראל פחות משבועיים מפרוץ המלחמה. לשם השוואה, לאוקראינה הוא הגיע לביקור הזדהות רק כחלוף כשנה מאז פרצה מלחמת רוסיה-אוקראינה. ישראל נמצאת בראש סדר העדיפויות שלו, מתיישבת היטב עם האג'נדה שהוא מייצג ועליו לעמוד מקרוב על יישומן של דרישותיו.

רק אחר כך יגיע השלב של הכניסה הקרקעית לדיון. ללא ספק ביידן ידרוש במסגרת עסקת התמיכה הנדיבה שהעניק לישראל, כי הכניסה לעזה עם כוחות הקרקע תתבצע באופן מוגבל, בתיאום עם מצרים, תוך שמירה על האוכלוסייה האזרחית. יינתן חבל אמריקני לפעולה, אבל הוא יוחזק בידי וושינגטון במטרה להפוך אותה למוגבלת. יהיו תנאים קשוחים, שכל מטרתם היא מניעה מישראל לקחת את המושכות ברצועה לידיה. מבחינת ארה"ב על ישראל להתחייב שלא תכבוש את שטחי הרצועה כדי להישאר בה. אליבא דוושינגטון, יש לאפשר לשלטון הרשות הפלסטינית לקבל את הרצועה על מגש של זהב ביום שלאחר המלחמה.

קודם טקסים

כעת, לנשיא ארה"ב יש משימה אחת. להביא לבזבוז זמן יקר וקריטי להחריד עבור ישראל. השבועיים הראשונים יחלפו, ובינתיים תבין ישראל את מגבלות הכוח, ותתאים את עצמה לתנאים שהחיבוק האמריקני דורש. הדיונים עם האמריקנים אינם נעשים בראשי פרקים. הירידה לסעיפים עוסקת בציר פילדלפי, מקור ההברחות של אמצעי הלחימה.

אין משמעות אחרת לתמונות המפתיעות של אנטון בלינקן, שליח ארה"ב לאזור, בלב הדיונים הביטחוניים המתקיימים בקריה בתל אביב. עד שרון דרמר לא הניח את דעתו של בלינקן במסגרת ההתחייבות הישראלית לאופק מדיני, ביקורו של הנשיא ביידן לא היה מנוי וגמור.

בניגוד למה שניתן לחשוב, נושאת המטוסים וביקור ביידן לא מסמלים את ההזדהות העמוקה עם ישראל ואת תחילתה של המתקפה שהובעה בנאומו הלוחמני של הנשיא, אלא עשויים להביא לתודעתנו דווקא את הכלת האירוע, דמדומי המבצע הצבאי הגדול והמרשים שיכול היה להתבצע, ודעיכת צלילי המלחמה שבה לא נטלה ישראל, כמעט, צד.

לאחר מכן, כבר לא תהיה כניסה מסיבית לעזה, החמאס לא יקרוס ומכבסת המילים של נתניהו, שבאמצעותה הורדמו חושיהם של אזרחי ישראל שנים ארוכות, תשוב לפעול. נכון, למרות התביעה האמריקנית לחוק וסדר בג'ונגל המקומי, סביר שנתניהו לא יוכל להימלט לחלוטין מכניסה קרקעית לעזה. אך הדבר ייעשה תוך היעזרות בסדרת נאומים, שבהם יסביר ראש הממשלה שהחמאס ספג עד כה אבדות קשות וגדולות במסגרת ההפצצה האווירית, או בפעילות מצומצמת של כוחות הקרקע סמוך לגדר, אם וכאשר אלה יורשו להיכנס, בקונטרול מלא של ביידן ואנשיו.

בעוד ביידן מנסה להשיג הסכמה בין־לאומית לכל מתווה לחימה של ישראל, הבכירים בקבינט כבר יודעים שהחרב שנשלפה במלוא עוזה בגיוס של מאות אלפי חיילי מילואים, הונחה בחבטה עזה ארצה. אם נשוב רגע לשרון, הרי שהוא היה אומר לביידן: מיסטר פרזידנט, נסיים לנקות את השטח מראשי הפתן החמאסיים, ואחר כך נקבל אותך בכבוד. קודם ננהל מלחמה, אחר כך נגיע לטקסי קבלת פניך. היום, לצערנו, הדברים מתנהלים לגמרי אחרת.

לבנון ורפיון

גם בזירה הצפונית ממשיכה ארצות הברית לכרוך את עוצמתה בגורלנו. הממשל האמריקני מושקע עד צוואר בצנרת הגז הלבנונית שיועדה להיות תחליף לתלות העולמית ברוסיה. יציבותו של השלטון בלבנון ממוקמת בדירוג גבוה למדי בסדר העדיפויות האמריקני. אחת הדרישות של ארה"ב מישראל היא להכיל את מטחי הטילים מצפון, כדי שלא לפגוע במשטר הלבנוני.

ביידן מבקש למנוע התחממות בגבול הצפוני ומתחייב כי אם ישראל תתאפק ולא תיזום מתקפה על לבנון, ותסתפק בתגובה נקודתית בלבד לתקיפות חיזבאללה, ארה"ב וישראל יילחמו יד ביד אם וכאשר נסראללה יצא מגדרו על ישראל.

ההסתכלות האמריקנית בפריזמה צרה ואנוכית גרמה לתסכול גדול בישיבות הקבינט האחרונות, שבהן עלה הצורך בניצול התמיכה העולמית והמוטיבציה האדירה של חיילי המילואים לבצע מכת מחץ לחיה הלבנונית-איראנית, שתנטרל את האיום מעל יושבי הצפון, כדי שאלה לא ייאלצו חלילה לחוות את אימת הזוועה שאירעה לאחינו שבדרום.

אלא שממשלת ההכלה הנוכחית לא בנויה למהלכים שכאלה. אם נביט על המתכונת שבה היא פועלת, נגלה כי רה"מ נתניהו מתוכנן כמה מהלכים קדימה ויודע בדיוק לאן הוא חותר. כרגיל, הוא מקיף את עצמו במספר קבינטים ושרשרת של אנשי מפתח אך מקבל את ההחלטות לבד, מקסימום עם תאומו לדרך רון דרמר. את שר הביטחון גלנט הוא ממדר כמעט לחלוטין, לצמרת הביטחונית הוא אינו מאמין והדמות השנייה בקבלת ההחלטות היא זו של בני גנץ, שמתגלה כאור בקצה המנהרה בשבר המנהיגותי שחולף על ישראל.

המשולש הזה הוא שמוביל כיום את מדינת ישראל וביטחונה, כאשר נתניהו שם את כל הז'יטונים על הצד האמריקני. בתווך פועל נמרצות ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, מול ארה"ב וקטאר, כדי להוביל עסקת שחרור של האזרחים השבויים, מעזה. הנשיא ביידן היה רוצה להשיב אותם, אבל זה דבר שלא יינתן לו ככל הנראה. הנשק האמריקני היחיד שהונף על קטאר הוא כי אם זו לא תצליח לשכנע את חמאס לשחרר את השבויים, היא תידרש לגרש את צמרת הארגון משטחה. לו יהי.

מחיר השותפות

קשה להעריך מה יתחולל בתחום הביטחוני. לכאורה נראה כי אין סיכוי גדול שחיזבאללה יפרוץ למערכה מלאה מול ישראל. באשר לכניסה קרקעית לעזה: ברור שזו תתרחש, אך מאוד במתינות. האמריקנים יציבו את הכבלים, וימתחו אותם בהתאם לצורכיהם.

מנגד, ראש הממשלה ימשיך להיות עסוק בהישרדותו, אך גם הוא מתחיל להפנים שהאירוע הפוליטי שלו בהנהגת המדינה הסתיים. אם לא יתפטר מעצמו, יצאו מיליון איש לרחובות, מכל גוני הציבור הישראלי, ולא רק משמאל, וידרשו את הדחתו. הוא ישלם את המחיר על העיוורון שבו התנהל עם החמאס שנים ארוכות, ובעיקר על חרפת ההתנהלות שלו מאז ראשית המלחמה. זעם משפחות הנרצחים והשבויים יופנה להנהגה כולה, לא רק כלפי נתניהו, ולא פחות מכך גם כלפי הצמרת הביטחונית-מודיעינית, שהחמיצה את המידע, את האימונים ואת ההתחמשות של חמאס.

לא ברור אם המפלגות החרדיות תידרשנה מייד לשלם מחיר, אך אם יורשה להעריך, הכל יהיה שונה ואחר בעולם החדש שיוקם על הריסותיו של העולם הישראלי, שחרב בשמחת תורה תשפ"ד. האשראי האין־סופי שנתנו הפוליטיקאים החרדים להתנהלות הממשלה לפני שזו התרחבה במסגרת שעת החירום, לא יעמוד עוד לצד הליכוד והעומד בראשו. נציגינו העלימו עין, ובכך אפשרו להתנהלות שלא היה בה שמץ של שיקול חף מאינטרסים, להיות מקובלת ולגיטימית. כך מונו אישים רבים לתפקידי מפתח בגלל דרישות פוליטיות או נסיבות אישיות של מקבלי ההחלטות. עשרות שרים קולניים שכישוריהם הסתכמו בנאמנותם הפוליטית, מונו לתפקידם, מבלי שטובת המדינה תהיה שיקול.

המפלגות החרדיות שאפשרו לקרקס הפוליטי הזה להתנהל, תיאלצנה לשאת עתה באחריות. העובדה שיש באחריות הממשלה מדינה מוקפת אויבים, נשכחה מהם – עד שבאה חשבונית הפירעון והוגשה לכל יושבי הארץ.

ובאותו יום שבו יתחלפו המחזיקים בהגאי הממשלה, יש לקוות כי תרבות השלטון הקלוקלת הזו תחלוף מן הארץ. את כיסאות בית הנבחרים וכורסאות עור הצבי הממשלתיות יאיישו נציגים ראויים, שיתייחסו בכובד ראש לתפקידם, ובעיקר יציבו את נאמנותם לעם ולביטחון המדינה, הרבה לפני השיקולים הפוליטיים והאינטרסים האישיים.

החיים עצמם

קָשָׁה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם

הזעזוע לא שכך בימים שחלפו מהטבח המזוויע, שהפך את מחולנו לאבל כבד מנשוא. המוכר והשגרתי התערער והתמוטט לנגד עינינו. שידוד המערכות התרחש תוך התרסקותן של קונספציות צבאיות וקריסת שיירי מנהיגות. איש מאיתנו, צעיר כמבוגר, אינו יכול להצביע על קריסה כה דרמטית של הנהגה מדינית.

מנגד, המציאות שברחובות חושפת את עם ישראל בשיא יפעתו. במלוא יופיו והדרו. העין רואה ודומעת, והיד רוטטת ורושמת. במקום שאין הנהגה, צומחת ועולה כפורחת אחרת תחתיה. חילונים כחרדים, יהודים מכל קצווי עולם לצד בני עדות וקהילות מקובלות פחות בחברה הישראלית. כולם הפכו מנהיגים. רבבות-רבבות יהודים שלוקחים אחריות ופועלים במנהיגות אישית, כל אחד בדרכו ולפי הבנתו, בימים קשים אלה.

יזם נדל"ן שפגשתי הניח לעסקיו ויצא למשימה שלא כל אחד מסוגל לה. הוא סובב בבתי האבלים הרבים, יושב שעות על גבי שעות עם מי שאיבדו את יקירם ומנסה להצית זיק של תקווה. בלי כל כוונת האדרה עצמית, ללא חלוקת שיקים או תיעוד צמוד להנצחת פועלו, הוא מקדיש מזמנו ומעניק מחוש ההומור, מהחכמה ומניסיונו, ויוצק מעט תקווה ומרפא בלבבות השבורים. כך בכל יום בשבוע האחרון, עד שקורס הוא אל יצועו בשתיים אחר חצות, וכבר בשבע בבוקר מתעורר מחדש להמשך מסעו.

יהודי אחר ממכריי, שאינו שומר תורה מצוות עדיין, סובב בבתי החולים, ומחלק מתנות שוות לצוות הרפואי: אחיות ורופאים, סטאז'רים וסניטרים, כדי שאלה לא יקרסו מהנטל. הוא מנסה לחלץ חיוך ולהעמיד על הרגליים. לשמור עליהם, ככל שהדבר אפשרי, ברגעים של סיפוק והערכה. מעט שפיות בים הזוועות שעיניהם נחשפות אליו.

נדהמתי ממעשי ידיה של אימי מורתי שתחי'. בימים האחרונים היא התעלמה מפ"ב שנותיה, לאוי"ט, ועמדה על רגליה שעות ארוכות, אופה עוגות עבור החיילים ומצרפת מכתב אישי לכל לוחם.

ממנהיגים פוליטיים לא תצמח לעמנו הישועה. מהעם, כן, בעז"ה.

סטירה שמיימית

שוחחתי עם אנשים רבים בימים שחלפו מאז תחילת האסון הנורא. הקו המחבר את כולם חולף סביב ההיאחזות בתקווה. באמונה בטוב שיבוא, בכל מחיר. אין ייאוש. אין שבירה, למרות השבר הכבד.

אך כדי שהטוב יבוא, עלינו להכין עבורו כלים בלבבות.

אסון שמחת תורה יכול לתפוס אותנו בעיסוק אובססיבי בפוליטיקה, דיבור על חוסר המוכנות ואי־לקיחת האחריות, בשיח גדוש התסכול על כך שצה"ל הפך לאסופה של משכורות וטכנולוגיות מתקדמות, בעוד הרצון לנצח הלך ונשחק. אך ועדות החקירה עוד ידונו בכך. דור שלם כי יקום אחרינו, יתבסס על מסקנות האירוע.

מבט פנימי יותר נישא דווקא אל עמקי הסתר הפנים. אל המסר שמבקשים להעביר לנו באמצעותו. בתוככי ההסתרה והאופל הסמיך, קיבלנו גלויה שמיימית. אל לנו להתעלם הימנה.

בספרים הקדושים שואלים מדוע חודש החורבן, שבו איבדנו שני בתי מקדשות, נקרא מנחם־אב. היאך הפעם היחידה שבה שמו של הקב"ה מתנוסס על אחד מתריסר חודשי השנה, היא דווקא בחודש שבו איבדנו את ביתנו? ומשיבים במשל:

אם נבוא לבית הכנסת ונחזה בבעל שיער כסוף המחלק סוכריות לילדים, לא נחשוב בהכרח כי הוא אביהם או סבם של הילדים. ייתכן כי זהו דוד נחמד או מתפלל חביב אחר. אך אם נראה אדם הסוטר לפניו של ילד בעיבורו של בית הכנסת, לא יהיה לנו ספק כי מדובר באביו. כי סטירה – רק אבא נותן.

הסטירה העוצמתית שניחתה עלינו בשמחת תורה, אינה אלא מסר ישיר מאבא שבשמיים. גם אם נרצה, הלב היהודי אינו מסוגל לעבור לסדר היום. זו מכה אדירה, אימתנית, שאיננה ניחתת ללא סיבה. הקב"ה, מסבב הסיבות כולן, מדבר אלינו מן השמים בלהבות אש, מבקש מאיתנו להטות אוזן אל דבר מה.

בעוד שכיחידים נמחלו עוונותינו ביום הכיפורים, הרי שסטרו משמיים על פנינו דווקא כעם, כציבור. אסור לנו אפוא לחפש את האָשָׁם בקהלים אחרים. בורא עולם מדבר אלינו. מבקש את חשבוננו שלנו. היכן כָּשַׁלנו ציבורית. ועד שלא נעמוד ונאמר לקב"ה: אבא, הבנו את המסר, מקבלים אנו על עצמנו לצעוד בדרך מתוקנת – הסתר הפנים לא יחלוף, רח"ל.

בספרי הסוד נחשבת עת צרה ליעקב כ'חסד מכוסה'. משום שכשהקב"ה מכה יהודי, אין זאת מפני שחלילה אינו אוהבו, אלא משום שאינו מוכן לוותר עליו, גם אם סוטה הוא מן המסלול. זהו החסד. והוא מכוסה, כי הוא מופיע לעינינו באופן של צער.

באיזה כוח אפשר להפוך חסד מכוסה לגלוי? כיצד אפשר לפעול שאהבת הקב"ה תופיע עלינו בשיא רוממותה ובגילוי פנים? רק כאשר נצהיר כי הבנו והתעוררנו, קלטנו את המסר והפנמנו את מהותה של הסטירה האבהית, ישוב החסד להתגלות במלוא זוהרו.

כלי שבור לרסיסים

על מה לקינו בשמחת תורה תשפ"ד? איננו יודעים בוודאות חשבונו וכבשונו של עולם. איש-איש מאיתנו יכוון ב'השיבנו' וישאל את רבותיו במה עלינו להתחזק.

אך בדבר אחד בוודאי לקינו. כציבור וכעם כשלנו באותה שנאת חינם שהביאה לחורבן בית שני. דווקא בחג האחרון, שבו מציינים חז"ל כי הקב"ה מבקש מאיתנו לחוג עימו בפרטיות, כי "קשה עליי פרדתכם" בסיומו של חג הסוכות – היה עלינו לדייק בלשונו של מקום, ולהבין כי קשה עליו הפירוד שבינינו, כאחים. 'קשה עליי פרדתכם', נאמר, ולא 'פרדתנו'. אין מדובר אפוא דווקא בפרדה מן הקב"ה כפשוטה. כי קשה עליו יתברך, הפרדה שבינינו. את הנפרדות, את חוסר האחדות, את המחלוקת ואת השסע בין לבבות, אין יכול הקב"ה, כביכול, לשאת.

בהושע כתוב: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח לוֹ". מפרשי הפשט מסבירים כי כשאפרים, בנו יקירו של הקב"ה, חוטא ונצמד לעבודה זרה, הרי שעל הנביאים להניח לו כי הנבואה לא תועיל להפרידו. אולם סנגורם של ישראל, בעל 'אור החיים' הקדוש, מפרש זאת כך בפרשת האזינו: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, כשהבן יקיר אפרים עוסק בענייני עבודה זרה, אך הוא עונה להגדרה של 'חֲבוּר', כלומר, מחובר ומאוחד בתוכו, הרי שהקב"ה כביכול מניח לו ולא נותן למקטרגים ולמזיקים להיטפל אליו, גם אם עסקו של הבן הוא בעבודה זרה, החמורה שבעבירות.

לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. אם שבור הוא הכלי לרסיסים, אין לו לבורא כל עולמים אפשרות לצקת בתוכו את שפע טובתו וחסדיו הגלויים עלינו.

נודה ונבוש: נסחפנו לענייני מחלוקת ופירוד לבבות. סברנו בטעות שאם אנו מחזיקים בדעות פוליטיות שונות מחלקים אחרים בעם, מותר לנו, חלילה, לזלזל במי שאינו חושב כמותנו ולרמוס את כבודו. שכחנו כי אין לנו זכות למחות את מי שאינו סובר כמונו, מחשיבותו היתרה המובנית, כבן לעם הנבחר. בלהט הוויכוח האידאולוגי, נשמטה מאיתנו הידיעה הברורה כי על אף ולמרות הכל, כולנו בני שלושת אבות נחנו. הגדלנו חטוא בשנים האחרונות, והפכנו את השנאה והפירוד למעין שגרה. אולי אפילו שכחנו לרגע, מרוב הרגל, שאפשר וראוי להתנהל אחרת.

והנה, הגיעה עת התיקון.

אם נהפוך את השנאה והפרדה שבינינו לאהבת חינם; נרבה טוב וחסד; נביט בעין טובה זה לזה ולא נחפש את הרע שבזולתנו; נחפש את הטוב שבקהילה הסמוכה, גם אם היא איננה צועדת בדרכנו; נבין צורכם של קהלים שונים מאיתנו, לא נבקר ולא נמהר לשפוט אחרים – או אז נזכה לאהבתו הגלויה של הקב"ה וניוושע בתשועת עולמים.