שמעון ברייטקופף
כ"ז ניסן התשפ"ד
מזנקים על החיים
אין זיקית בעולם שמחליפה צבעים במהירות שבה אנשים פושטים את ההדר האצילי של החג ומחליפים אותו ברגעים המיוזעים של מוצאי החג במאפיות או בפיצריות.
וזה לא רק העניין של הקפוטה או החליפה המהודרת שמוחלפות בבגדי עבודה להעלאת הכלים לבוידעם ובנעליים שמתאימות ל'קרבות ויז'ניץ' שמתנהלים סביב כל לחמנייה שיוצאת מהתנור.
זה בעיקר הנפש.
אין יהודי שלא שואל את עצמו: איך מצליחים לנחות מפסגות החג לאפרוריות ולעמקים שמזמנת השגרה? רק לפני רגע קרעת את הים, ישבת בסעודת משיח, צעקת 'כאלה' בחדווה שאין דומה לה בעולם כולו, שרת בהלל עד לב השמיים, והנה, באורח בלתי ברור, אתה מוצא את עצמך לפתע בתגרת ידיים עם נוער בסיכון בשולי הפיצרייה השכונתית.
וגם אם אתם לא מאלה שרצים לצוד לחמניות במוצאי שביעי של פסח, אתם לא באמת תימלטו מהכאוס שיש בבית במוצאי החג. הילדים שלא עוזרים מספיק, האישה שלא מבינה למה שוב הכל נופל עליה, ואתה, יהודי אבוד שהידיים שלו מנסות בכוח לתלוש טפטים מהשיש והראש שלו בכלל בפיצה אורי.
לשבחו של העם היהודי ייאמר שלמרות שהעיסוק העיקרי בפסח, לצד התפילות והלימוד, הוא אכילת סעודות, רגע אחרי פסח, מסיבה שאינה ברורה דיה, עם ישראל קם רענן באופן בלתי מוסבר. אחרי אכילת הכזיתים, תפוחי האדמה, הבשר והעופות, הדגים והעוגות עתירות הביצים השמן והסוכר, הציפייה הייתה שלציבור ייקח זמן להתאושש. אחרי שהגוף האנושי עבר מה שעבר בעשרת הימים הללו, מבחינת טבע הבריאה נדרש זמן התאוששות של שלושה ימים לפחות שלאחריהם תחל חזרה הדרגתית למציאות.
אלא שההפך הגמור קורה.
רק יצאו שלושה כוכבים, והציבור מזנק על החיים בקלילות של בחור ישיבה שתופס מקום באוטובוס למירון.
זה מתקשר מה עם התשלום, השני מה עם המוסד לילד, השלישי רק צריך לברר משהו קטן. צורכי עמך מרובים, אבל הדיסוננס הזה הוא קשה, כמעט בלתי אפשרי, ואנה אנו באים. איך מבצעים את המעבר מהקודש לחול? איך מצליחים להשאיר את הקודש אצלנו גם בימות החולין.
ובכלל, איך מתמודדים עם כל המשימות? עם הוויזה שיורדת יום אחרי החג, המשכנתה שצומחת עם הריביות שלא יודעות שובעה, וכל הדברים שדחקנו את הטיפול בהם לאחרי החג.
מה תצעק אלי?
בשביעי של פסח השנה תפס אותי פסוק אחד שעוסק בדרמה הענקית שהתחוללה ברגעים הכבירים של קריעת ים סוף.
עם ישראל עמד במצב נורא. מצד אחד ים, מצד שני חבורת רוצחים. אין לאן לברוח. לכאורה זה היה אמור להיות הרגע שבו הכל נגמר. טבח נוראי על שפת הים. מי שנשאר על היבשה – נרצח. מי שבורח למים – טובע.
ומה עושה עם ישראל במצב כזה? איך לא, מתחיל לריב. אחד עם השני. העם מתחלק לארבע מפלגות. חלק אומרים בואו ניכנע, נחזור למצרים, אחרים אומרים בואו נילחם ונמות על חרבנו, אחרים אומרים לקפוץ לים, והקבוצה האחרונה אומרת בואו נצעק לה'.
בינתיים הם לא עושים כלום. עסוקים בלריב. כל אחד מגבש קואליציה, יש דיבורים על בחירות שיקבעו איזו אסטרטגיה לבחור, והמצרים? הם בדיוק כמו היום, לא מתחשבים באופי היהודי, הם מתקרבים בצעדי ענק.
והקב"ה עוצר את תפילת משה ואומר לו:
"מַה תִּצְעַק אֵלָי, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ".
זה לא זמן לצעוק. לא זמן להתפלל. זה זמן לעשות.
אבל מה יש לעשות? הכל חסום?
וכאן הקב"ה מגלה לנו את הסוד של החיים: אם מוטל עליך לנסוע – תיסע. אם זו השליחות שלך – תבצע אותה. יש ים בדרך? הוא ייבקע! זה כבר לא התפקיד שלך לדאוג לקריעתו, אתה חייב רק לצאת ולבצע את השליחות שלך.
לפעמים יש בחיים של כולנו קשיים שנראים בלתי עבירים. מצוקות אדירות. בבריאות, בפרנסה, בחינוך הילדים, בשלום בית, לב יודע מרת נפשו. ולפעמים האדם חושב שהדרך היחידה היא להרים ידיים. להתייאש. לתת למציאות לנצח. אלא שהדבר נוגד את המסר היהודי של קריעת ים סוף. המשימה שלך היא להתמקד בעשייה. כל היתר? כבר לא קשור אליך. את זה תשאיר לקב"ה.
ימי החולין שאליהם יצאנו הם הימים שבהם אנחנו אמורים 'לפרוט' את כל האוצרות שאספנו בחג. עם ההבנה שאנחנו מסוגלים להכל, שנשרוד את כל הקשיים, שנצא מהצד השני.
להיות בתוך ענני כבוד, מוקפים בחסד אלוקי, זה נחמד מאוד. אבל אלו לא החיים עצמם. לא בשביל זה אנחנו פה. אנחנו פה בשביל להתמודד עם הקשיים, לראות את הים הגועש ולנסוע לתוכו בלי פחד. רק צריך לפעול.
הכיפות של לוין
החג כבר מאחורינו, וההוצאות שערמנו על עצמנו, במודע או שלא במודע, הפכו בכל מקרה לעניין בלתי הפיך, כך שהדברים שנכתבים כאן יהיו רלוונטיים רק לסוכות. אבל עדיין, דומה שמדובר בנושא שמצריך טיפול מעמיק, וא"א להתעלם ממנו לגמרי.
טרפת הקניות.
מה שהתחיל בעבר מהכרח בסיסי לחדש את הבגדים לכבוד האביב, הפך לשיגעון שיצא משליטה. למה הציבור הכי עני במדינת ישראל צריך לקנות סטים תואמים לכל עשרת ילדיו לכל אחד מימי החג? כל מי שנקלע לגאולה או למלכי ישראל בערב החג רואה מאות אנשים שפושטים על החנויות כמוכי טירוף, משוועים לגהץ את הכרטיסים שלהם עד זוב דם. יש להם, אין להם, זה בכלל לא משנה.
עד שלא נמחץ את הכרטיס עד תומו – לא נירגע. הכל רכיש. קונים הכל. מכל הבא ליד. סט כיפות לילד. סט! לא פחות. הרי איזו צורה יש לזה אם הוא יחבוש כיפה שאינה תואמת לבגד כשיבוא לביקור אצל הסבא בקריית ספר, שעדיין לא מבין מה זה הסמרטוטים שהנכדים שלו לובשים במקום כיפות מכובדות של לוין.
וכובעים? לשבת וליום חול, צר וצר מאוד, והכל במחירי פרימיום שהאיטלקים היו חוטפים שבץ אם היו רואים מה מעוללים למוצרים שלהם, שהפכו בשנים האחרונות למוצר ששווה יותר מהביטקוין.
ואם זה היה נחלת בודדים – ניחא, אבל מדובר במעגל שכולם מסתחררים בו ברמה זו או אחרת. כיפה שנקנית אצל משפחת אייזנבאך ברחוב ז'ולטי שברמת שלמה, מחוללת – באפקט הפרפר – כאוס ברחוב מירסקי שברמות. אנשים נקלעים למערבולת כלכלית ונכנסים לחובות ולהתחייבויות שאין להם מושג איך לשלם אותם.
אז נכון. אין לכם שום דבר מועיל לעשות עם המידע הזה, שהוא בבחינת זריית מלח על הפצעים. אבל אולי דווקא עכשיו, כשהבנק מצלצל ואנחנו מתחילים להבין מה עוללנו לעצמנו, דווקא כעת הלבבות פתוחים יותר לקבל את המובן מאליו.
מול הג'ירפות
יצא לי לקרוא דיון על ההתנהלות החרדית בגן החיות.
לעבדכם הנאמן הזדמן לבקר בגן החיות כך וכך פעמים. כן, יישמע מוזר כמה שיישמע, אבל מסתבר שיש שלב בחיים שבו אתה עושה דברים שלא דמיינת.
בכל פעם שנסעתי לשם, לא פחות ממה שכמהתי לראות את הפילים ביקשתי לראות את האנשים שמסתכלים עליהם. את הציבור האיכותי שממלא את הפארקים וגני החיות בשמחת חג שכמוה לא תפגשו אפילו על אי חלומי בלב קרואטיה, עם שלוש מקהלות שילוו אתכם מהחדר לפינת המשחקים.
אבל בחג הזה הביקור בפארק גם נתן לי תשובה על תהייה רבת שנים.
מצד אחד, אנחנו יודעים ש"לא ניתנו מועדים לישראל אלא כדי שיעסקו בתורה", מצד שני – "ושמחת אתה וביתך" – ואיך משמחים את הילדים? קליות, אגוזים וכמובן גן חיות! או למצער גן סאקר או גני יהושע. אבל איך משלבים את זה עם לימוד התורה? הו, אז החג הזה הדברים התבהרו לי בצורה נפלאה.
ליד הכלוב של הג'ירפות אני רואה שני אברכים, מה שמכונה בז'רגון החרדי: ליטאים מקצועיים, מתפלפלים ביניהם עד לב השמיים. ראשית, היהודי שבי תהה מה הקשר המשפחתי ביניהם.
אחים הם לא נראו. וגיסים הרי, כידוע, לא מדברים בכזו חביבות. מסורת זו מסורת.
ואם הם היו חברים מהישיבה, ההנחה היא שהם היו מקילים זה על זה בחום הנורא ומורידים את הכובע והחליפה, בשביל שהשני גם הוא יוכל להוריד. שכנים, הגעתי למסקנה.
והדיון? עד לב השמיים. כזה שמצליח למשוך מבטי תימהון גם מצד הג'ירפות האדישות ביותר. כשהתקרבתי שמחתי לגלות שכמה סוגיות הלכתיות הרות גורל עמדו על הפרק.
ראשית, השניים דנו אם אפשר לתת לג'ירפה בננה מהקמחא דפסחא של הכוילל.
מצד אחד: דעת התורם הייתה על המשפחה. אליה הוא התכוון בתרומתו.
מצד שני זה חלק מההנאה של המשפחה. מה ההבדל אם הילד נהנה כשהוא אוכל את הבננה, או שהוא נהנה מזה שהוא רואה את הקוף אוכל את הבננה. זה הרי היינו הך. זו הנאה, וזו הנאה.
מצד שלישי, זה דבר האבד. אם לא ישתמשו בבננה, היא תירקב.
מצד רביעי אולי חובה להכין מהבננות 'קומפוט' (לא קומפוסט) בננות ותפוחים למנה אחרונה.
מנגד, השאלה אם התורם התכוון שהפירות יהיו דווקא לפסח, ואולי אפשר בכלל להקפיא את הקומפוט ואז השאלה מסתבכת עוד יותר.
והסברות, ההוכחות והציטטות גלשו לכל מכמני הש"ס והראשונים.
והדיונים והתרחבו גם לסוגיית המסורת המפורסמת של האכלת החיות בקוגלים וביצים קשות מדי חול המועד. השאלה היא אם אפשר לזרוק לחיות מזון שהוא "ספק-חמץ". הדוגמה שהייתה היא לזרוק לחיות מצות שנפלו על הרצפה או לשלולית. מצד אחד יש כאן דין של בל-תשחית. מצד שני ישנו איסור הנאה מן החמץ גם אם אינו נאכל על ידי אדם.
אחר כך עלתה כמובן השאלה אם לפקחים של גן החיות יש זכות להעיר לילדים שזורקים עטיפות על הרצפה או מאכילים את החיות בקוגל. מצד אחד גן החיות הרי שייך לעירייה. והעירייה, כידוע, זה ממון הציבור, וממילא הפקח הרי עובד אצלי, הוא ממש מקבל משכורת ממני.
ראיתם פעם חוצפה כזו של עובד שמעיר לבוס שלו? ואז הבנתי איך משלבים הכל ביחד. גם לימוד תורה וגם שמחת חג.
ערב חודשי הקיץ החמים שאנו בפתחם, במהלכם צריכות להתקבל הכרעות אקוטיות לציבור החרדי, חשוב לזכור לחלק בין הפלפולים ששייכים לבית המדרש לבין ההתנהגות בחוץ, שחייבת להיות כזו שתקדש שם שמיים ותוכיח לעולם כולו איך נראה תלמיד חכם ולמה שווה להשקיע בו.
והג'ירפות מה איתן? אולי אנחנו כבר התאוששנו מארוחות החג, אבל הן, יארך להן זמן לקום מהקוגל.
