מהמורות בדרך לוושינגטון

מכל בחינה שהיא, אלה הימים שבהם ראש הממשלה בנימין נתניהו מוצא את עצמו כגנרל כמעט בודד במערכה. הוא קוצר הצלחות ביטחוניות ומדיניות, אבל סופג בתמורה מתקפה כמעט מכל גורם אפשרי שאינו חבר ב'עוצמה יהודית' או במפלגת 'הציונות הדתית'. מגלנט ועד גנץ, ואפילו הרמטכ"ל אינו טומן ידו בצלחת. לכל אחד מהאישים הנזכרים יש סיבות משלו לצאת בהצהרות שנוגדות את מדיניותו של נתניהו, אך הצד השווה שבכולן, הוא שראש הממשלה נותר יחיד מול מתקפה משולבת ורב חזיתית.
בעוד גנץ טוען כי נתניהו מונע משיקולים פוליטיים וכי הוא עורם קשיים על העסקה שכמעט יוצאת לפועל בשל הסכנות הפוליטיות שאורבות לו בערעור הקואליציה, הטענות של הרצי הלוי ויואב גלנט נשמעות באגביות מקצועית. הם לא משתלחים בפומבי בראש הממשלה, אך מציגים את תפיסותיהם הביטחוניות. את כל יתר העבודה כבר עושה התקשורת.
מכל בחינה שהיא, נראה שהכוכבים הסתדרו בשורה כדי להאיר את דרכו של נתניהו. חיסולו האפשרי של סמל חמאס מוחמד דף, הוא הישג לא מבוטל. גם אם האיש שרד את המתקפה איכשהו, ההישג המורלי והניסיון המוצלח למדי, שכלל המתנה עיקשת עד להגעתו לווילה בפאתי חאן יונס, חסרי תקדים. ניסיון שמיני ואולי אחרון להיפטר מראש הנחש שבנה את מערכי הכוח של חמאס ברצועה, ומי שהיה המוח מאחורי תוכניות טרור אכזריות שגבו מחיר דמים אדיר.
אפשר לומר על נתניהו דברים רבים. אולי הוא כבר לא מצטייר כ'מר ביטחון', כפי שניסה למתג את עצמו בעבר. אבל אין משהו שיגדיר טוב יותר את המילה הלם, כמו זה שאחז בחמאס מאז המתקפה על הווילה בחאן יונס. השיתוק במערך הדוברות שלא מצא מילים ומידע לשחרר כפי שהיו נוהגים במצב עניינים שגרתי, ובעיקר חוסר התגובה הארטילרי בירי טילים לשטח ישראל, מלמדים הרבה מאוד על כך שחמאס, לפחות השבוע, מתנהל בחשש.

שיאים ונשיאים
גם מוושינגטון מגיעות בשורות טובות ללשכת נתניהו. ניסיון החיסול של טראמפ השבוע רק מקרב אותו ללא ספק לבית הלבן. אף על פי שאי פעם שרר בין השניים נתק, ולמרות החשש מהמדיניות שינקוט אם ייבחר לקדנציה שנייה, עדיף טראמפ מביידן, סבור נתניהו.

בשבוע הבא ימריא ראש הממשלה לנסיעה מדינית ראשונה לחו"ל אחרי עשרה חודשים שבהם היה מרותק לניהול המלחמה. במובן מסוים, הנסיעה לוושינגטון היא אחד מאירועי השיא שלו, ולא רק בגלל העובדה שהנסיעה תתקיים במטוס הלאומי 'כנף ציון' שיאכלס פחות פמליה ואנשי תקשורת ויותר מהות, כיאה לעת מלחמה: עם נתניהו יטוסו גם בני משפחות של חטופים, שיעמדו לצידו ביציע האורחים, בשעה שראש הממשלה יעסוק בנאומו בגורל יקיריהם.

ממתין לבחירות. רה"מ נתניהו עם הנשיא ביידן צילום: פלאש 90

לנאום הזה יש משמעות שיא נוספת עבור נתניהו חובב ההיסטוריה, משום שהוא יהיה המנהיג הראשון בהיסטוריה שאיננו אמריקני, שינאם בפעם הרביעית בפני מושב משותף של שני בתי הנבחרים, הקונגרס והסנאט. אמת, ייתכן שהנשיא ביידן יחרים את הנאום ולא ישתתף בו. גם ברק אובמה נהג כך בעבר. עם זאת, מפגש בין השניים אמור להתקיים. לג'ו ביידן יש מסרים שהוא חייב להעביר לנתניהו, ואין כמו שיחה פנים אל פנים בבית הלבן, כדי לדרוש וגם להשיג הסכמה עליהם. אך על כך בהמשך.
לא חשוב מה יאמר נתניהו לנבחרי הציבור האמריקנים – ותסמכו עליו שכרגיל, הוא ילטש את הנאום עד לרגע האחרון ממש – אלא איך הדברים יתקבלו בארצות הברית כולה. וכאן המצב קצת פחות מאיר לנתניהו. הקשב של האמריקנים לנביא זעם ישראלי – יהיו דבריו הגיוניים עד אימה – די חלש בימים אלה, כשהם עסוקים הרבה יותר בבחירות לנשיאות מאשר בצרות תוכנית הגרעין של טהרן. גם אם נתניהו יעמוד ויסביר באמצעי המחשה מגוונים כי זוועות חמאס היו חלק מידה הארוכה של איראן וכי זהו איום שאמור להדיר שינה מעיניו של כל אמריקני, ספק אם הדברים יזכו לכותרות משמעותיות ויחלחלו הלאה.
אלא שכרגע, גם אם אין ערך מוסף לנאום עצמו, ההישג הוא בעצם קיומו. את המסרים אפשר להעביר בימים שקטים יותר, ובדרכים דיפלומטיות קלות יותר. לא כשהאמריקנים טרודים בזהותו של הנשיא הבא, בניסיון התנקשות במועמד אחד ובסוגיית כשירותו של המועמד השני.
איזה מסר נתניהו ישמיע בכל זאת ביום רביעי הבא? אפשר להעריך כי אחד המסרים הסמויים יהיה טמון דווקא במה שהוא לא יאמר מול בתי הנבחרים. אם הוא לא יתלונן על עיכובים במשלוחי נשק על ידי ממשל ביידן, ואם יבחר להמשיך לשתוק אל מול צווי הסנקציות השערורייתיים שהטילה וושינגטון על גופי מחאה ישראליים לגיטימיים, יש לו סיכוי קל להציג את עצמו כמי שיכול להיות בעל ברית גם של הצד הדמוקרטי.
חזרתו של טראמפ הרפובליקני אל הסוס הדוהר, אינה פוטרת את נתניהו מהמשך כפיפת ראשו מול הממשל האמריקני, לפחות כל עוד הוא מונהג בידי הדמוקרטים. כפי שהוא נוהג בשבועות האחרונים, אולי כלקח מהתוצאות הפחות מחמיאות שהשיגו הסרטונים הישירים שהפיץ נגד מדיניות הממשל בוושינגטון, נראה שנתניהו יבחר להמשיך שלא לעורר נושאים מביכים, לפחות לא בפני חברי בתי הנבחרים.
מכאן, הוא יכול רק לקוות שהכוכבים ימשיכו להאיר גם ביחסיו הפנימיים עם המערכות השונות.

תנאים הכרחיים
כשהרצי הלוי ויואב גלנט רומזים בגלוי על התקדמות בעסקת חטופים שנמנעת בגלל תנאים חדשים שמציב ראש הממשלה, חשוב לגעת קצת בפרטים. המערכת הביטחונית, שנתניהו לא ממש סומך עליה, סבורה כי אין כל מניעה לאפשר את חזרתם של מאות אלפי תושבי עזה לצפון הרצועה. ראש הממשלה מצידו תוהה, אם הדיבורים של מערכת הביטחון על כך שחזרתם של התושבים עם אלפי מחבלים שיתחילו בבנייה מחודשת של תשתית חמאס סמוך ליישובי העוטף, אכן פתירה על ידי פשיטות ממוקדות של צה"ל. החשש גדול מדי, טען השבוע נתניהו, והותקף בידי ראשי האופוזיציה שקשרו את התנאי החדש להכשלה מכוונת של המגעים בקטאר.
לצד זאת, יש תנאי נוסף, חדש גם הוא, שנולד הרבה אחרי שנוסח המתווה שעליו דנים עם חמאס. כך למשל, בחודשיים האחרונים הובררה נחיצותה של השליטה בציר פילדלפי ובעיר רפיח, שתחתיה עוברת סדרת מנהרות שלא מביישת את מערכות הרכבת התחתית של פריז. כשנתניהו מתעקש על החסימה ההרמטית של המעברים בין רפיח המצרית לרפיח שברצועה וטוען כי האחיזה בציר פילדלפי היא מאסט לביטחון ישראל, אפשר להבין אותו. זה לא תנאי חדש, אלא תגלית שנולדה תוך כדי תנועה.
לכך יש להוסיף את העובדה שהלחץ הצבאי שמופעל על חמאס ברצועת עזה בשבועות האחרונים נותן את אותותיו. אפילו הרמטכ"ל מודה שההצלחות המבצעיות בתקופה האחרונה, מגבירות את מצוקתם של בכירי הזרוע הצבאית של חמאס. יש לדברים רק משמעות אחת: הלחץ הצבאי יכול להוביל תנאים טובים יותר בעסקת חטופים אפשרית. נכון, לא מדובר בהכרעת חמאס. ישראל עדיין תצטרך להציג ויתורים כבדים מצידה, אבל בינתיים, ככל שחולף הזמן, חמאס הולך ונחלש.
חמאס איבד בכירים רבים, ולפי מסרים שמגיעים מהאמריקנים המעורבים עד צוואר במו"מ שאותו מנהל מטעמם ראש ה-CIA ויליאם ברנס, על סנוואר מופעל לחץ כבד להגיע לפשרה ולחתור לחתימה על עסקה עם ישראל, דווקא מצידם של מפקדי החטיבות של חמאס. רובם חדשים בתפקידם, לאחר שבפעולות אפקטיביות של צה"ל שזכו לסייעתא דשמיא, קודמיהם חוסלו. נוסף על כך, כושר ייצור התחמושת של חמאס נפגע משמעותית. אך חשוב לזכור שעדיין יש בידו, גם אם בהיקף מוגבל, רקטות ארוכות טווח שיכולות להקפיץ את ליבם של יושבי תל אביב או ירושלים.

חוששים מהקפאה
אם מקשיבים טוב לדבריו של הרמטכ"ל לאורך השבועות האחרונים, אפשר לזהות שינוי קו מהותי. אם מלכתחילה, הצהרות דובר צה"ל ובכירי הצבא עסקו בסיום הפעולה העצימה ברפיח – שצפוי להיות בתוך שבועות ספורים – כהכרזת ניצחון על חמאס וכסיום החלק המשמעותי של הלחימה ברצועה, מתברר עתה שלא מיניה ולא מקצתיה. הרמזים של הרצי הלוי כי התקדמות לקראת סיום החלק העצים של הפעולה ברפיח תוביל לניצחון על הזרוע הצבאית של חמאס וממילא על בשלות מקסימלית לעסקת חטופים, הוכחו כבלתי מציאותיים.
למעשה, נתניהו טען כבר לפני מספר שבועות, כי כל עוד אין הכרעה מובהקת בשטח, אין ניצחון. ואם אין ניצחון ברור, גם סיום הפעילות ברפיח איננו סוף פסוק. ואכן, בימים האחרונים, המסרים שיוצאים מהמטה הכללי בתל אביב, שינו מעט את הקו. המסר החליפי שננקט, עדיין עוסק בצורך המודגש להתקדמות בעסקה לשחרור חטופים, אלא שהפעם לא מוצגת הפעולה ברפיח כסיום הלחימה ברצועה. תחת זאת, המטכ"ל בוחר להבליט את ההישגים הצבאיים ואת האפקטיביות שלהם כלפי חמאס, בלי לדבר על הכרזת ניצחון.
מנגד, גם בחמאס יושבים על הגדר ומושכים זמן. למרות הלחץ האמור על סנוואר מצד מפקדי החטיבות שרואים את המצב בשטח ומעבירים מסרים הדוחקים במנהיג חמאס ברצועה להתקדם לעסקה שתביא בכנפיה הפוגה, סנוואר מעדיף להמשיך ולהמתין. לא קשה להעריך למה הוא מחכה. פגישה של נתניהו עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בשבוע הבא, עשויה להוביל לוויתורים כלשהם מצידו של ראש הממשלה. לביידן יש מטרת על בהנעת המו"מ, והוא יעשה כל מה שיוכל כדי לרשום את ההישג הזה על שמו, לפחות כל עוד הוא מתמודד על קדנציה נוספת. עד לפגישתם של נתניהו וביידן בשבוע הבא, נראה כי בינתיים ממשיכות המתווכות, קטאר, מצרים וארה"ב להנשים את המו"מ באמצעים מלאכותיים, כדי שלא יגווע.
ממה חוששות המתווכות? ובכן, אם בכל זאת המו"מ ייגדע, הקיפאון עשוי להימשך וחידושו יכול להידחות אף עד קץ שלטונו הצפוי של ביידן. נתניהו מהמר על ניצחונו הכמעט בטוח של טראמפ, אם כי חשוב לציין כי מדיניותו של המועמד הרפובליקני לנשיאות בנוגע לעזה אינה ברורה לחלוטין בשלב זה. נוסף על כך, לא ברור אם בחמאס חוששים כלל מחזרתו של דונלד טראמפ לזירה, או שמא בונים על הצהרותיו במהלך המלחמה שלא תמיד עלו בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.
וההשלכות הן גם על הזירה הצפונית. כל עוד המו"מ מתעכב ולא מבשיל לכדי עסקה, גם החשש מהתפרצות של מלחמה עזה בין ישראל לחיזבאללה, הולך ונעשה קרוב יותר. וזה לא רק המלחמה עצמה, כמו ההתרחקות מסיומה. נסראללה הצהיר שבמקרה של הפסקת אש בעזה, חיזבאללה ינצור את האש בלבנון. עד כמה ההצהרה הזו תהיה עמידה במבחן המציאות במקרה שהמלחמה עם ישראל כבר תהיה בעיצומה, קשה מאוד לשער.
ואת מחירה של אי הוודאות, משלמים לעת עתה בכאב, מאות אלפי תושבי צפון הארץ. חלק מהם נעקרו מבתיהם על כורחם, וחלק חיים את שגרת האימה יום יום.

|| החיים עצמם

יבטל כל הגזרות
באמצעו של חודש תמוז, חל יום ההילולה של המאור הגדול, בעל 'אור החיים' הקדוש, שמקום ציונו הוא כנגד קודש הקודשים בהר הזיתים. לא מעט קולמוסים השתברו על התופעה חובקת העדות והקהילות, בארץ ומחוצה לה: כיצד בשני העשורים האחרונים דבקו אלפים בתורתו, עד שזו הפכה לאבן יסוד בכל התכנסות שבתית.
למעשה, אין צורך בהסברים: כל מי שנפשו נקשרה בנפשו של בעל ההילולה, רואה בחוש כיצד הוא מתעצם ביראת שמיים, מתעטר במידות טובות ומתעלה ביחסיו הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו. ומי אינו חפץ במתנה יקרה שכזו?
ביום ראשון הקרוב, יעלו רבבות יהודים של צורה אל הציון, ויישאו תפילה חרישית. אם מדי שנה, כל ימות השנה, המקום הוא אבן שואבת לתפילותיהם ולדמעותיהם של ישראל, הרי שבשנה זו, כאשר חרב המלחמה משתוללת ברחובות ויהודים נטבחים מדי יום, אין מקום וזמן ראוי יותר לשפוך בו שיח מאשר לצד ציונו של האי חסידא ופרישא, מתנה יקרה שהופקדה בידי בני הדור האחרון שקודם הגאולה.

תל תלפיות. ציונו של 'האור החיים' הקדוש צילום: פלאש 90

זהו המקום המוכן ומזומן לישועה מקדמת דנא, מעת התקבצו בו בעיצומה של מלחמת העולם השנייה מקובלים קדושי עליון ושרפי מעלה יחד עם האדמו"ר מהוסיאטין זי"ע, הקיפו את הציון כשספר תורה בידיהם במטרה לבלום את הנאצים שעמדו בשערי הארץ – עד שזכו לסימן משמיים בדמות שם הוי"ה שהאיר על הציון הקדוש וידעו, כי רומאל וצבאו ייבלמו במצרים ולא ייכנסו בשערי ארץ הקודש.
ברי לי אפוא, כי גם השנה יעלו מי שנפשם דבקה בתורתו וזכו לגלות את תעצומות האור וחיי הקדושה הטמונות בתורתו, ויעתירו בתחינה על הכלל והפרט.
ואם בגלל אויבים הקמים עלינו להורגנו נפש נתפלל, ודאי שלא נכלה שפתינו מלהעתיר על התורה ולומדיה המושפלים עד שאול תחתייה. מהציון, שאותו מעטרים הראשונים לציון של מאות השנים האחרונות, וממעל לו שוכן ציונו של תלמיד הבעש"ט וגיסו, רבי גרשון מקיטוב, ממנו תצא תפילה כלפי מעלה, שיתבטלו כל הגזרות, ונינצל מאויבינו, מבית ומחוץ.

ניסיון על המים
בימים אלה, אפשר אולי למצוא רמז אקטואלי בתורת רבנו אור החיים למתרחש סביבנו. על האמירה הנוקבת כלפי משה ואהרן בפרשת מי מריבה, "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הוא מבאר, כי זה היה אירוע שבו התבקשו משה ואהרן לדבר אל הסלע בפרק אחד של תורה, ולא להכות בו. אלא שהם חשבו כי יהיה חילול השם אם לא יצאו מים מן הסלע, בארה של מרים, ולכן עשה משה שימוש במטה אשר הצטווה לקחת בידו, כדי למנוע לזות שפתיים.
אך, מבאר ה'אור החיים', כי אילו אכן היה משה משמיע פרק של תורה על הסלע ומוציא ממנו מים, היה זוכה בכך לקדש שם שמיים ונוטע אמונה בליבם של ישראל עד סוף כל הדורות. הם היו זוכים להנהגת משה ואהרן, שהיו מכניסים אותם לארץ ומקימים בו את בית הבחירה בתיקון גדול, ללא שייחרב ונצא לאלפי שנות גלות.
ייתכן לרמוז בדבריו, כי גם בתקופה הזו אנו נתונים בניסיון קשה. מעולם לא הייתה דיבתם של בני הישיבות כה מושמצת אף בשפתי יהודים שאינם שונאי דת או מתבוללים מוצהרים, מי שכיום נחשבים אנשי שמאל, אשכנזים ואליטיסטים. התהייה רבה: כיצד נכון להתנהל עכשיו? בזקיפות קומה או בכפיפת ראש? בהתנצלות או בדברי אמת? האם לומר את הדברים בהכאה על השולחן, ללא פשטל'ך, או בהתחכמות המגלגלת אמירה דו משמעית?
דבריו המאירים של בעל ההילולה מעניקים תשובה ברורה. תחת ההכאה בסלע כדי להוציא ממנו מים – ואין מים אלא תורה, נדרש לומר פרק של תורה בעוז ובגאון. כן, בעיקר מול יהודים שומרי מצוות שהפכו לצערנו שותפים לגזרת שרפת התלמוד המודרנית, רח"ל. זו העת לעמוד ולקדש את שמו יתברך נגד כל העדה. כוח התורה יכול להוציא מים אפילו מסלע. וכשיש המטילים ספק בנחיצותה של התורה – המים – הצו האלוקי הוא להפוך זאת לאירוע מכונן; להכריז בקול גדול ולהאמין בכל לב – קודם כל כלפי עצמנו ולאחר מכן כלפי חוץ – בערכה של תורה.

בלי להתנצל
סמוכים ובטוחים אנו בזכותו של ה'אור החיים' הקדוש. מי שביטל את גזרת הכיליון על עם ישראל במאה השנים האחרונות, יבטל בכוחו את גזרת איראן או חמאס, כמו גם את גזרת המתייוונים והתינוקות שנשבו.
אך נזכור כי תורתו המאירה קובעת: בזמני מבחן לא מחניפים. מכריזים קבל עם ועולם – טעמו וראו כי טוב השם. התורה היא סלע קיומנו ושטר הערבות של מגורינו בארץ הזו.
נכון, זה לא פופולרי ולא קל, אבל אולי זהו המבחן שבו אנו עומדים: האם האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, או שאנו כחגבים בעיני עצמנו, מתנצלים על עצם קיומנו, וחלילה מתכחשים כביכול לאמונתנו, עוד לפני שנביע אותה בחוצות?
במחילה, הציבור החרדי אינו זקוק למסבירנים שיציגו פשרות ומתווים כפי שהוא זקוק למאמינים חדורי מטרה שיקדשו בעוז שם שמיים.