נח פלאי
ד' חשון התשפ"ו
איך להתמודד עם המחשבות הכפייתיות שלנו? דבר ראשון להיזהר מהלחמה
אחת הדרכים המרכזיות לעזור לאנשים המתמודדים עם סבל ממחשבות טורדניות–כפייתיות היא ללמד את המתמודד להפריד בין המחשבות שלו לאישיות ולנפש שלו, ובכך לבודד את המחשבה מהאיש הסובל.
פסיכולוג חכם ששוחחתי איתו המחיש זאת במילה 'הלחמה'.
כשאדם מולחם למחשבות שלו, הוא עולה ויורד איתן כעלה ברוח, אין לו שום שליטה והמחשבות שלו מנהלות ומובילות אותו, לטוב ולרע. הטיפול הוא לנתק את ההלחמה הזו וללמוד להפריד בין המציאות ומי שאני לבין המחשבות.
ישנה טכניקה של מדיטציה כשרה שבה אתה מתאמן להסתכל מבחוץ על המחשבות הטורדניות. בתרגיל הזה אתה מתבקש לעצום עיניים, להירגע ולדמיין כאילו אתה יושב על שפת הנהר ונותן למחשבות שלך להציף אותך, ואז עליך ללקט אותן מהראש ולהניח אחת אחרי השנייה על העלים ששטים לאיטם על מי הנהר (למעוניינים בהרחבה אוכל לשלוח הקלטה בלי נדר).
העיקרון הוא, כאמור, לדעת להיפרד מהמחשבה, לראות אותה כאיזה משהו חיצוני ולא להיצמד ולחוות אותה כמציאות, מה שגורם לחרדות ולאובססיביות סביבה.
הרעיון הזה חשוב לא רק למחשבות אלא לכל דבר. היכולת שלנו לדעת לא להיות מולחמים למחשבות, לאירועים ולאנשים היא דבר הכרחי לחיים בריאים ומאושרים.
נחלק זאת לשלושה טיפוסים שונים: סקוץ', דבק והלחמה.
סקוץ' מתאר את הטיפוס האידיאלי – זה שיכול להתחבר באופן מיטבי ובמידת הצורך להתנתק בקלות ולשנות מיקום.
הדבק מחובר הרבה יותר חזק וגם תהליך ההיפרדות שלו מסובך יותר ובדרך כלל מסתיים בקרע או נזק לאחד או לשני הצדדים המודבקים.
הקשה מכולם הוא המולחם – כמו שני חלקי מתכת שהולחמו והפכו לאחד. כאן כבר בלתי אפשרי להתנתק ללא ניסור כואב מאוד.
קחו למשל יחסי הורים–ילדים. רבים ההורים שתופסים את ההורות שלהם כהלחמה מלאה לילדיהם. הם חיים בתודעה שהם וילדיהם אחד הוא. ומה שהם חולמים, מרגישים, רוצים, מתלבשים – תמשיכו אתם – זה בדיוק מה שצריך לקרות גם לילדיהם.
זה ממשיך בכך שכל הצלחה של הילד היא אושר ענק כאילו הם הצליחו, ומנגד כל כישלון ולו הקטן ביותר הוא כישלון מלא שלהם. הם האשמים המלאים בכל אירוע, הילד הוא רק השתקפות מלאה שלהם.
זה הולך ומחמיר כשהילדים מתבגרים ומסתבכים וגם נושרים. אלה יהיו ההורים שבאמת ובתמים עלולים להגיע למצבים נפשיים ובריאותיים לא טובים מרוב צער ועוגמת נפש. גם אם מדובר בילד שומר מצוות אבל לבוש צבעוני שכבר לא רוצה ללמוד בישיבה, מבחינתם זו טרגדיה נוראה ואיומה. אני לא אומר זאת בזלזול, הצער הוא גדול בכל מקרה של ילד שיורד מהדרך, אבל יש מקרים שאתה רואה שהפער בין המציאות כפי שהיא לבין איך שההורה חווה אותה הוא כמרחק בין שמיים לארץ.
הסיבה להתנהלות הזאת היא כמעט תמיד הורה מולחם.
זה יהיה אותו הורה שבמסיבת סידור, כשהזאטוט היה בגן, ישב בשורה ראשונה לחוץ ומזיע, שהילד יעשה נכון את כל התנועות. הוא גם זה שייגש מדי פעם לסדר את הכיפה של הילד או לקלוע את הצמה של הילדה.
כשאני פוגש הורים כאלו אני מדבר איתם בדיוק על הצורך הזה, לדעת לשחרר, להרפות ולהפנים שאכן אנחנו ההורים וקיבלנו במתנה את הילדים, אבל בסוף קיימים שנינו יחד ולפעמים גם צריך לדעת שכל אחד לחוד, ויש לכל נשמה בחירה וזהות גם בתוך הקשר החשוב שיש בין הורים לילדים. היכולת לדעת במצבים שונים לזוז אחורה ולתת עצמאות למקום של הילד מאפשרת גם להצליח לחנך ולעזור לילד ממקום מדויק ואמיתי, בלי נגיעות אישיות.
לצערי הרב, הורות מולחמת יכולה להזיק לא רק בחיי הבחרות אלא גם לאחר הנישואין. גם כשהילד עזב את הקן והקים בית משלו, ההורה יהיה מעורב עד צוואר ולא ישחרר, גם במחיר של פגיעה בשלום בית.
דוגמה נוספת ומצוינת יכולה להיות אצל בחורים שחווים את הישיבה, הקהילה או החסידות באופן שאין להם שום זהות ואישיות, וכולם הם האזור שאליו הם שייכים. חשוב מאוד להיות חלק מקהילה ומחברה קדושה, אבל לא על חשבון היכולת לדעת גם להיפרד ולשמור על עצמאות כשהדבר נדרש.
כל עוד הכל זורם על מי מנוחות, הבחור לא ירגיש את הבעייתיות שבדבר. אבל משעה שיש לו תקלות וקשיים עם המערכת שאליה הוא שייך הוא עלול לאבד הכל, כי הרי הוא עצמו לא קיים וכך אם אין לו חיבור ושייכות למקום אז הוא באמת אוויר, ללא שום קיום ואישיות.
גם כאן אני פוגש הרבה בחורים רגישים ומתוקים שמתמודדים עם חוסר חיבור למסגרת, בלי שקורה שם משהו לא טוב משמעותי, אבל הם לא יכולים לראות את המקום ומסרבים לחזור אליו.
במקרים כאלו אני מציע להם לחכות עם הרעיונות על עזיבה וניתוק מהמקום, ויותר לעבוד על היכולת לפתח עצמאות וזהות ולהיות טיפוס סקוץ' כזה, שיודע לקחת ולקבל מה שהוא מתחבר ומתעלה איתו ולא לקחת מה ששובר ומפיל אותו.
בחור אחד שפגשתי לאחרונה, נקרא לו יוסף, סיפר לי על הקושי שלו להגיע לישיבה, ברמה של חרדות ממש. דיברנו על כך שיוסף האמיתי הוא חלק אלו–ק ממעל, הוא נברא יחידי ובשבילו נברא העולם, ויוסף כשבוחן את עצמו מול עצמו הוא מלא וגדוש באור אין סוף של מעשים טובים, מידות טובות ויראת שמיים.
הבעיה שלו היא שמול החברים הוא לא נחשב וגם המשגיח לא מרוצה, אבל אם יוסף יודע שיש אותו וישנה הישיבה, ובחלוקה הזו הוא המרכז והוא אכן מושלם וצדיק והישיבה היא הסביבה שבה הוא אמור לגדול ולצמוח, וגם אם הסביבה לא מרוצה זה עדיין לא אומר כלום על מי שהוא, אז אדרבה, ככל שיצליח להפנים את העיקרון הזה ולדעת להפריד הוא יהיה רגוע יותר וגם יצליח, לא ממקום של להוכיח או להתחרות עם מישהו, אלא כי הוא יהיה עסוק בעצמו. פחות במה יגידו בסביבה, יותר במה יגיד הוא היושב בשמיים ובמדד הזה הוא מעולה לגמרי.
כמובן, עליו לכבד את המקום, את הכללים, את הרבנים, אבל המבט וההשקפה צריכים להיות באופן הזה.
וכמו שפתחנו, כשנפתח יכולת כזו של סקוץ', נהיה הרבה יותר גמישים, מאושרים ומוכנים לשפר עמדות בכל אתגר שיהיה לנו מול עצמנו ומול זולתנו.
