מהרסייך ומחריבייך

משך דורות רבים נאלץ העם היהודי להתמודד לא רק עם אויבים חיצוניים שביקשו להשמידו, אלא גם עם מהרסים ומחריבים מתוכו, יהודים שבגדו בעמם ובמורשתם. הם היו תדיר המתבוללים, המלשינים ופורקי העול, נוטשי המסורת שבשלב מסוים, לרוב אחרי דור ושניים ולעיתים בקצב חילוף חומרים גבוה יותר, הפכו להיות אויביו המרים והמסוכנים ביותר של העם היהודי.
הם נולדו למשפחות יהודיות וחלקם אף גדלו בסביבה יהודית, אך יצר קדמון ארסי התפתח בהם. טירוף הנובע מחיידק שמפעיל מנגנון הרס עצמי. ואולי זו דרכן של נשמות תועות למצוא מעט סיפוק. אין לדעת. התוצאה המרה היא שמשנה. ברבות הימים התברר כי אותם פורקי עול החלו לפעול בשירות האויבים הקשים ביותר. הם היו נלחמים בכל כוחם וגורמים להמרת דתם של יהודים, לפגיעה במרקם החיים של הקהילות ולמסירת ראשי הקהילות לרשויות. הם הקדישו את חייהם לבגידה בעמם ובמורשתם.
לצערנו, ההיסטוריה חוזרת, גם אם בשינויים קלים. מה שקורה במדינת ישראל בחודשים האחרונים מזכיר לנו את הפזורה היהודית בגלות, שנאלצה להילחם נגד אנשים מתוכה יותר מאשר נגד אויביה מבחוץ.
הדברים מתחדדים דווקא בשעה שאנו נתונים בליבה של רכבת ההרים המטלטלת אותנו בגזרת עליון מאז פרוץ מלחמת שמחת תורה. המלחמה עצמה היא אומנם גזרת שמיים שלא ציפינו לה, אך עימה נאלצנו ללמוד כיצד להתמודד. הבגידה של יהודים מבפנים, מאמצי ההסברה ההפוכים שלהם, הם כבר פועל יוצא של הגזרה. הם חלק בלתי נפרד מהתוצאה של ההתרחקות שחוו חלקים נרחבים מהעם היושב בציון, מצור מחצבתם, עד שהם מאבדים אמון באדמה שעליה הם יושבים ובזכות שלהם לחיות עליה בלי לחלוק אותה עם השכנים ה'טובים' מכל עבר.
בעידן של פיצול והתפצלות, כשהקרעים בחברה הישראלית נראים עמוקים, חשוב לזהות ולשרטט מחדש את הקווים המבדילים בין הטובים לרעים. אנו ניצבים בפני הכרעה מי באמת עומד לצד עמנו, ומי בוחר להיות ערב רב ולפרוק עול.

לפרק מבפנים
במלחמת ההישרדות שנכפתה עלינו בחרב הברזל של סנוואר וציר הרשע סביבנו, נחלק העם היהודי לשני חלקים. חלק הארי, הפחות קולני, עושה כל שביכולתו להבטיח את ניצחון הטובים על הרעים. אנו רואים יהודים שמתפללים, מייחלים ופועלים. מי במעשה טוב ומי בהיחלצות חושים. מי בתוספת תלמוד תורה ומי בהוספת תפילה חמה מעומק הלב.
החלק הקטן אך הרועש יותר של העם, פועל, החל מרגע שפרצה המלחמה – בתחילה בסתר וככל שחלף הזמן בראש חוצות וללא כל בושה – ועושה הכל כדי לפרק אותנו מבפנים. הם מסייעים לאויבינו בלוחמה הפסיכולוגית ובלחץ התקשורתי העולמי, מצווחים ומצייצים ומפיצים דה־מורליזציה במטרה לשבור את הרוח ולערער על הלגיטימיות של העם והממשלה הנוכחית. הם מתראיינים בעולם כולו ומספרים שאנחנו ראויים לשבט זרועו של בית המשפט בהאג, משום שאנו יוצרים ג'נוסייד, רצח עם, ולא זהירים מספיק בתקיפות במוקדי אוכלוסייה שבה גם שוהים ילדי דור העתיד של הפלסטינים.
כמו המתבוללים לאורך ההיסטוריה, שהפכו את המלחמה בקודשי ישראל ללחם חוק, גם הם נושאים את רוממות הדמוקרטיה בגרונם, כשחרב הפיפיות שבידם מונפת במטרה ברורה: לשבור את רוחם של אחיהם ולסייע לאויב. הם הכלי השימושי ביותר בלוחמה הפסיכולוגית של נסראללה וטהרן. האיראנים לא זקוקים ליותר מיהודים המופיעים בתקשורת העולמית ומתדלקים את השנאה האנטישמית הבזויה ביותר.
וכך, במלחמת הקוממיות בין העולם הערבי שרוצה להשמידנו לבין המיעוט היהודי שנלחם על חייו בחירוף נפש ובשאר רוח, באים הללו ומפיצים שנאה עצמית טהורה. הם בחרו צד. ולא פלא שהם מקבלים רוח גבית מגורמים במערכות המשפט הישראליות, בשם הדמוקרטיה וההוגנות. אך האמת ברורה. לא לנו הם, אלא לצרינו.

מלחמת רוחות
העם היהודי נמצא בצומת דרכים קריטי. כנגד ניסיונות נואשים להשמידו מבפנים, עומד ראש הממשלה בגבורה בסד הלחצים ומגן על עתידו. אך האירוע הזה הרבה יותר עמוק משנראה לעין. מתחת לפני השטח מתנהלת מלחמת הקיום של העם היהודי, שתקבע את גורלו.
לאורך הדורות הכרנו פורקי עול שביקשו כביכול בסך הכל לחיות כגויים מהוגנים וסבירים. אך ברגע שהם, או בניהם אחריהם, שקעו במ"ט שערי הטומאה, התגעלו במאכלות אסורות והתבוללו בין האומות, הם איבדו כל עכבה מוסרית. הקווים האדומים נחצו במהירות. לעיתים הם מזדהים כיהודים, מנצלים את הידע שלהם בעברית ובשפע של מקורות, אך החיים בחוקות הגויים יוצרים מפלצת חסרת זהות שקשה מאוד להתמודד עימה.
לא פלא שכיום אנו רואים יהודים וישראלים שמקדישים את חייהם לא רק למילוי תאוותיהם ולחציית כל קו אדום מוסרי, אלא הופכים להיות, בחוסר מודעות ככל הנראה ושלא ברצונם, שליחים ישירים של ציר הרשע העולמי. הם צועקים "ביבי" ו"דמוקרטיה", אך בפועל מטרתם היחידה היא לפרק את העם היהודי מבפנים ולהביא אותו למצב של קריסה.
ושוב נדגיש: נתניהו אינו מלך המשיח ואינו מנהיג רוחני שיש להעריך בשל יכולותיו הנדירות, אך הוא הוצב משמיים באחד הצמתים הקריטיים ביותר בתולדות העם היהודי. דווקא מעוצמת ההסתה כלפיו והתבוננות מפי מי בוקעת אותה שנאה צרופה, אנו לומדים כי עלינו, חלק הארי השפוי של העם, להעריך אותו על החוסן שהוא מפגין. הוא נזהר שלא לחתום על עסקת חטופים שהייתה מונעת את ההישגים הדרמטיים של ישראל. הוא מתמרן נכון עם האמריקנים ועם מערכת משפט רשלנית, שיום יבוא ועוד תעמוד בעצמה לדין על כל מעלליה, ויודע להרתיע את האיראנים והלבנונים. הוא פועל כזאב בודד, ולא רק כי זה הטבע שלו. זהו כורח המציאות. במקומו, בעידן של לחצים בין־לאומיים ותקשורת מגויסת, רוב המנהיגים היו נכנעים מזמן. אך נתניהו, יש לומר ביושר, עומד איתן באתגרים, מביא הישגים חסרי תקדים ומצליח להעמיד את ישראל במקום שלא הייתה בו מעולם.
ומנגד, אותם מתבוללים בכלי התקשורת עסוקים במשימה אחת: לטפטף כל היום לכולנו שרע כאן מאוד. שאנחנו איננו יכולים לנצח. שאין לנו שום זכות מוסרית להילחם באויבים. שצריך להיכנע ולברוח. ממש כמו המרגלים של אז. זוהי משימתם הלאומית: לשבור את הרוח, לכופף את גו העם.

אינכם עוד אחינו
אנשים כאלה, כך לימדונו חז"ל, שאינם "עושים מעשה עמך", אינם עוד בני עמנו, כיוון שהוציאו את עצמם מכלל ישראל. גנטית הם אחינו, אך ברוחם רחוקים הם מאיתנו כרחוק שמיים מארץ. הם מבקשים לפגוע בנו, במדינה, בביטחונה, ברוחה ובכלכלתה.
הרהיטות, הקוהרנטיות האלגנטית וההשכלה הרחבה מאפשרות להם להציג את עצמם כליברלים ומתונים, אך אין סיבה להתלהב מהמשלב העשיר ומהשפה האליטיסטית הגבוהה. כל ילד יודע מי באמת עומד מאחורי הסיסמאות הנבובות הללו והתעמולה הפרוגרסיבית. חומה בצורה צריכה להפריד בינינו לבינם. לא נתרגש ממילים יפות, ולא נושפע מהערכים הליברליים שהם מייצגים כביכול. נהפוך הוא. ועד שלא יעשו תשובה, צר לקבוע, הם גרועים מאויבינו אלף מונים.
איננו דואגים לעתידנו. יבוא בעל הכרם ויגדור בסופו של דבר את פרצות כרם בית ישראל. ההבטחה האלוקית כי לא יידח ממנו נידח תשיב אותם לחיק עמנו בבוא העת, ותשמור עלינו, כפי שהיה עד היום. אך בינתיים עלינו לעמוד איתנים ולזהות את המתבוללים ופורקי העול, כמי שאינם ראויים, לצערנו, להיות עוד אחינו.
ברוח הימים, אנו אוהבים לרבוץ בדאצ'ה. קל יותר לבלות בנאות דשא. זה נכון כל עוד שוררים ימי שובע ורגיעה. כדאי מאוד שאיש לא ינסה את העם היהודי האותנטי בשעת מבחן. כלביא יקום וכארי יתנשא. רק כך, כעם של אריות שעומד על שלו, נוכל להתמודד עם אויבינו.

פרש בודד
אם נתניהו נזקק לעוד משהו כדי להבין שהוא ניצב כפרש בודד אל מול אופוזיציה מבית ומחוץ, תקשורת מגויסת, מערכת משפטית עוינת שמצרה את פעולותיו – כשכל הכוחות פועלים בשיתוף פעולה מלא כדי להפילו ולסלקו מהזירה הפוליטית, הגיעו השבועיים האחרונים ולימדו אותו פרק חדש שאפילו הוא לא הכיר ולא ידע.
האתגר הגדול ביותר עבור נתניהו הוא המלחמה מבית, מצד האופוזיציה הפוליטית שמנסה בכל דרך להדיח אותו, גם במחיר אובדן דרך מוחלט. מפלגות השמאל והמרכז מאחדות כוחות ובעיקר נושאות הצהרות שנועדו לאוזני העולם הרבה יותר מאשר לאוזן הישראלית, במטרה אחת: להפיל את נתניהו ואת מדיניותו. הם מנצלים כל מיקרופון, ולא מחמיצים אף הזדמנות להכפיש את מדינת ישראל ואת העומד בראשה.
נתניהו נאלץ להתמודד גם עם מערכת משפטית עוינת שמצרה את פעולותיו על כל שעל. התביעות ההזויות מבית היוצר של היועצת המשפטית לממשלה מקשות עליו לנהל את המדינה בצורה יעילה ומסודרת. הוא נאבק על כל צעד, והמערכת המשפטית הפכה למכשיר בידי יריביו הפוליטיים.
מעל כל האתגרים שמספקות לו התקשורת והקהילה הדיפלומטית, ניצבים פעילי השמאל, חסידי הפרוגרס הנלהבים, שזוכים לבמה נרחבת בתקשורת העולמית ובטורי הדעה הנפוצים. הם מציגים את ישראל ואת ראש הממשלה כאויבי האנושות. רחמיהם נכמרים על הגרועים שבאויבינו. הם פעילים ללא לאות ואפילו ללא מסכות.
אם בראשית המלחמה איש לא היה מעז, הזמן חלף ורגש הלויאליות פג, או שמעולם לא באמת היה שם. הם מתזזים בין האולפנים בתקשורת העולמית למאמרי דעה בבמות הנחשבות בעולם, ומקנחים בסיורי שטח עם דיפלומטים זרים ומובילי דעה עולמיים. כל אלה זוכים למנת הסברה במינון מוגבר ומי שזכו להצטרף לסיורים בקרבת אזורי העימות בגבולות הצפון והדרום ובתוככי יהודה ושומרון, נקראים לחזות במו עיניהם שמדינת ישראל, יושביה ובעיקר העומד בראשה, פועלים ללא קורטוב של רחמים על הפלאחים האומללים שנקלעו על לא עוול בכפם ללב הסכסוך המזרח תיכוני.

החזית השמינית
כאילו היו חסרות לנו זירות לחימה, הם פותחים חזית שמינית נגד ישראל. הנה דוגמה קטנה. בימים האחרונים עסקו כלי התקשורת, בראש המהדורות, בפסגת דוחא ובעסקת החטופים. יפי הנפש פמפמו כי נתניהו הוא שמחבל בהסכם המתגבש. ואם לרגע נטתה הספינה התקשורתית מעט ימינה, והדיווחים סיפרו אפילו על הסכמה אפשרית של מפלגות הימין הדתיות בקואליציה לעסקה שכזו, גברו מנגד הקולות שהבהירו שראש הממשלה מתעקש על ציר פילדלפי ועל מסדרון נצרים. בכל עת מצוא הם מיהרו לאזן את התמונה בטענה שהעובדה שחמאס אינו מגיב בתשובה רשמית להצעה שהתגבשה, היא רק משום שישראל דורשת יותר מדי תמורה.
שיהיה ברור: אין ולא תהיה תמורה גבוהה מדי שעל ישראל לשלם לאלה שטבחו בה ללא רחמים ומבקשים למחוק אותה מעל המפה. אבל לשופרות הפרוגרס זה לא מפריע לדווח ביובש שחמאס צודק. ישראל היא ששינתה את דרישותיה. נתניהו התעקש, המתווה פוצץ, והאמריקנים שטוענים אחרת? בשפה התקשורתית של 2024 זה הכי פוליטיקל קורקט לומר שנתניהו חטא כשהטה את המאזן לטובתו. אם וושינגטון מתגמשת לטובת ישראל, זו יכולה להיות כותרת נהדרת. כמובן, רק אם לראש הממשלה קוראים נפתלי בנט או יאיר לפיד.
חשוב לומר בקול צלול: את הדרישות הבלתי הגיוניות, חסרות הבסיס המוסרי והבלתי אפשריות לביצוע, הציב חמאס. נתניהו עמד על שלו, עבורנו, אזרחי ישראל, וקבע שהשליטה בציר פילדלפי בגבול מצרים ובמסדרון נצרים תהיה אחד התנאים היסודיים לעסקה. הוא גם לא נתן ליחיא סנוואר לשגות בחלומות על הפסקת אש שתאפשר לשפן העזתי לצאת ממאורתו. ובכל מקרה, כך אמר נתניהו השבוע ביותר מפורום אחד, עם תום השלב הראשון בעסקה, בתום 42 יום, הצבא אמור לחזור ללחימה.
איש מאותם פרשנים לא סבר לרגע שאולי דווקא סנוואר הוא זה שאינו רוצה להתקדם לעסקה, בחלומותיו על מתקפה איראנית או לבנונית על ישראל, שתבעיר את המזרח התיכון במלחמה אזורית כוללת שתיטיב איתו. לאף אחד מהם לא הייתה הוגנות לחשוב שאם שר החוץ של ארה"ב, אנתוני בלינקן הצהיר, וכך גם הנשיא ג'ו ביידן, שישראל הסכימה לתנאיה של הצעת התיווך האמריקנית החדשה וחמאס הוא זה שפוצץ את העסקה, אולי יש בדברים ממש.
גם כשבעומק מנהרות שאורכן עשרה מטרים נמצאו השבוע שישה חטופים וגופותיהם הושבו ארצה במבצע הרואי של חיילי אוגדה 98 וסוכני שב"כ מיומנים, הביקורת המשיכה להימתח. הם היו בחיים כשחמאס הסכים להחזיר אותם, טענו מתנגדי נתניהו והפנו כלפיו אצבע מאשימה.
וכאן החובה להזכיר שזה היה עוד טריק של סנוואר, שמלכתחילה אשם במותם: בחודש טבת השנה חזר בו ברגע שלפני האחרון מסיכום שאליו הגיע עם ישראל בעסקת החטופים הראשונה. הוא רצה להותיר אצלו נשים צעירות שהבטיח לפני כן להחזיר, ותבע להחליף אותן בגופות ובכמה קשישים חיים, שחלקם הושבו לישראל השבוע, אחרי שמתו בשבי האיום של חמאס. העסקה התפוצצה באותה עת ואף מו"מ נוסף לא צלח מאז עם חמאס העיקש והפתלתל. אך שוב, אם אפשר להפנות אצבע מאשימה גם לסנוואר וגם לנתניהו, ולכלול בנשימה אחת גם את נתניהו כמי שאשם במותם, יימצאו המתנדבים שידקלמו את המסר הזה לעולם כולו, בלי להניד עפעף.
אפרופו אוגדה 98. היא פועלת במרחב חאן יונס בחודש האחרון וכבר שבוע וחצי לפני החילוץ של הגופות שהוטמנו מאחורי דופן נסתרת במנהרות העמוקות, היא שהתה במקום וביצעה פעילות מבצעית. לא ניתן לפרט מעבר לכך מטעמי ביטחון שדה, גם משום שהכוחות הללו ממשיכים גם עתה בפעילותם, בעיקר לפי מידע מודיעיני שדולה יחידה 504 היישר מפיהם של המחבלים שנשבים. אפשר ללמוד מכך שהשהייה של אוגדה 98 ברצועה, אחרי שהיו מי שרצו להוציא אותה עם כוחות נוספים ממרחב הקרקע של עזה למחוזות אחרים, חשובה לאין ערוך.
על הדרך אפשר גם להבין שהצדק היה עם נתניהו כשהתעקש על המשך השהייה של הכוחות הרגליים, ובעיקר של היחידות המיוחדות, בתוך השטח שבו מתנהלת הלכה למעשה הלחימה בחמאס.

הישרדות קולקטיבית
תשאלו: כיצד ניתן להעז לומר זאת בלי להיחשד באות הקין של ביביסט? משום שכל מי שקורא את המדור הזה, ותיק כצעיר, יעיד כי מעולם לא יצאנו מגדרנו להחמיא לנתניהו. יתרה מכך, פעמים רבות מאוד ביקרנו אותו כשמצאנו לנכון לעשות זאת, והכעסנו לא מעט קוראים.
היו זמנים שאנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים או פונים למערכת במכתבים ותוהים: מה קורה איתכם, אתם בעד נתניהו או נגדו? כאן המקום לשוב ולהבהיר את המובן מאליו. עיתון 'משפחה' ככלל ומדור זה בפרט איננו מחנה או בעל עמדה שעליו להזדהות עם צד כלשהו במפה הפוליטית. לא ולא. תפקידו של פרשן בעל טור שבועי הוא להתיישב לצד מקלדתו בבוקרו של יום רביעי, לסכם את התובנות שהגיע אליהן משך השבוע, להעשיר במידע שדלה ממקורותיו ולתמצת את מחשבותיו מזווית ראייתו האישית. פעמים שהדברים מחמיאים ופעמים שלא. השליחות העיתונאית מעולם לא הומרה בשופרו של אי מי. אדרבה, היא זועקת ותובעת מאיתנו להיות כנים ולהביע ללא חת את העמוקות שבתחושותינו.
האם נתניהו חף מטעויות? בוודאי שלא. אבל ככל הנראה הוא שליח ההשגחה האלוקית לנווט את הספינה הרעועה של ישראל בעת הזאת. ההצלחות שהוא הוביל הן מעבר ליכולת של כל מנהיג אחר שהיה ניצב במקומו על ההגאים בשעה קשה מעין זו. שימו לב: הוא עומד איתן בכל הלחצים והאיומים, מביא הישגים חסרי תקדים ומצליח להעמיד את ישראל במקום שלא הייתה בו מעולם. זהו מנהיג חסר פשרות, שמוכן לעשות מה שאחרים לא העזו. זה הסוד שמאפשר לו להצליח במקום שאחרים נכשלו, וזו הסיבה שחשוב להבין את חומרת הנזק שמעוללים מכפישיה של מדינת ישראל, תוך כדי השמצת ראש ממשלתה, בלי להניד עפעף. שהרי כל האמצעים כשרים במלחמה בנתניהו.
באומץ לב, ובניגוד לנמושות שזינבו בו והאטו את מהלכיו, נתניהו הוביל את הכניסה לרפיח, שכיום מתברר שהייתה קריטית לחלוטין במערכה. הוא עמד על הצורך בשהייה הקרקעית בחאן יונס וחיסל את מרבית הנהגת חמאס. הוא מעביר, בכל דרך אפשרית, גלויות דואר ישירות לנסראללה ולחמינאי, שיודעים כי גורלם נחרץ אם רק יעזו לפגוע בישראל; שחיסולם יהפוך לשאלה של מתי ולא של אם.
ודווקא בצל הלחצים מכל כיוון, קשה להתעלם מהעובדה שנתניהו מצליח להגיע להישגים שאחרים היו יכולים רק לחלום עליהם. בסבב השיחות בדוחא על עסקת החטופים, האמריקנים אימצו את עמדת ישראל, ומי שעד לפני שבוע טענו כי נתניהו מושך זמן מצהירים בפה מלא שחמאס אשם בכישלון השיחות. בעל כורחם, המתווכים מוושינגטון נאלצו להסכים עם נתניהו שהדרישה להבטחת נוכחות ישראלית בציר האסטרטגי החשוב של מעבר רפיח, ציר פילדלפי ומסדרון נצרים, היא הערובה היחידה של ישראל לשליטה מינימלית ברצועת עזה.
במצטבר, ההישגים של החודשיים האחרונים הם חסרי תקדים. משלוחים של תחמושת זורמים לישראל ונושאות המטוסים של ארה"ב ובנות בריתה ניצבות הכן כדי להגן על הידידה המזרח תיכונית בכל רגע נתון. ישראל נמצאת כיום במקום שלא הייתה בו מעולם. היא יכולה להגיב בכל רגע נתון על כל תקיפה, מתימן ומאיראן, מלבנון ומסוריה, בלי שתיאלץ לספק הסברים או להתנצל.
ישראל יכולה להשמיד מאגרי טילים ארוכי טווח ומסוגלת לעשות גם דברים נוספים, שאין אפשרות לפרט אותם בלי לעבור על מגבלות הצנזורה. כל שאפשר לומר בזהירות המתבקשת הוא שמדינת ישראל כיום מוכנה לעשות דברים שאף מנהיג ישראלי לפני נתניהו לא הסכים לעשות. במילים אחרות: יש גורמים במערכת הביטחון שמשתוקקים לרגע שטיל שיוט אחד או כטב"ם יצא לדרכו מכיוון טהרן, כדי שישראל תוכל להגיב. ודי לחכימא.
השאלה מהיכן שואב ראש הממשלה את החוסן הזה, מתייתרת. מכפישיו יטענו בתוקף שהוא עושה זאת לטובת ההישרדות הפוליטית שלו. אבל אם מביטים על מבחן התוצאה במלחמת ההישרדות הקולקטיבית של יושבי הארץ הזאת, למי אכפת אם הצעדים כללו שיקולים הישרדותיים, כל עוד אף מנהיג ישראלי אחר, כמו יאיר לפיד או בני גנץ, לא מסוגל להשיג את התוצאות האלה, בוודאי לא בתנאי השטח הקשים שבהם פועל נתניהו.
לא רק שהשניים הללו היו מוכרים את עצמם לאמריקנים יפי הנפש ולמערכת המשפט ההומנית, אלא שהיו מכניסים את המדינה כולה לעסקת החבילה הזו. נתניהו לעומתם מדלג באלגנטיות מעל כל החיוכים המזויפים שמשגרות לישראל המערכות היפות מבחוץ והרקובות מבפנים עד העצם, וממשיך, בעקשנות נדירה, להכניע את חמאס ואת אויבותינו המרות מצפון וממזרח, צעד אחר צעד.
אפשר לאהוב את נתניהו ואפשר לשנוא. אפשר גם לבקר אותו על התדירות הנמוכה שבה הוא יוצא לחזק את רוח העם או יורד אל השטח, אבל את ההתעשתות ונטילת האחריות הלאומית, והחזרת ההרתעה הביטחונית לישראל, אי אפשר לקחת ממנו.