בספרות הפסיכולוגית קיימת הגדרה בלתי מלבבת למצב של פיצול אישיות. קוראים לזה: הפרעת זהות דיסוציאטיבית. ויש גורסים: הפרעת אישיות מרובת פנים.
זוהי הגדרה המתארת אדם שהוא למעשה שני אנשים השוכנים בגוף אחד: האחד – שפוי, מרוכז, ענייני, שאפתן, וינר ומצליחן. עושה את מלאכתו וחי את חייו בשלווה. השני – מעורער, היסטרי, אגואיסט, עסוק רק בעצמו, פרנואיד, רואה צל-הרים כהרים ועיוור להתרחשויות שקורות סביבו. איש בלתי יציב.
כששני האנשים הללו הם נפרדים ושונים – זוהי חצי צרה: היהודי השפוי חי טוב, משיג את יעדיו בחיים, תורם לחברה שבתוכה הוא חי, ממלא את העולם באנרגיה חיובית; הלא-שפוי מודע לפחות לחוסר שפיותו ואולי ינסה לטפל בעצמו. גם האנשים שסביבו, משפחתו ויקיריו, מנסים לעזור. כששתי הנפשות הללו שוכנות בגוף אחד – זו כבר טרגדיה. וכאשר לא מדובר באדם אלא בממשלה – האסון הופך ללאומי.
וזו, רבותיי, המציאות שנגזרה על אזרחי מדינת ישראל בעידן העוועים המשונה הזה.
במרוצת השנה האחרונה, אנחנו, האזרחים רצנו לאורך הרצף שבין הקצוות הקוטביים: מצד אחד – גשם של בריתות, הסכמי שלום היסטוריים, שיתופי פעולה ביטחוניים שאף ראש ממשלה לא חלם עליהם. 'צונאמי מדיני', במובן הטוב של ההגדרה. מדינות עומדות בתור לכרות הסכמי שלום ונורמליזציה עם האומה המבוקשת במזרח התיכון, והבית הלבן הופך לסניף של הליכוד, על כל המשתמע. היסטוריונים עוד יקדישו פרקים שלמים לתקופת תור הזהב של מדינת ישראל בשנת 2020 למספרם.
הכל יכול היה להיות מושלם ומחמם לבבות – אלמלא הצד השני של המשוואה: השלומיאליות בניהול ענייניה הפנימיים של ישראל, היא כזו שהופכת את הממשלה ששלטה כאן עד השבוע – לאחת הממשלות האזרחיות הכושלות ביותר מאז ומעולם. אפס ניהול סביר, אפס אסטרטגיה, אפס הצלחות. בניגוד למצב המזהיר מחוץ – מצב הפנים הוא הכי על-הפנים שניתן להעלות על הדעת; החיים עצמם, אלה שמעבר לשיתופי הפעולה והסכמי השלום הבינלאומיים, אלה שנוגעים ליום-יום, לחיי האזרח התקניים – נמצאים באחת הנקודות הגרועות ביותר שנרשמו מאז קום המדינה.
איננו מדברים בגדולות; איננו מצפים לנפלאות; החלטות פשוטות – כאלה שאפילו דעתו של דרדק עולל מבינה את הצורך לקבל ולקדם – אינן מתקבלות, אינן מקודמות. הלכו מנהיגים עם רזומה עשיר – מי ברמה הפוליטית, מי במישור הצבאי ומי בתחום הביטחוני – ופשוט נכשלו היכן שרק נגעו; לקחו מדינה משגשגת ונעלו אותה במשך שנה שלמה: אין תקציב, אין חוקים, אין מענה למערכות הבריאות הקורסות. ההחלטות הכי בסיסיות שאפשר היה לצפות כי יתקבלו – אינן מתקבלות, וחוסר המעש הזה הופך את המדינה הזו לאזור מוכה אסון.
ולמרבה הפלא – זוהי אותה מדינה שמככבת בכל העיתונות העולמית ככזו שהצליחה לעשות את הלא-ייאמן ולהביא רכבת של מדינות ערב ומדינות מפרץ המידפקות על שעריה ומבקשת לכרות איתה הסכמי שיתוף פעולה. הוא שאמרנו: פיצול אישיות כרוני. הפרעת אישיות מרובת פנים. פנים של מצליחנות-חוץ היסטורית, ופנים של שלומיאליות-פנים פטאלית.
איור: אבישי חן
חמסה, חמסה, חמסה
לצורך ההמחשה, בואו ניקח יום אחד, אקראי, בחייה של מדינת ישראל. בעזרת ניתוח המקרים שאירעו בו – נבין את הרצף הדו-קוטבי שבה מתנהלים חיינו: יום שלישי השבוע. מצד אחד – ג'ארד קושנר ואבי ברקוביץ' יוצאים עם ראש המל"ל הישראלי מאיר בן שבת בטיסת אל-על מספר 555 מתל אביב, כשחרטום המטוס – אולי לראשונה בהיסטוריה – מכוון לעבר רבאט שבמרוקו. בהתאם למספר הטיסה, אף אנו נפטיר אחר ההישג החשוב הזה במטבע-לשון מרוקאית נפוצה: חמסה, חמסה, חמסה.
המטרה: לחתום מיני הסכם-שלום עם המדינה הצפון-אפריקנית עשירת התרבות והמסורת; זהו מהלך אסטרטגי וחיובי לישראל, בייחוד לאור שיקולים אסטרטגיים שונים ונרחבים, כאשר גם הזיקה של מאות אלפי אזרחים ששומרים בליבם פינה חמה למסורת הזו – תורמת לאווירה. משק כנפי ההיסטוריה התמזגו עם משק כנפי הטיסה כחול-לבן, ושניהם יחד נשאו את בשורת העתיד ביחסי המדינות.
בהסכם עם מרוקו טמון חידוש, שמבדל אותו משורת ההסכמים עם מדינות המפרץ שקדמו לו: הברית בין המדינות הולכת ומתהדקת כאשר הפעם, לא ידו של ראש המוסד יוסי כהן במהלך, אלא דווקא מאיר בן שבת אחראי על המהלך הדרמטי. עקב מגבלות צנזורה, לא ניתן לפרט את החלקים הנסתרים בהסכם, אולם את זאת ניתן לומר: רוב ההישגים בו לוטים בערפל וטוב שכך. במקביל, מדינת ישראל החשאית מנהלת מרוץ להשגת עוד שני הסכמי שלום דרמטיים, עם עוד שתי מדינות, עד ל-20 לינואר למספרם, מועד עזיבתו של טראמפ את הבית הלבן. יש מי שמגדיר את ההסכמים האלה, המתגבשים מאחורי הקלעים, כ"שומטי לסת" מבחינת הדרמטיות הגלומה בהם.
באותו יום בדיוק, במשרדים אחרים בירושלים, נראתה כמעט אנרכיה. ההחלטות הכי טריוויאליות שאמורות היו להתקבל בהם ביחס לניהול משבר הקורונה עם התפרצותו העזה של הגל השלישי – לא התקבלו, לא קודמו, אפילו נדחו בבוז. למרות שיש כאן שאלות של חיים – למקבלי ההחלטות היו עניינים חשובים יותר לטפל בהם.
קחו לדוגמה את סוגיית דובאי: בצהרי יום רביעי התייצבה צמרת משרד הבריאות בישיבת הממשלה בארשת פנים דאוגה ומבוהלת. מה קרה? בפיהם של מומחי הבריאות הייתה בשורה לא מעודדת: "נכון", אמרו, "לא הצלחנו לאשרר את קיומה של המוטציה הבריטית במדינת ישראל. למרות כל הבדיקות שערכנו במעבדות, אין לנו עדיין יכולת לקבוע שהקורונה בגרסתה הבריטית מתפשטת בישראל. אבל הזינוק בתחלואה בימים האחרונים – אינו מותיר מקום לספק; ברור לנו שהנגיף מתנהג אחרת מכפי שהכרנו בגל השני והשלישי. מהסיבה הזו אנו דורשים לסגור את מערכות החינוך והכלכלה ולהכניס את המדינה לסגר מלא".
חברי הממשלה פלבלו בעיניהם. תמונת המצב הקודרת התנגשה באופוריה שנמרחה כאן מקיר לקיר בין הסכמי השלום, וגם בגין החיסון שרבבות אזרחים הספיקו כבר לקבל. הייתה זו התנגשות טיטאנית עזה ומהדהדת בין המציאות כפי שצוירה בתדרוכים ובנאומים, לבין המציאות כפי שהיא משתקפת במציאות.
בורג' ח'ליפה לפני הכל
כך לדוגמה, שהגאונים ממשרד הבריאות שכחו לספר דבר אחד: בחודשיים האחרונים, כאשר מספר הנדבקים המאומתים החל לטפס משיעור של כמה מאות ביום לשלושת-אלפים ויותר – המדינה בחרה להשאיר את השמים פתוחים ולאפשר רכבת אווירית הזויה ומטורללת לאיחוד האמירויות. רבבות ישראלים טסו לדובאי תחת עינם הפקוחה של יולי-יואל אדלשטיין וחבריו, ואִפשרו לאלפי חולים לחזור ולא להתחייב אפילו בבידוד של יום אחד. הם ייבאו לכאן גל מחודש של המחלה, ואין פוצה פה, ואין אפילו מישהו שיעמוד בשערי נתב"ג ויבדוק את שאלתם היותם נשָׂאֵי קורונה.
מה שמוביל אותנו לשלומיאליות האמיתית: מה כל כך מסובך להעמיד עמדות בדיקה בשערי הכניסה לארץ ולבצע בדיקות לכל נכנס? מדוע זה קשה כל כך לשלוח את כל הישראלים החוזרים מחו"ל לבידוד בן תריסר ימים, כולל אלה החוזרים מדובאי? מדוע זוכה הידידה החדשה – בשל שיקולים מדיניים צדדיים שאפילו ארצות הברית בגל הראשון לא נהנתה מהם – ל'הנחת סלב' כזו, המזיקה במישרין למאמץ הלאומי נגד אובדן השליטה על התפשטות הקורונה? כדי לא להעלות חלילה את חמתם של האמירתים – ישראל סירבה לכלול את איחוד האמירויות ברשימת המדינות האדומות, למרות שכל הפרמטרים חייבו זאת. כלומר, לא מוכנים להרוס את החגיגה המדינית בגין עניינים בריאותיים שוליים. הפסטיבלים למרגלות הבורג' ח'ליפה ותמונות הסלפי של ישראלים עטופי ג'לאביות – דוחים קורונה.
ומה שמתסכל בכל הסיפור, זו העובדה שאותם גורמים ממשלתיים אשר החליטו להותיר את השמים לאיחוד האמירויות פתוחים ולאפשר לרבבות מטיילים לחזור מדובאי כשהם נושאים בגופם את המתנה הלא מחמיאה הזו – הם אלה שמתעקשים כעת לסגור את המשק כליל למשך קרוב לחודש ימים, לנעול את מערכת החינוך על סורג ובריח ולהטיל עוצר על חיי האזרחים. איפה הייתם כאשר הפעמונים צלצלו מדובאי ועד הלום?
גם הפרמטרים להחלטה – קשה שלא להגדירם כמשונים בעליל, רוויי סתירות פנימיות, על גבול ההזיה הסוריאליסטית: בתחילה נאמר כי נדרש סגר כדי שלא להוביל לקריסת המחלקות הרפואיות. בפועל, בחסדי שמים, מתברר כי המחלקות בבתי הרפואה רחוקות מקריסה. יש שליטה, יש מקום, הצוותים עושים את מלאכתם; אחר כך אמרו כי נדרש סגר בגלל הסכנה שהצוותים הרפואיים לא יתפקדו עקב כניסתם של יותר מדי אנשי צוות רפואי לבידוד בשל מגע עם חולים מאומתים; אבל אז, משהגיע החיסון, התברר כי בתוך שלושה שבועות – כל הצוותים הרפואיים אמורים לקבל את החיסון (לצוותים רפואיים יש קדימוּת בקבלת החיסון).
גם כאשר שלושת החששות דלעיל התפוגגו – נמצא הסבר אחר לצורך בסגר, והוא "שילוב מסוכן של שפעת וקורונה"; מה לעשות, וגם לגבי זה התברר כי בחורף הנוכחי השפעת כמעט שאינה קיימת, בגלל הריחוק החברתי והשמירה המוגברת על היגיינה בקרב האזרחים. ובכן, החיסון מתבצע בקצב מהיר (בצהרי יום רביעי השבוע התברר כי ישראל מצויה במקום הראשון באחוז המתחסנים), האוכלוסיות בסיכון שומרות על מרחק, והמצב נראה בשליטה יחסית. אז מדוע נדרש סגר דווקא עכשיו?!
אגב, הנה סיפור מעניין: כאשר יו"ר המל"ל, מאיר בן שבת, עשה את דרכו בחזרה ממרוקו לישראל, הוא קיים שיחה טלפונית עם בכירי משרד הבריאות. ממקום מושבו במחלקת הביזנס של המטוס, בן-שבת הציג שאלות פשוטות, שאלות תם: "איפה הייתם עד היום? למה לא עצרתם את הרכבת האווירית לדובאי? מדוע אין צעדי ביניים שהם לא סגר מוחלט וטוטאלי על המשק? זה או חגיגת מדגרות בדובאי או שלילת החירות מכל האזרחים והשבתה נוספת של מערכת החינוך?" הדוברים מעבר לקו לא ממש סיפקו תשובות.
ואם יש עוד משהו שגורם לצביט עזה בלב, זוהי התפיסה הישראלית הליברלית, המוכנה להקריב את מערכת החינוך – אך חלילה לא את חיי הבידור והפנאי; אין לה בעיה לזרוק את הקשישים והילדים למצב של מצור – אך אבוי אם מישהו ייגע בחופשות של יולי-אוגוסט, יעצור את הנופשונים בחו"ל, יבלום את הרכבת לדובאי ויפגע בכל הבילויים האחרים. אין עיקר וטפל, אין סדר עדיפויות שפוי.
אם תרצו, זוהי תמונת המצב של הממשלה המשונה שממנה נפרדנו השבוע בחצי תחושת הקלה ובחצי תחושת החמצה: כל כך הרבה הישגים מרשימים – כל כך הרבה כשלים רשלניים; כל כך הרבה הצלחות – כל כך הרבה כשלונות. הכל באותה ממשלה.
די בצפייה אקראית במחזה שבו הרכבת של נתניהו וגנץ עולה, יורדת, נוסקת לצדדים ונוחתת בחבטה עזה – כדי לתפוס את הראש בשתי ידיים ולזעוק לרחמי שמים שנזכה להינצל מחבלי המשיח של רכבת השיכורים הלזו.
נתיב הסער
עכשיו זה סופי: בעוד שלושה חודשים, בתאריך י' בניסן תשפ"א, תצא מדינת ישראל לבחירות בפעם הרביעית. המדינה תשחית כארבעה מיליארד שקלים לצורך הליך נוסף – עוד אחד ברשימה שאין אפשרות לראות את סופה – במסגרת הקושי המתמשך להכריע בין הגושים הפוליטיים. הסכיזופרניה נמשכת, עכשיו בפעם הרביעית.
בני גנץ, הקורבן הפוליטי האולטימטיבי, זה שיצא מההרפתקה הפוליטית הזו בשן ועין וכבר עכשיו ניתן להכריז על סיום הקריירה הפוליטית שלו (חבל, איש הגון בסך הכל) – ייצא כנראה מהמשחק וישוב לביתו יחד עם גבי אשכנזי. גם עמיר פרץ ומפלגת העבודה הפכו, הפעם סופית, לנחלת ההיסטוריה. שבעים ושלוש שנים לאחר שהמפלגה הזו הקימה את המדינה – תן עידן.
הזירה הפעם תהיה מנותקת משאלות של ימין מול שמאל, דתיים מול חילונים, אוהבי ארץ ישראל השלמה מול חסידי הוויתורים הטריטוריאליים; מאמיני הכלכלה השיתופית מול מצדדי ההפרטות הכלכליות. יש נרטיב אחד, והוא בלבד יוביל אותנו אל הקלפי בתשעים הימים הקרובים: זהו נרטיב 'רק ביבי' או 'רק לא ביבי'.
במחנה 'רק ביבי' נמצאות סיעת הליכוד והמפלגות החרדיות. ישנם גם ח"כים ערביים שהפכו לליכודניקים סמויים. מנסור עבאס, למשל. במחנה 'רק לא ביבי' מככבים גדעון סער, נפתלי בנט, איווט ליברמן ויאיר לפיד. מתוך רשימת היריבים שעמדו מול נתניהו בעשור האחרון – גדעון סער הוא האכזרי והערמומי מכולם.
מי שעקב בלילה הלבן של שני האחרון אחרי השלבים במשבר בין נתניהו וגנץ על רקע אי אישור התקציב (הזדמנות לומר מילה טובה ליצחק פינדרוס על נאום-הפיליבסטר הארוך שלו, גם אם לבסוף התברר שהנאום המייגע והמשעשע הזה ננאם לחינם) – יכול היה לזהות את טביעות האצבע המובהקות של גדעון סער. מביתו בתל אביב הוביל סער את נתניהו לקרב מוחות ערמומי ברמה גבוהה במיוחד. סער ידע כי נתניהו סגור כבר עם סיעתו של מנסור עבאס על היעדרות מההצבעה, אבל הצליח לטמון לו מארב בדמות שתי ח"כיות מהליכוד ושלישיית ח"כים מכחול לבן שכלכלו את הצבעתם בתבונה מבחינתו של סער והצליחו לטרוף לנתניהו את כל הקלפים.
בניווטו המוצלח של סער, חמשת הח"כים הללו נעלמו מהכנסת – חלק המתינו בחניון וחלק טענו כי ברגע האחרון אינם חשים בטוב. בסבב הראשון של הקראת השמות הם לא התייצבו למליאה. נתניהו נשם לרווחה. נראה היה כי ההצבעה על מתן ארכה להעברת תקציב – עומדת לעבור על חודו של קול. ואז החל המארב: בסבב השני, בטיימינג מדויק ואכזרי – לפתע הופיעו במליאה הח"כיות נאמנות-סער – מיכל שיר ושרן השכל – לצד שלושת הח"כים מכחול לבן – אסף זמיר, מיקי חיימוביץ' ורם שפע. החמישייה המסתערת הצביעה נגד הצעת החוק להארכת המועד להעברת תקציב – דבר שאילו היה מתקבל, היה מנשים את הממשלה עד להשגת הסדר בין נתניהו וגנץ. למחרת, כמתחייב בחוק, הכנסת התפזרה.
הגרוע והגרוע יותר
יש נתון אחד ברור שממנו אי אפשר להתעלם: לנתניהו ממתין נתיב ייסורים לא פשוט כדי לזכות בשישים ואחד המנדטים המיוחלים כדי להקים ממשלה. אין סיבה שמה שלא הושג בשלוש מערכות בחירות אשר התנהלו בתנאים נוחים בהרבה – טראמפ בבית הלבן, טרום עידן הסגרים של הקורונה – יושג בפעם הרביעית. ההנחה היא, כי יחד עם המפלגות החרדיות – נתניהו ישמור על סדר גודל של בין 45 ל-47 מנדטים. אלא שכדי לקבל את מנדטים של בנט ושקד – נתניהו יצטרך למכור את כל נכסיו ולהגיע לבלפור על גחונו. בנט ושקד מסונדלים אמנם משיתוף פעולה עם ציר שמפלגת מרצ למשל היא חלק ממנו – אולם כניסתם לממשלה לא תינתן בכל מחיר, במיוחד לאחר הדחייה המשפילה שנתניהו העביר אותם בקדנציה היוצאת.
הטרגדיה של נתניהו מול הזוג בנט ושקד – היא כפולה: בלעדיהם הוא לא יכול להיות ראש ממשלה; איתם – הוא אולי יקבל את ראשות הממשלה, אבל השניים יפשטו את עורו הפוליטי. תג המחיר יהיה גבוה, כפי שלא היה מעולם. ובמקרה ש'ימינה' זוכה ביותר מחמישה-עשר מנדטים, ייתכן שהם יחברו למיזם פוליטי אשר ישלח את נתניהו בחזרה לקיסריה. כלומר, עליו לחבקם, אבל לא יותר מדי. על הקו הדק הזה שבין חיבוק עדין לחיבוק חזק מדי – תלוי הסיכוי שלו לעשות את הלא-ייאמן ולהרכיב ממשלה באביב הקרוב.
בתסריט שבו נתניהו לא מצליח להעפיל אל מעל לשישים מנדטים יחד עם המפלגות החרדיות ו'ימינה' – הרי שהפרטנר שיתייצב מולו יהיה ערמומי הרבה יותר מבנט: גדעון סער לא ייתן לנתניהו את ראשות הממשלה כמעט באף תסריט. הוא התחייב כבר שלא יישב עם נתניהו – מה שלא התחייב באשר למפלגות השמאל הקיצוניות ביותר – מה שמאפשר לו מרחב תמרון לכרות ברית עם לפיד, ליברמן ומרצ, ובתסריט מסוים – גם בלוק עם הסיעות הערביות בא בחשבון.
ברור שהתסריט דלעיל אינו מועדף על סער – שבכל זאת רואה עצמו כאיש ימין מובהק – ועל כן, הדיל הראשון שינסה לערוך מול נתניהו הוא – פרישה מול חנינה. רק אם ייחסמו כל הנתיבים האחרים – גדעון סער עשוי להיעתר לשיתוף פעולה עם נתניהו, אבל בשלושה תנאים: רוטציה בראשות הממשלה שלאחריה תבוא פרישה מהחיים הפוליטיים, וקבלת כל התיקים שייוותרו לאחר מסע הכיוס של בנט ושקד. לנתניהו לא תהיה ברירה אלא להסכים לכל דרישה, שכן האלטרנטיבה הגרועה יותר מבחינת נתניהו היא מצב שבו ייווצר רוב להחלפתו.
כך או אחרת, בתשעים הימים הקרובים לא יהיה רגע אחד של שעמום פוליטי. כל שנותר הוא לקוות שהתככנות הפוליטית והדם הרע שמתחיל לזרום במורד החיים הציבוריים – לא ישפיע חלילה לרעה על מצבם של האזרחים המתמודדים עם משבר כלכלי ובריאותי חמור. בתפילה שהנותן תשועה למלכים ושכל לפוליטיקאים – הוא ייתן בלב הפוליטיקאים שלנו את השכל והתבונה לנהל את המשבר הלא פשוט הזה משיקולים ענייניים בלבד, ללא כל שיקול צדדי ומחשבה זרה, ויגאלנו לתשועת עולמים במהרה.
