יוסי אליטוב ועו"ד אבי בלום
כ"ז סיון התשפ"ב
כשהמריאה לביקור ברבאט בירת מרוקו בחברת ראשי ערים מהליכוד, לשיחת הטלפון הזאת שרת הפנים איילת שקד לא ציפתה. רוח מדברית נשבה בחצר הארמון כשהיועץ הנאמן דניאל אביטל ביקש ממנה לעזוב לרגע את המפגש ולצאת ל"חצר המלך" כדי לקבל את מה שהגדירו מהצד הישראלי כ"שיחת חירום" מראש הממשלה.
אפשר לומר שביממה שלפני ההודעה בנט היה על "מצב טיסת חירום", מנותק מכל סביבתו, מכונס בתוך עצמו. ראש הממשלה היוצא הגדיר את היממה שקדמה להודעתו כיום הקשה בחייו. שיחה טעונה ומלאת אמוציות בינו לבין ניר אורבך הסתיימה כמעט בטריקת דלת – על האצבעות.
העסקן המפד"לניק מפתח תקווה שמדינה שלמה עסקה השבוע בשאלה מי ישלם עבורו את המשכנתא, עשה במהלך השיחה אולי את טעות חייו כאשר החליט להיות ג'נטלמן באווירת אחוות חניכי בני עקיבא, ולבשר לבנט שהוא קוצב לו שבוע פלוס, עד לרביעי הבא, כדי לסיים את התמרונים ולמצות כל מגע אפשרי. "אני נותן לך פס. שקד תחזור מחו"ל, תבדוק מה אתה יכול, אבל אם אין פתרון באופק לממשלה, הסיפור נגמר ואצביע בעד פיזור הכנסת", אמר. כשאורבך חיכה, בנט הכה.
ראש הממשלה בנט התבצר בביתו – שהפך למעון רשמי בעלות זניחה של כמה מאות אלפי שקלים לחודש, בחישוב חודשי הכהונה. הוא עשה שיעורי בית ושקלל את העבר שהבטיח, ההווה שהכזיב והעתיד הקודר שמצפה לו. בחיוך מריר אמר לאחד מהמקורבים שעוד נותרו לצידו, וכאלה אין רבים: "במקום שיעלו אותי על הגרדום, אצעד אל המוות הפוליטי לבד, ללא עזרה של אחרים".
כמו כל ראשי הממשלה בעבר, גם זה שעמד בראשות הממשלה השלושים ושש במספרה – זו שכהונתה ארכה פחות משנה לפי לוח השנה העברי, כהרף עין בחייה של אומה, חשב איך תשפוט אותו ההיסטוריה היהודית, העתידית אך גם העכשווית. "לא ארצה שאזרחי ישראל יזכרו אותי כמי שנגרר בכוח מלשכת ראש הממשלה", אמר האיש שקנה את מקומו בחלקת גדולי האומה, לפחות עד להודעה חדשה או שינוי קריטריון אופציונלי, אחרי הקמת הממשלה הבאה.
למרבה ההפתעה, בשעות שקדמו להכרזה הדרמטית של בנט, הוא לא שיתף איש בהחלטה, לבד מרעייתו גילת. בשעת צהריים מוקדמת הוא עוד כינס את הכתבים המדיניים לשיחה מקדימה לקראת ביקור הנשיא ביידן, שבמהלכה שידר 'עסקים כרגיל'. לומר שזו לא הייתה הפעם הראשונה שבנט נתפס באי אמירת אמת, זהו האנדרסטייטמנט של השנה. אך הזיג-זג העכשווי התעלה על קודמיו במהירותו. ככל שנקפו שעות הצהריים, החליט בנט לסיים זאת בו ביום, "מהר, באלגנטיות ובכבוד", כפי שאמר אחרי שהגיע לאוזניו מידע על מורדת אופציונלית נוספת מהקואליציה שמגששת את דרכה בלשכת נתניהו.
הראשון שידע
את הטלפון הראשון עשה בנט ליאיר לפיד, רה"מ החליפי. בשנה האחרונה רקמו השניים ביניהם מערכת יחסים סבירה והגיונית, כשני שותפים שמכבדים את מילתם זה לזה ולא נזקקים למתווכים, עורכי דין ומאכערים שיתזזו בין הלשכות. המשפט הזה יפה בהשוואה לזוגיות הלא מוצלחת שראינו בין ראשי הממשלה הקודמים, המכהן נתניהו והחליפי גנץ, אך הוא נכון גם היסטורית, כשהולכים אחורה למחוזות הרוטציה שבין פרס לשמיר, שתיעבו זה את זה אך עמדו במילתם.
בנט ולפיד היו צמד-חמד בהשוואה לכל מה שנראה פה בעבר. לא בכדי נפתלי בנט לא עשה שום קונץ או טריק במהלך הקדנציה ובעיקר בסופה. חרף כל ההדלפות על שיחות תדרוך לאורבך שבהן שכנע אותו בנט למנוע מלפיד להפוך לראש הממשלה, ברגע האמת הוא בחר לפנות את הכיסא בצעד שהפתיע אפילו את מקורביו. על השאלה עד כמה היה אמיתי שיתוף הפעולה יד ביד בין בנט ללפיד לאורך כל הקדנציה אפשר להשיב אפוא: סופו הוכיח על תחילתו.
"החלטתי לסיים את הסיפור בכבוד", פתח בנט את השיחה עם לפיד.
מהעבר השני של הקו השתררה דומייה. לפיד שתק לרגע ועיכל במעיו את הגוש שבנט תחב בגרונו. במשך כרבע שעה הרצה בנט את הנרטיב שעומד מאחורי החלטתו וסיים: "בכוונתי לבצע בשבוע הבא את חילופי הרוטציה בינינו. אתה תשב במקומי".
לפיד לא היה שותף להחלטה, אך הפך לראשון שיודע. אפשר לומר שבקואליציה הוא גם היחיד שנהנה מההתפתחות, לעומת החלופות שהיו על השולחן. חלומו להפוך לראש ממשלה התגשם, גם אם רק כראש-ממשלת מעבר לעת עתה. ובשנתיים האחרונות נוכחנו לדעת שכהונת מעבר ארוכה לעיתים מכהונה של מינוי רשמי.
לפיד קיבל השבוע 'פור' גדול קודם כל בתוך המחנה. הוא פורץ לבחירות כראש ממשלה ומקבע את מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של השמאל-מרכז. בשבועות הקרובים הוא ינסה להוביל לחיבורים – בעיקר עם הרמטכ"ל לשעבר איזנקוט – כדי להקים מחדש פלטפורמה סטייל 'כחול לבן' בבחירות 2019, רק שהפעם הוא שיעמוד בראשה.
מטבוחה מרוקאית
ובחזרה לארמון המלוכה ברבאט: שיחת הטלפון השנייה, לפני שהתקשר ליתר השותפים לקואליציה, הייתה לאיילת שקד. כשהעוזר הצמיד לאוזנה את הטלפון היא נדרכה. על כל האופציות חשבה מלכתחילה כשהמריאה, חוץ מזו שבנט השמיע במפתיע באוזניה.
את תיאורי הלעג על כך שבנט השליך את שקד מתחת לגלגלים והעמיד אותה בפני מציאות מוגמרת – כולנו שמענו מכיוונם של עיתונאי הימין, ולא רק מהם. היו שהפליגו בתיאורים על שיחת צעקות ובכיות, שלאחריה מיהרה שקד להצטלם עם כוס יין שבלי ביד כדי לפוגג את הכותרות.
שווה לשמוע גם את הגרסה מעבר לים. כי לפחות לפי התיאורים בלשכת שקד שמגובים בדברי אנשי בנט, מישהו בישל פה מטבוחה מרוקאית. נראה שגם בסיפור הזה אין שחור ולבן. האידיליה של ימי העבר בהחלט נסדקה. ועדיין המחויבות בין השניים, הרבה יותר איתנה ממה שתואר לנו השבוע. בכל מהלך פוליטי שלא יהיה, אם בנט יבחר להישאר על הגלגל ולא לפרוש מהמערכת הפוליטית, שקד תצעד לצידו – לפניו או מאחוריו. את ההבטחה הזאת גם בנט עצמו שמע השבוע, בשיחה שבה הודיע לה על החלטתו המרעישה.
הברית בין השניים מורכבת, תרתי משמע. היא מורכבת לפני הכל ממחויבות הדדית ורק אחר כך מאידיאולוגיה. את המחויבות הזאת הם כרתו עוד כשניהלו יחדיו את קרב הבלימה במלחמת הגרילה שהוכרזה עליהם כשעבדו בלשכת נתניהו.
גם לסוף המר הם צועדים יחדיו. בנט ייזכר כראש הממשלה שכיהן בתקופה הקצרה ביותר והפקיר בתקופתו את קופת המדינה ואת ביטחונה לטובת ציר עם מפלגות אנטי-ציוניות. שקד תיזכר כמי שפספסה את הרכבת. לא פעם ולא פעמיים, כולל בחודשים האחרונים, הוצע לה לחצות את הקווים ולהיזכר לטוב כמי שהפילה את הממשלה, אך ברגע האמת היא תמיד בחרה לדחות את כל ההצעות, כשחשבה על התופת הצפוי לה ברגע שתחתום על הסכם עם משפחת נתניהו. כל נייר חתום, היה הופך לעפיפון.
בשיחות סגורות שניהל השבוע לאחר ההודעה הדרמטית, שלל בנט חבירה אפשרית בבחירות הבאות לרשימת 'יש עתיד', וזאת בניגוד להערכות הפרשנים. עד כמה אפשר לסמוך על מילתו, יכולים החתומים מעלה להעיד ממקור ראשון. בערב הבחירות האחרונות הזמין אותנו בנט לביתו ברעננה ברחוב שקט ונטול מחסומים שהאיר אז פנים לעוברים ושבים, כדי להצהיר, לראשונה מעל דפי 'משפחה', שלא יחבור לכל ממשלה שלפיד יעמוד בראשה, אפילו ברוטציה.
להבטחותיו – אפילו פתי לא יאמין כיום. אבל להאזין למה שהאיש אומר, כדאי – תוך שלוקחים את כל הבטחותיו ואמירותיו בעירבון מוגבל. בנט מסמן שלוש אופציות שעומדות לפניו. האחת, ריצה במסגרת רשימת 'ימינה' בכנסת, שיכולה לטענתו להביא כשישה-שבעה מנדטים. הסקרים שפורסמו למחרת הודעתו ממקמים את 'ימינה' מעל לאחוז החסימה, אם כי אצל בנט כבר למדנו שהסקרים אף פעם לא מדייקים – ואת התחזית יש לקצץ בחצי לפחות.
האופציה השנייה, חבירה למפלגתו של גדעון סער בשיטת הריץ'-רץ': סער ראשון ובנט שני, וכך הלאה במורד הרשימה. האופציה השלישית והנראית יותר לעין: פסק זמן מהחיים הפוליטיים לשנה-שנתיים – גם כאן "כמו ביבי" – והמתנה בצד להתפרקות הבאה. "שקט לא יהיה פה. הברדק יימשך", העריך בנט השבוע.
איילת שקד דחתה גם השבוע הצעה למספר שתיים ברשימתו של איווט. "אני נשארת בימינה או הולכת הביתה", השיבה בנימוס לשר האוצר. איך שזה נראה לפחות השבוע, האופציה השנייה היא היותר סבירה.
עבירת מרמה
"יש לנו שישים ואחד או אין", נשאל יו"ר כחול לבן, שר הביטחון בני גנץ, בצהרי יום רביעי. השואל היה לא אחר ממוטי בבצ'יק, ראש המטה של ליצמן בעבר וכיום – עד לבחירתו של הרב יצחק גולדקנופף כח"כ מטעם הסיעה המרכזית – נציג סיעת גור במשכן. מוטי – "איפה בבצ'יק?" – נחשב בשלהי כהונת נתניהו לשותף היציב ביותר בסיעת יהדות התורה ולשליח רה"מ למשימות מיוחדות. עם לכתו של ליצמן לעולם שכולו טוב בחיק המשפחה, העמדה הזאת רק התחזקה.
בני גנץ הבין שהשואל לא בא ללשכתו רק על דעת עצמו, וגם לא רק על דעת סיעתו, ואת התשובה – כיוון בראש ובראשונה ללשכת נתניהו, שהרהר גם אחרי ההצבעה על הפיזור באופציית הממשלה החלופית בכנסת הנוכחית: "אותי מרמים רק פעם אחת", השיב גנץ נחרצות וגלגל את ההצעה, לפחות עד לכנסת הבאה. נתניהו אולי לא יורשע לבסוף בעבירת השוחד במשפטו, אך 'המרמה' מהקדנציה הקודמת מול גנץ מזנבת בו גם כעת ומביאה לפספוס ההזדמנות של הקמת ממשלה מיידית בראשותו.
גנץ יִצפה בעיניים כלות איך זר יֵשב על כיסאו. יאיר לפיד, מספר 2 ברשימת כחול לבן המאוחדת שבראשה עמד במשך שלוש מערכות בחירות, ייכנס בשבוע הבא ללשכת ראש הממשלה במינימום זעזועים. ועדיין, גם ברגע הזה, צריבת הסכין של נתניהו קשה מעוצמת החבטות שספג מלפיד.
אלמלא חשדותיו בנתניהו, היה גנץ קונה את ההצעה שתאפשר לו להרחיק את יריבו המר, יאיר לפיד, מלשכת ראש הממשלה. אבל גנץ, כמו נפגע הלם, לא מסוגל נפשית להיכנס שוב לממשלה שבה יהא תלוי ברצונו הטוב והרע של נתניהו. הוא בטוח כי חבירה נוספת לנתניהו, אחרי שהצליח לשקם את הבייס ולייצב את מעמדו סביב שמונה מנדטים ומעלה, תגרור אותו אל מחוזות אחוז החסימה. אם היו לפניו שלוש שנות כהונה תמות, גנץ היה מהרהר ומחשב את שכרו בהפסדו, אבל גם כיום הוא בטוח בדבר אחד: נתניהו יחתור לפירוק, רגע אחרי ההקמה.
וכך נכנס לו יאיר לפיד ללשכה, בשב ועשה של בנט ולא פחות מכך – בשב ואל תעשה של גנץ. בניגוד לקודמיו, לפיד לא מתכוון להזיז בעלי תפקידים. ראש המועצה לביטחון לאומי איל חולתא, המזכיר הצבאי האלוף אבי גיל, ומזכיר הממשלה שלום שלמה – שנחשב גם בתקופת בנט לאיש אמונו של לפיד – יישארו כולם בתפקידיהם. לפיד מתכוון להביא איתו ללשכה את היועץ המדיני יאיר זיוון, כאשר אל תפקיד הדובר ייכנס רועי קונקול. גורם בכיר נוסף שכבר הודיע על עזיבתו הוא המנכ"ל המכהן יאיר פינס, שיוחלף באיש אמונו של לפיד.
ויזה מאמריקה
יאיר לפיד נכנס עם קרדיט ישראלי בעייתי, אך לפחות מהצד האמריקאי – הוא מקבל ויזת מעבר לממשלתו הזמנית. המשימה הראשונה שלפתחו היא ביקור הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן. מיותר לומר שאלמלא לפיד היה נכנס ללשכה אלא גורם מימין, ביידן היה מוותר על ביקורו בישראל. וושינגטון של המפלגה הדמוקרטית רואה בלפיד יונה צחורה שמשק כנפיה משתלב עם הרוח הנושבת במסדרונות הממשל של ביידן.
הממשל הנוכחי יעשה הרבה כדי לנסות להשאיר את לפיד גם אחרי סבב הבחירות בלשכת ראש הממשלה. האחרון שהתאמץ כל כך מול נתניהו, היה הנשיא קלינטון שיצא מגדרו כדי לסייע לבחירת שמעון פרס ב-96'. איך זה נגמר אז, כולנו זוכרים. נתניהו היה חותם על שחזור ליל בחירות 96' שבו הפסיד במדגמים וניצח בבוקר המחרת עם אותם שלושים אלף קולות שעברו מצד לצד והפכו את ההפסד המר לניצחון מתוק. בארבע מערכות הבחירות האחרונות ההפך קרה. במדגמים נתניהו נגע בשישים ואחד, ובמשך ליל הספירה זלגו הקולות – מימין לשמאל.
אך גם בשעה זו, שבה נכתבות השורות, צריך להוסיף הערת אזהרה ברורה: כמה מהפוליטיקאים הבכירים בישראל, מנסים כל אחד מסיבותיו שלו להביא להרכבת ממשלה חלופית עוד בכנסת הנוכחית. בצלאל סמוטריץ', משה גפני ואיילת שקד, פעלו כל אחד בדרכיו ומסיבותיו בשבוע האחרון כדי לייצר פלטפורמה שתאפשר לגדעון סער ונתניהו לשבת באותה ממשלה. סמוטריץ' שמפלגתו נושקת למספר דו-ספרתי, היה שמח להשתחרר מהצורך לשבת עם איתמר בן גביר ולהתחלק בשלל שווה בשווה. "אעשה הכל כדי שנרוץ ביחד", הוא השיב לנו השבוע, אך התחמק כשנשאל בנוגע לסקרים שחוזים הישג גדול יותר למפלגה שבן גביר יעמוד בראשה. ובנוגע לגפני, מיותר להכביר מילים. האיש ששרד מאז הקמת דגל התורה את כל תהפוכות החצרות, מעדיף ככל שהדבר יתאפשר שלא להעמיד את כוחו למבחנים תכופים שאינם נצרכים.
סער אמנם מכחיש, אך מנהלי המגעים מימין מתעקשים בשיחות עימנו כי בסבב האחרון הוא ויתר על הדרישה להתמנות לשר משפטים, והסכים להסתפק בתפקיד הצנוע של ראש הממשלה החליפי ושר החוץ. סער התעקש במקביל ששום רפורמה משפטית לא תעבור ללא הסכמתו, ולדברי המעורבים נתניהו כבר נטה להסכים אך לבסוף קיבל וטו חד-משמעי מבני המשפחה שלא הסכימו לראות את סער בתוך המטבחון המשפטי, יהא המחיר אשר יהא. אם גרסת המעורבים מהימנה, אפשר להבין את הסיבה להחרפת הטון מכיוונה של תקווה חדשה, אחרי עוד התנכרות של נתניהו, בפעם המי יודע כמה בסדרה.
סער נקלע למלכוד של ממש. אפשר לומר שזה הוא שהפיל את האבן האחרונה בחומת הממשלה כשהציב את הווטו שלפיו אם לא יעברו התקנות לשעת חירום – אין מקום להמשך קיומה של הממשלה. כשהתקנות נתקלו בהתבצרות של האופוזיציה, סער נכנס למלכוד שרק מתעצם עם נפילת הממשלה.
מצד אחד, סער מבין כי גם אם יצלח את אחוז החסימה בקונסטלציה כזו או אחרת, שום ממשלה לא תהיה עבורו גן עדן כמו זה שחווה בשנה האחרונה. ארבעה תחומים נמסרו בידיו: משפטים, שיכון, חינוך ותקשורת. בשום הרכב חלופי אין סיכוי שממלכה שכזאת תיפול בידיו שנית.
האינטרס של סער להסתדר עם נתניהו בכנסת הנוכחית, ברור אפוא לכל מי שקורא את המפה. אך כאן מגיע הצד השני, היות שכל קיומו של סער נשאב מכך שעמד בדיבורו והדיח את נתניהו מראשות הממשלה. אם יפר את מילתו ונתניהו יוביל מייד לאחר מכן לבחירות, תישלל ממנו זכות הקיום שעוד נותרה לו. אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.
בן גביר ועדתו
סקרים שמתפרסמים ביום ההודעה על הפיזור יכולים לכל היותר להעיד על מגמה ברגע הפריצה. ארבעה חודשי מערכת בחירות הם נצח במונחים פוליטיים, ובתקופת בחירות הם כנצח נצחים. ובכל זאת, אי אפשר להימנע מלנתח בדאגה את ארבעת הסקרים שפורסמו בשעות הלילה שבין שלישי לרביעי, וזאת בשיאה של האופוריה לאחר נפילת הממשלה. הסקרים הללו צריכים להיות עבור כולנו תמרור אזהרה. בשלושה סקרים נתניהו רואה את המנדט ה-61 מלמטה, ובסקר המחמיא יותר הוא רואה את ה-61 על הקשקש – מלמעלה.
ביבי הביע השבוע ביטחון ביכולתו לצלוח את מה שלא השיג בארבע מערכות הבחירות הקודמות. "הציבור יֵצא בהמוניו אחרי מה שחווה בממשלה הרעה הזאת", הוא אמר – ואחד מאנשי הליכוד שנכח בשיחה נזכר כאסוציאציה באמירתו של בנט על כך ש"הציבור יבוא"…
מי שמסתובב בחוגי הימין רואה את מפלס הזעם הגואה, ודווקא בגלל זה המגמה בסקרים – שגם כעת לא מבשרים על פריצת תקרת הזכוכית – אמורה להדאיג את כלל יושבי המחנה. אבל גם אם נתניהו יצליח, כפי שהעריך בשיחות סגורות, לגרוף שישים וחמישה מנדטים ולסחוף את המצביעים, הרי שחמישה מהם לפחות – יהיו של איתמר בן גביר ועדתו.
קואליציה שבן גביר מחזיק את השאלטר שלה – עוד תגרום לכולנו געגועים לקדנציה הנוכחית. בעיני הרחוב החרדי, בן גביר הפופולרי הוא בחור טוב, במובן הכי פשטני של המונח. הוא הראשון להגיע לערים החרדיות אחרי הפיגועים והיחיד שמפציע בשבילי מירון החסומים. יעקב אשר הזכיר השבוע שהח"כ הסרוג הקודם שהגיע לערים החרדיות בקורונה – היה לא אחר מנפתלי בנט האופוזיציונר.
בן גביר שופע נחמדות כלפי החרדים, אבל מכאן ועד הפיכתו לבעל-הבית של הממשלה, סטייל מנסור עבאס מכיוון ימין – הדרך רחוקה. בן גביר לא מתכוון להתמרכז בשביל אף אחד וזכות קיומו תהיה במימוש הכוח הגדול שיקבל מהשטח – ותרגומו לנדוניה פוליטית קואליציונית. זה יבוא לידי ביטוי במשברים מדיניים ובעימותים אין-סופיים מול נתניהו, כשהחרדים יוצגו כמי שמהווים את הפלטפורמה לעליית כוחו של הימין הקיצוני.
אם בסופו של דבר יקרה הבלתי ייאמן ונתניהו וסער ימצאו עצמם בחדר אחד – הרי שלאיתמר בן גביר יהיו מניות רבות בחבירה שנראית כעת כמעט בלתי אפשרית. תמונתו תעמוד לנגד עיניהם, כמו תמונת ברוך גולדשטיין בסלון בקריית ארבע.
טבלאות הסקרים לא מעוררות תקווה בפתחה של מערכת הבחירות החדשה. אסופה של מפלגות שחלקן על אחוז החסימה, כאשר כל מפלגה שלא עוברת יכולה להכריע בין הגושים. בבחירות האחרונות למדנו על בשרנו שהתקווה לנפילתה של אחת ממפלגות השמאל אל מתחת לאחוז החסימה – לא יכולה לשמש תוכנית עבודה.
בסופו של שבוע ובפתחה של מערכת בחירות – אנו תלויים בשני פרמטרים: הראשון, עד כמה יצליח כל אחד מהמגזרים למצות את מלוא המצביעים ולהביא אותם לקלפיות. הנתון השני: מי מהמפלגות תישאר מתחת לאחוז החסימה. בנתונים כמו אלה שנראים בסקרים, ללכת לבחירות זהו הימור על כל הקופה. ולכן אין זה פלא שבמפלגות החרדיות התעוררו אולי באיחור, בניסיון לבדוק אם עדיין ניתן להקים ממשלה אלטרנטיבית בכנסת הנוכחית. נכון לרגעי כתיבת השורות, הסיכויים אפסיים – ותשובתו של גנץ בפתח תלמד מה חושבים העמיתים הפוטנציאליים שאיבדו אמון בנתניהו וגם אמונה בערבות השותפים לגוש.
חתן חליפי
לפני שנגיע לכוכב האירוע נתניהו – נבקר קודם בשטטעל המגזרי של 'שס' ו'יהדות התורה'. השושבין הגדול לצד נתניהו בכל השנה רווית המהמורות עד לסוף המפתיע, היה אריה דרעי. זהו האיש שמנע כל ניסיון פוטש בליכוד וחזר פעם אחר פעם על האמירה שלפיה נאמנות החרדים נתונה לנתניהו ולא לליכוד.
כדי להגיע לתוצאה של איחוד הגוש והתשת הממשלה, ביירוט חוקים ובהצבת קיר ברזל של האופוזיציה, השיק דרעי את הנוסחה שאומרת: בנט אינו לגיטימי. לא משיבים לו לטלפונים, לא נפגשים עימו במחשכים, לא לוקחים ממנו או משלוחיו מתנות ואפילו לא משיבים לפניותיו במליאה, כשהוא מסובב את ראשו משולחן הממשלה לספסלי האופוזיציה. פרסונה נון גראטה – גרסת 2022.
בדרך לליכוד השורות באופוזיציה, הפשיר דרעי את יחסיו עם סמוטריץ' ואפילו עם בן גביר, עד לתקרית השבוע האחרון עם פרסום "הקמפיין הגנוז" כביכול מטעם בן גביר נגד שס. דרעי הסכים לאכול לא מעט חצץ ולבלוע צפרדעים לרוב, כדי להיות הפרויקטור של הפלת הממשלה. בתוך תוכו הוא בטוח שאלמלא המשימה שקיבל עליו, היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט לא היה כופה עליו את עסקת הטיעון שבמסגרתה נאלץ לפרוש מהכנסת, כשהיועמ"ש לשעבר הופך את אחיו, מומו דרעי, לבן ערובה.
אבל הכל לדידו היה שווה, כדי להגיע אל השבוע הזה שבו הממשלה לא מוציאה את שנתה לפי התאריך העברי. דרעי ישב בהר נוף אך הרגיש כחתן חליפי. מבחינתו, פחות מטרידה השאלה כמה שס תביא בבחירות הבאות: תשעה, עשרה, חד או דו-ספרתי. "ב-99' הבאנו שבעה עשר מנדטים והיינו שווים פחות מהשישה אצל רבין", אמר לנו דרעי בעבר, אמירה שהתחדדה בקדנציה האחרונה.
גם היום דרעי לא בטוח שהמנדט ה-61 בכיס, אך הוא בהחלט חושב שבעבודה נכונה של המחנה, וללא תקיפות הדדיות – זה ייתכן, זה אפשרי. לגרסת דרעי, "אם כל מפלגה תתמקד בהבאת תשעים אחוזים ממצביעיה לקלפי, אפשר לצלוח את ה-61, אחרי שנה קשה שבה המצביעים המסורתיים חשו מנודים".
יו"ר שס לא יאמר זאת בקולו, אך הוא היה מעדיף לסיים עם חד ספרתי לשס ושישים ואחד לגוש, מדו-ספרתי לתנועה הספרדית ו-59 למחנה. "לפי כל הסקרים, גוש 'רק נתניהו' הוסיף לעצמו שמונה מנדטים, מ-52 ל-60", מנתח דרעי ומעריך כי בכל מקרה התוצאות בבחירות הקרובות יהיו טובות מאלה האחרונות. אך טוב יותר אינו מספיק – בנסיבות. הכל יוכרע על חודו של מנדט לכאן או לכאן. לפחות מבחינת נתניהו, שאליו נגיע בהמשך, זוהי כנראה ההזדמנות האחרונה. מנדט לפה או לשם, יכריע את גורלו ואולי גם את חירותו, כפשוטו.
הוסרה העטרה
ביהדות התורה נכנסים למערכת הבחירות בלב כבד ובתחושות מעורבות. בארבע מערכות הבחירות הקודמות, הדמות הרוחנית שהניעה את המצביעים לקלפי הייתה זו של מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל. בכיכרות, על הבמות, מעל דפי העיתונים ואפילו בשלטי חוצות באיילון – נפרשה דמותו של מרן שר התורה. גם מי שרצה לפתוח או לסגור חשבון עם הנציגות הפוליטית של יהדות התורה, אפסן את הכוונות לנוכח המורא משר התורה.
יהדות התורה ספגה בנוסף מכה קלה בספודיק, עם ירידתו מהבמה של יענק'ל ליצמן, השועל הוותיק והמנוסה, שהצליח איכשהו ללכד את רסיסי אגודת ישראל לרשימה אחת. מאז לכתו, מאיר פרוש ובעיקר ישראל אייכלר עושים שבת לעצמם, ולא טורחים לעדכן אפילו במוצ"ש כשהטלפונים נדלקים. קשה לראות אותם מקבלים מרות מנציג גור החדש הרב יצחק גולדקנופף, שלמרות היותו נשוא פנים, בשדה הפוליטי של הכנסת – הוא כצעיר לימים.
בדגל התורה התמונה לא מלבלבת יותר עם ירידתו מהבמה בד בבד של שר החוץ הבלתי מוכתר של הסיעה, יענקי קניבסקי. האיש שראשי ממשלה שיחרו למוצא פיו ולא התביישו להודות בשיחות ליליות שניהלו עימו, הפך מאז פטירת סבו הגדול למגיד מישרים, להמונים אך לא לפוליטיקאים. המציאות החדשה גרמה לכמה מהחברים הבכירים להוריד את הדגל לחצי התורן.
ממשה גפני ומטה כולם יצטרכו לעבור מחדש בוועדת הקבלה ברחוב ראב"ד, וזאת למעט יעקב אשר ששיחתו – שיחת יחיד, ולא בכדי – עם מרן הגרי"ג אדלשטיין בליל נפילת הממשלה שודרה בערוצים ובתחנות הרדיו.
סביב לנכד הצעיר והחביב מוטי פלאי, רובצים אריות ונמרים מסוגו של ר' דוד שפירא נכד מרן הגראי"ל זצ"ל, ובני החבורה שלא התנתקו זה מזה ולא ויתרו גם בצאתם לגלות על שום מאחז ומעוז – מיתד נאמן, עבור למעייני הישועה וכלה בחינוך העצמאי. מגלות לגאולה – החבורה הזאת מתנהלת בתבונה רבה. בלי זעזועים מיותרים אך עם מסרים ברורים שמבהירים לחברי הכנסת שנכדים חדשים-ישנים הגיעו או חזרו לזירה.
לא בכדי הראשונים שהתרוצצו בכנסת השבוע בניסיון למנוע יציאה לבחירות היו הגפנים והבבצ'יקים – כשהם בודקים אופציות חלופיות להקמת ממשלה מבלי להעמיד למבחן הבוחר את יהדות התורה שחוותה טלטלה.
ואחרי שדיברנו על החששות והשינויים, אי אפשר לסיים את הפרק החרדי בלי מילה טובה על ח"כי שס, אגודה ודגל – כמעט כולם. חברי הכנסת החרדים עמדו כסלע איתן מול ניסיונות הפיתוי ודחו את ההצעות הכספיות שקבלתן, כך מתברר בדיעבד, הייתה מאריכה את חיי הממשלה, מי יודע עד מתי.
בשלושת העשורים האחרונים, שלוש הממשלות שהוקמו ללא חרדים לא השלימו את השנה השנייה: ממשלת שרון-לפיד האב החזיקה מעמד פחות משנתיים. כך גם הממשלה ב-2013, שבה נכרתה לראשונה ברית האחים בנט-לפיד. אבל בממשלה הזאת נשברו כל השיאים, כאשר לפי התאריך העברי לא החזיקה מעמד אפילו שנה – במסר מהדהד שחוצה את המערכת הפוליטית כולה.
ההבדל הגדול בין הממשלה הנוכחית לקודמותיה נטולות החרדים, נוגע גם לאמירה הערכית. אם עד היום שלט הנרטיב שלפיו את החרדים קונים בכספים קואליציוניים, הרי שבקדנציה האחרונה התזה הזאת נופצה לרסיסים. החרדים הוכיחו עמידות אידיאולוגית ונאמנות למחנה המסורתי, שאי אפשר לקנותה בשום מחיר. חברי הכנסת החרדים הוכיחו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: ירושלים של מעלה – לא למכירה.
הצ'אנס האחרון
את הבשורה על פי בנט, קיבל נתניהו בשעה שישב ושמע דיווח על חבירה צפויה של סער ובנט לרשימה אחת. מתגובתו כלפי השניים – היה ברור את מי הוא מסמפת פחות. מול סער תמיד היו לנתניהו יחסי אהבה-שנאה, מתוך הערכה ליכולותיו לחתור מתחת לכיסאו. בבנט הוא רואה נטע זר ומוזר, איש נטול עקרונות, סכינאי רחוב ולא אגרופן צמרת.
נתניהו העריך שבנט ייגרר בשערותיו מלשכת ראש הממשלה, וההודעה הפתיעה אותו לא רק בגלל המהות אלא גם בשל הצעד הבלתי אופייני לאישיות. אבל אצל ביבי כמו ביבי, מרגע שנופל הפור, לא מביטים לאחור. לא סופקים כפיים בצער, לא בוכים על חלב שנשפך ולא על מנדט שאבד. כמו מכונה משומנת, שהחלידה וחודשה בכור ההיתוך של האופוזיציה, ביבי מסתער בחדווה על מערכת הבחירות הבאה.
עבור נתניהו, זהו באמת הצ'אנס האחרון. האיש בן השבעים ושלוש שכבר ראה הכל ושבר את השיא של בן גוריון במשך הכהונה כראש ממשלה, עומד למערכת הבחירות המשמעותית ביותר בעבורו. אם הגוש בראשותו יצלח את מחסום ה-61, השמים הם הגבול, כולל מהלכים מפתיעים במשפטו, וזאת לנוכח האווירה הציבורית מימין, שתקבל בברכה כל מהלך דרסטי נגד מערכת המשפט. אבל יש גם את הצד השני, שלפחות לפי ניסיון העבר וסקרי ההווה, הוא היותר אפשרי וריאלי. אם גוש נאמני נתניהו לא יפרוץ וישיג את המנדט ה-61, ביבי יתקשה מאוד לשמר את הגוש הנאמן, שצלח ארבע מערכות בחירות ושנת אופוזיציה קשה.
החרדים האשכנזים כבר מבהירים כי זהו הצ'אנס האחרון וגם בליכוד נשמעים קולות ברורים. נכון לעכשיו הדיבורים נאמרים בלחש בחדרים הסגורים – היות שלפני הפריימריז הפנימיים, רק אוויל יקרא תיגר על המנהיג הפופולרי. אך אחרי הבחירות, אם התוצאות יכזיבו, נחזה בליל הסכינים הארוכות.
זוהי מערכת הבחירות הראשונה זה עשור שבה נתניהו רץ לבחירות מעמדה של יו"ר האופוזיציה ולא כראש-ממשלה מכהן. הוא לא יוכל לקבוע את סדר היום כפי שעשה עם השקת תוכנית המאה, העלאת עצמותיו של זכריה באומל ז"ל והשבת נעמה יששכר. אם ביבי ייקח את הצ'אנס האחרון ודווקא מהעמדה הזאת ישיג הכרעה, הוא יוכתר כפוליטיקאי המבריק ביותר בתולדות המדינה. מיותר להכביר מילים על התוגה שתעטוף את הציבור החרדי, גדול נאמניו, אם ההפך יקרה. רק בשביל האווירה הטובה, צריך לייחל שתושג פה הכרעה.
תקציבים נשיג, ואולי אף יותר, בממשלה שנתניהו לא יעמוד בראשה, אך הכרעה לטובת מחנה הימין בראשות נתניהו, תהיה גם אמירה ברורה על ניצחון המחנה האמוני שלא התפתה ועמד בפרץ. הבחירות הקרובות יהיו גם סוג של מפקד חברים – ליהדות הנאמנה כולה. ושיהיה לנתניהו וגם לנו, בהצלחה.
