יוסי אליטוב
י"ג כסלו התשפ"ד
נתחיל מהסוף. עסקת השבויים שישראל חתומה עליה עם חמאס, בתיווך אמריקאי וקטארי, היא מהרעות והגרועות שנחתמו אי פעם. עד כמה גרועה? הרבה יותר מעסקאות שבויים אחרות שידענו לאורך השנים שאף הן היו חסרות פרופורציה. בעיקר משום שמאחורי הדרמה המרגשת את כולנו – שבמסגרתה עשרות אימהות, נשים וילדים יחזרו הביתה, וייאמר ברורות: זהו לא רק אירוע מרגש, אלא ערך חשוב וראשון במעלה, משום שכל נפש מישראל עולם מלא היא – מסתתרת תוכנית צינית ומרושעת של יחיא סינוואר, עם חבריו הקטארים. אלה מבקשים למסמס את מכת האש שהנחיתה ישראל על צפון הרצועה ולאפשר לחמאס להתארגן ולהתחמש מחדש. וכמו תמיד, סינוואר מוביל כמה צעדים קדימה, בחכמה, בנועזות ובקריאת המפה.
רק נס שמימי עמד לנו שתוכניתו הראשונית של מנהיג חמאס לא עמדה במבחן המציאות: כשהארגון הרצחני יצא למלחמת שמחת תורה, הוא קיווה שהחטופים שבידו יגרמו לדעת הקהל הישראלית למנוע מהדרג המדיני את כתישת תשתיותיו ברצועה כבר מהרגע הראשון, מחשש לחיי השבויים. אבל משמיים ניהלו אחרת את המערכה, והציבור העמיד את הערך של קריסת חמאס לפני כל דבר אחר. דעת הקהל דרשה בתחילה לחסל ולכתוש ככל שניתן את מכונת הרצח החמאסית, עוד לפני החזרת השבויים.
אך עתה, דווקא כשצה"ל מתקרב לנקודת סיום המבצע בצפון הרצועה ומתנהל בצעדי ענק דרומה, כדי לסגור על הנהגת החמאס שנמלטה לשם, לצערנו, במחיר דמים כבד של שמונה עד עשרה חיילים הי"ד בכל יום, מצליח סינוואר, דה פקטו, לעצור את הלחימה. זה מגיע בעיתוי הכי לא נוח מצד ישראל. נכון, ההצהרות ידברו על חזרה למלחמה מייד לאחר ימי הפסקת האש, שכולם יודעים מראש שיתארכו ליותר מארבעה ימים, אך לא חשוב כמה פעמים יצהירו ראש הממשלה והצמרת המדינית על חזרה מיידית ללחימה, זה לא יקרה.
ההסבר לכך פשוט. סינוואר יתחיל לשחק בעצביהם המתוחים של אזרחי ישראל. הוא ימתח את החזרת החטופים ככל שיוכל. כל שבוי שיחזור הביתה יגרום לסערת רוחות בקרב משפחות החטופים האחרים. בהשבה מדורגת שתימרח עד כמה שיתאפשר לו, ישראל תידרש שלא לתקוף ברצועה, ובינתיים תוכל הנהגת חמאס הבכירה להימלט על נפשה. לאחר שיחלפו יותר מארבעה ימים של הפסקת אש וישראל תרצה לשוב ולתקוף בעזה, קו האשראי העולמי ייסגר, ועם כל שבוי שיושָב, תזדעזע החברה הישראלית במסע נפשי מטלטל ליער הג'ונגל העזתי.
ללא ספק, הסכם ארוך שיימתח בלי סוף יציל את החמאס מקריסה. אמת, קשה לבקר עסקה שתוביל להצלת חייהם של נשים וילדים. אך חשוב לזכור כי זהו הסכם תבוסתני, שמובילה ממשלה שחבריה וצמרתה הם שהביאו אותנו למחדלי שמחת תורה. כל עסקה שכזו מנשימה את מכונת הטרור של חמאס ומחזירה אותה מקריסה לחיים מחודשים, שמשמעותם העתידית כלפינו ברורה.
כשגדולי ישראל אמרו כי במקרים של דילמות מוסריות שכאלה יש להקשיב להמלצתם של ביטחוניסטים ולא למדינאים ופוליטיקאים, הם כיוונו בדיוק לכך. גם עתה, למרות שיש בצמרת הביטחונית מי שדחפו לעסקה, יש לבחון היטב אם אלה אינם מוּנָעים משיקולים של רגשות אשם. והשאלה הבסיסית, אפוא, במקומה עומדת: האם הצלת יחידים נכונה היא, אם זו באה, לכאורה, בתמורה להצלת מכונת המוות של סינוואר?
כאמור, לכל ברור, כי לאחר ימי הפסקת האש המוגדרים, המלחמה לא תימשך. בוודאי שלא בעוצמות שאנו מכירים ורואים כיום. הכניסה לדרום אם וכאשר תקרה, תהיה באופן מוחלש ורק תציל את חמאס והנהגתו. חשוב לזכור שכל מי שנהרג על ידי צה"ל, בעת שאנו משלמים מחירים יקרים מאוד בהרג חיילינו הי"ד, הם מחבלי חמאס בדרג הביניים ומטה. עדיין לא נגענו בצמרת חמאס.
עסקת השבויים היא לא אחרת מאשר מבצע הצלה עצמי שמוביל חמאס בהנהגת יחיא סינוואר. בטיפשותנו, אנו עלולים לשלם על כך בעתיד, רח"ל, מחירים יקרים מאוד.
שינוי תפיסה
כבר בשבוע שעבר עמדה על שולחן קבינט המלחמה עסקה עם תנאים דומים להפליא לאלו שאנו מתוודעים אליהם במלואם רק השבוע. אלא שמול דעתם של השרים גנץ ואיזנקוט וחלק מאנשי הצמרת הביטחונית שדחפו ל'עסקת אין־ברירה', מנע נתניהו את יישומה, בסופה של התלבטות ארוכה.
רק ביום ראשון השבוע שינה נתניהו את עמדתו, לאחר שהלחץ הציבורי, עם המפגשים שקיים עם משפחות החטופים, הצטרף לדעת מספר רב של בכירים בצה"ל ובשירותי המודיעין שהבשילה העת למו"מ בהילוך גבוה.
קשה לדעת מה בדיוק הוביל לשינוי הקוטבי בדעתם של בכירי מערכת הביטחון, שיוצגה בעיקר על ידי הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר, ותמך בה ברורות גם שר הביטחון יואב גלנט, שהסתייע בדעתו של ראש מרכז השבויים והנעדרים האלוף במיל' ניצן אלון ובתמיכתו של ראש המוסד דוד ברנע.
למעשה, כל אלה נקטו תחילה, לאורך כמעט ארבעים ימי הלחימה הראשונה, בעמדה הפוכה, שלפיה ככל שהלחץ ההתקפי על חמאס יגבר, סינוואר יילחץ והמו"מ על שחרור החטופים יהפוך קל יותר. עם זאת, בהחלט ניתן להניח שהשינוי בתפיסתם של בכירי הצמרת הביטחונית הגיע לאחר שהציפייה מצד הציבור לאחריות שייטלו על שכמם מי שאחראים למחדל הביטחוני החמור בתולדות ישראל, הפכה פומבית וקולנית יותר, ככל שמשפחות החטופים החלו להתגבש ולקיים צעדות ברעשי רקע רבים, שהגיעו גם אל הבור בקריה.
נתניהו עצמו, שנמנע מפגישה עם נציגי משפחות החטופים, מלבד פגישה אחת שקיים עם נציגות זעירה במיוחד, העז לראשונה במהלך השבוע האחרון לפגוש בקבוצה גדולה של נציגי המשפחות. זה היה הסימן הראשון לשבירה המסתמנת. אם לא הייתה לנתניהו בשורה, הוא לא היה מתעמת עם נציגי המשפחות. גם בביקור שערך אצל חיילי מילואים הוא הביע את תקוותו ל"בשורות טובות בעניין שיבואו בקרוב". במקביל נשמעו בישראל הקולות מוושינגטון שתמכו בהשלמת העסקה, ובהמשך הצטרף לדברים גם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שלחץ על עסקה מהירה בתמורה שנחשבה בעיניו להוגנת.
לכל אלה נוספה הערכתם של גורמים צבאיים שהביעו את דעתם בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות, כי לא פחות משהעסקה הגיע לשלב האל־חזור שלה, גם צה"ל זקוק להפסקת האש, כדי לרענן את הכוחות בשטח ולאפשר את ארגון השורות מחדש. בשעה כזו הסכנה לא מועטה, הן בעת התלקחות פתאומית של הזירה שעלולה לתפוס את הכוחות המדוללים שאננים ובלתי דרוכים, והן בשל טעויות שעלולות לקרות דווקא בשלב כזה של חוסר ערנות, בטעויות בזיהוי של כוחות אחרים, ידידותיים, שינועו בשטח, שעלולים להיות מזוהים בטעות ככוחות עוינים. ירי של כוחותינו על כוחותינו אינו חסר לאיש. הצד השווה בתרחישים הללו הוא שבכולם זקוקים כוחות הביטחון לתפילות רבות.
קלפי מיקוח
העסקה שנחתמה הייתה ועודנה מלווה בחששות רבים. כתלמיד מובהק ללבן הארמי, היתל סינוואר לאורך השנים לא מעט בישראל. הוא תכנן פיגועים מתוככי הכלא הישראלי והוביל מהלכים מתוחכמים לאחר שחרורו – הרבה לפני שהוציא לפועל את תוכנית ההונאה הגדולה של בוקר שמחת תורה. גם עכשיו, עדיין נוכח החשש ממבנה אישיותו הערמומי. סינוואר נתפס כבלתי צפוי, ושיבושים של העסקה עלולים לצוץ בכל רגע. מנהיג חמאס יגלה הזדמנות, אומרים מי שתומכים בעסקה בלית ברירה, ויעוט עליה.
אלה לא רק ארבעת ימי ההפוגה שיעבירו את החיילים למצב של סטנד־ביי מסוכן. טועה מי שאומר שההצהרות על "תגובה בלתי פרופורציונלית" במקרה של ירי סורר מהרצועה על ישראל או על כוחותינו, יתממשו. סינוואר לא רוצה רק לבלום את המומנטום ההתקפי של צה"ל. הוא רוצה למתוח את קצה הגבול של יכולתו להיות טרוריסט שמחזיק במקביל בהילה מדינית; הוא יכול לחתום על עסקאות, ולהלביש על הג'יהאד האסלאמי או על הפתח' כל רקטה סוררת בימי ההפוגה. הוא שואב הנאה רבה מיכולתו להתל בישראל שוב ושוב, תוך הפקת לקחים ומקצה שיפורים מתמיד, במהירות וביעילות שבישראל יכולים רק לחלום עליהן. לכן סינוואר הוא הראשון שישמח להמשיך להחזיק בקלפי המיקוח המנצחים בדמות החטופים שיישארו אצלו, במקרה של תגובה ישראלית חריפה.
בשורה התחתונה, ימי ההפוגה הם אולי הפוגה לחמאס, שיתחמש ויתארגן מחדש, יגיע להרוגיו שתחת ההריסות ואולי גם לאמצעי לחימה שנותרו מאחור. נצירת האש וכלי הטייס הבלתי מאוישים ברצועה מצד צה"ל למשך שש שעות בכל יום, עלולה לתפוס את ישראל בלתי מוכנה לירי מצד מחבלי חמאס. אם מצד כאלה שלא יהיו ממושמעים להוראות או כאלה שיגלו אי קבלת מרות, ולא יכבדו את הפסקת האש שעליה חתם חמאס. וכמו תמיד, האיש שהשתחרר מהכלא הישראלי בעסקת שליט הבלתי פרופורציונלית, גם בזכות לחץ ציבורי שהסתייע בלובי תקשורתי אדיר, יוכל להמשיך להסתתר מאחורי סינרם של ארגונים אחרים וטרור יחידים.
בסופו של דבר, ההחלטה על קבלת העסקה בתנאים שהציג חמאס מגיעה בלית ברירה, לכל הדעות. ואסור לשכוח: אין לאף גורם ישראלי דרך לדעת בוודאות אם סינוואר אכן מחזיק במידע מלא על מיקומם של כלל החטופים שבחיים או חלילה של אלה שנרצחו בינתיים. ידוע שחלק מוחזקים בידי חמאס וחלק קטן מהם בידי הג'יהאד האסלאמי. בכל הנוגע לארגון המקביל מעריכים בקרב גורמי המודיעין כי סינוואר יוכל להפעיל את חוזקו מול הג'יהאד האסלאמי, שנחשב תאום סיאמי של חמאס, ולכלול אותו בעסקאות הבאות. כך גם לא מן הנמנע שחלק מהחטופים, שעתידים לחזור בעסקה הנוכחית, נמצאים בידי הג'יהאד האסלאמי. אך עדיין קיים החשש כי ישנם פעילי טרור עצמאיים שחטפו בחסות הכאוס הנורא שהתחולל בשמחת תורה, שבויים חיים או שכרגע הם לא עלינו ללא רוח חיים, והטמינו אותם במקומות שאינם ידועים להנהגת הארגונים הללו.
דבר אחד ברור לגורמי המודיעין, גם לאלה שתמכו כרגע בעסקת החזרת השבויים החלקית – לאיש מהם אין ספק כי סינוואר, ואיתו מוחמד דף, חותרים להותיר חותם ברצועת עזה כמי שהכניעו את ישראל מול דרישותיהם: הביאו לשחרור אסירים וגרמו באמצעות קלפי המיקוח של החטופים לנסיגה ישראלית שקרסה בגלל הלחץ הציבורי. אין פקפוק בכך שחמאס ישוב לתקוף את ישראל מייד כשיחוש שהשיג את מטרתו הזמנית, ויחזור למטרת העל שלו: השמדת ישראל.
חשוב להזכיר עוד כי ליחיא סינוואר יש גם מטרה נסתרת בשחרור האזרחים, הנשים והילדים. בדעת הקהל בעזה ובעולם תמונת 'אזרחים מול אזרחים' מצטיירת יפה. התמיכה הבין־לאומית בחמאס תגדל וקו האשראי של ישראל יצטמק עוד. מלבד זאת, כל עוד לא כלולים בעסקה החיילים והחיילות שנחטפו, הרי שהוא יוכל לתבוע עבורם שחרור אסירים ביטחוניים רבים, בעסקה הבאה, ולמצב את עצמו שוב כמושיע הלאומי של לוחמי שחרור פלסטין. לא בכדי חלק ניכר מהמחבלים שנתפסו לאחר ביצוע הטבח הנורא בשמחת תורה הם אסירים ביטחוניים, ששוחררו בעסקאות שונות ושבו לעזה ולתעשיית הטרור.
סערה צפונית
ומה יקרה ביום שאחרי הפסקת האש? האם היא תהפוך מזמנית לקבועה? האם צה"ל ימשיך לדרום הרצועה ויסגור על ראשי חמאס שנמצאים מתחת לאדמה, אם עוד לא נמלטו למדבר סיני ומשם למדינות המפרץ? ארה"ב מתנגדת נחרצות להמשך התמרון של צה"ל אל מעבר לנחל עזה, לדרום הרצועה. שני מיליון אזרחים שכנראה נמצאים בתא השטח הצפוף בעולם, לא יעברו חלק בגרון של הציבור האמריקאי, שגם כך אינו תומך נלהבות בביידן ובמהלכיו הפרו ישראליים.
נוסף לכל זאת הלחץ הבין־לאומי לא יאפשר לישראל לשלוט ברצועת עזה לאורך זמן. ייתכן שתהיה שליטת־על, וחיילים ישראליים יוכלו להיכנס בחופשיות לפשיטות ממוקדות בעת הצורך, אך לאיש אין רעיונות של כיבוש מחודש או התיישבות בנחלות שנעזבו בהתנתקות. אלה חלומות באספמיה.
בד בבד החזית הצפונית ממשיכה לסעור. חיזבאללה מנצל את השתיקה הישראלית המתמשכת למרות תוקפנותו, והוא מגביר את מיקודו בבסיסים צבאיים. פעמיים בשבוע אחד זוהו פגיעות בבסיסי צה"ל בצפון הארץ. בפעם אחת הנזק מטיל מונחה ובעל משקל לא קטן היה אדיר, ובפעם השנייה בהפצצת מפקדת אוגדה בבירנית, רק בנס לא היו נפגעים בנפש באופן שהיה גורם לישראל לחרוג משתיקתה.
מריטת עצבים. זה מה שחשים בינתיים הלוחמים בגבול הצפון, שמאבדים את המורל תוך כדי המתנה חסרת תוחלת. חלקם כבר נשלחו הביתה לחופשות כדי להתרענן וחלק מהעמדות שאוישו בידי אנשי המילואים דוללו למינימום של כוחות הסדיר. תתכוננו להקפצה בכל עת, נאמר למילואימניקים ששבו לביתם. למשק הישראלי שספג פגיעה כלכלית אדירה זה אולי טוב, למרות שהוא עדיין רחוק מהתאוששות. אך בימי לחימה ישיבה בחוסר מעש כשאנשי המילואים סופגים את הפגיעות ומנועים מביצוע התגובה בעצמם, פוגעת ברוח הקרב. נסראללה מזהה את נקודת התורפה של אנשי המילואים, שנדחקים לטובת אנשי הצבא הסדיר, ויודע לקרוא היטב את המפה שמשרטטת העסקה עם חמאס. הוא עשוי לפרש אותה וכן את המו"מ שקדם לה כחולשה ישראלית, להמשיך בירי הרקטות והפצמ"רים ולהתמיד בשליחת הכטב"מים ליישובי קו העימות ללא הרף. מצד אחד רוב היישובים פונו מיושביהם, ומצד שני תושבי הגליל כולו מוקפצים פעם אחר פעם.
על כן סביר להניח כי אם עסקת השבויים לא תתקבל בעין יפה בעולם הערבי, לא נתפלא אם נחווה הסלמה נוספת בירי של כוחות חיזבאללה לעבר צפון ישראל. חשוב לזכור: בלבנון יש לא מעט חוליות של חמאס, שלא בהכרח כפופות להסכמי הפסקת האש שנחתמו בקטאר ונוגעות לרצועת עזה בלבד.
במקביל, הפסקת האש בעזה מעוררת לא מעט חששות שנוגעים לא רק להתלקחות אפשרית נוספת בזירה הצפונית, אלא גם בהמשך סדיר של שליחת הטילים והכטב"מים בידי החות'ים מתימן. חשוב לזכור כי לאיראן, שעומדת מאחורי חימוש חיזבאללה בלבנון, והשבוע הודיעה על פיתוח טיל חדש שיכול לעקוף את מערכת ההגנה הישראלית, ה'חץ', יש גם שלוחות נוספות באזור, בסוריה ובעירק, למשל. המתקפה הבאה יכולה לצוץ מכל כיוון, ואולי, אם איראן אכן לא ידעה על כוונות חמאס בשמחת תורה, זו תהיה הזדמנות כפולה עבורה לתקוע אצבע בעין לסינוואר, ולהפריע לו בהתארגנות המחודשת תוך ליבוי הזירה נגד ישראל.
החיים עצמם:
קולות מתוך השבר
זה היה מפגש רביעי או חמישי שהשתתפתי בו. בכל פעם מתכנס לו פורום זה או אחר של אנשים מסולתה ושמנה של הארץ. אנשי עסקים ותעשייה, יזמי הייטק ופעילים חברתיים, אנשי צבא ועמל, מחקר ואפילו כאלה שעוסקים במדע. הצד השווה לנוכחים היה רצונם לעשות טוב וליזום שינוי מהותי, בעקבות קריסת המערכות שחווינו באירועי שמחת תורה.
מתוך מחשבה שאנו נמצאים בתקופת ביניים שאיננו יודעים מה יהיה אחריה, כחברה, כציבור, כמדינה. ודווקא מתוך השבר – עולות מחשבות שנותנות תקווה רבה ואופטימיות.
המפגש המדובר אינו יוזמה חדשה. הוא קורה בשנה האחרונה פעמים רבות, לאור הרפורמה המשפטית שהניעה את אמות הסיפים. אבל אחרי פרוץ מלחמת שמחת תורה, משהו בשיח השתנה.
אחרי כמה עשרות שעות של ישיבות עם אנשים מכל קצות הקשת, בקבוצות שונות מכל גוני הקולקציה הישראלית, בלי שהיה גורם מכוון או יד מארגנת אחת מאחורי המפגשים הללו, חושבני שניתן לזקק מחשבה ברורה על מרכז השיח שנוכח בחברה הישראלית על כל רבדיה.
התפקחות.
וזה גדול הרבה יותר מדיונים על 'כן־ביבי לא־ביבי', רפורמה או לא, ימין או שמאל. אחרי שנים רבות שבהן האמנו שיש מדינה מאחורי העם היושב בציון, גילינו במפתיע שאין מדינה. אין משרדי ממשלה מתפקדים. אפס מערכות שלטון פעילות.
מפת השינוי
והתוצאה מחלחלת. בבוקר שמחת תורה קמו האזרחים למחזה זוועות מטלטל והבינו כי "אם אין אני לי, מי לי". כלל היוזמות החברתיות נובעות מכך. כולם החליטו להיכנס תחת האלונקה במקום המדינה. מאימהות שאופות עוגות ועד ארגונים שאוספים כסף לאפודים וציוד לחיילים, דרך נותני מענה למפונים ועוד ועוד.
בשעה ששורות אלה נכתבות ישנם אלפי איש, במאות התארגנויות ותנועות, שכולם חושבים על פתרונות להרכבה מחדש של החברה הישראלית, להגדרה של נטל הזכויות והחובות, לבנייה מחודשת של אופי השלטון ולהסדרה תקנית של התנהלותו של הפיל הלבן ששמו 'מדינת ישראל' על משרדי הממשלה המסואבים, החלולים וחסרי היעילות המרכיבים אותה.
זו הייתה אומת סטארט־אפ, ארץ ההתעשרות המהירה, צבא טכנולוגי מתקדם, והתוצאה הייתה שהמדינה כולה נכנסה לסחרחרת זחיחות עד שצללה לתהומות, כמו טיטניק שמנועיה שבקו חיים. הבלימה הפתאומית זעזעה את תאי המוח שהפכו רדומים ושאננים, ולפתע זו כבר לא מלחמה על איכות החיים או על הפרנסה, אלא על החיים עצמם.
המחשבות הללו והשיח הזה, יובילו לכאורה, בסופו של דבר, תהליכים שעשויים לשנות את המפה הפוליטית מקצה לקצה. לא נתפלא אם יקום שלטון שייצג הרבה יותר את העם, ויתבסס על יוזמות צודקות. שרים נטולי מעש ויוזמה ומשרדי ממשלה מאובנים יוחלפו, ויושתת סדר מקומי חדש חלף המערביות הפרועה השוררת כיום.
תמרור הכוונה
אך יש כאן עומק נוסף. כשומר מצוות אני נשאל רבות כיצד חווים אנו, בני החברה החרדית, את התהליך הזה של התפרקות מוסדות המדינה. ביתרת היריעה הקצרה אשתף אתכם בתובנה מרכזית שהסקתי מתוך השיחות המעמיקות.
האליל הישראלי, שכלל את המדינה על יוזמותיה, שגשוגה ומערכות המודיעין והטכנולוגיה שלה, התנפץ. ועתה לחברה הישראלית מתחוור כי אין לה על מי להישען. הזחיחות הישראלית שנבנתה על שיכרון כוח שהתברר ביום פקודה כחיוור וחסר בסיס אמיתי, מתחלפת בשפיפות קומה וברצון לתחליף מהותי, ערכי ומלא חיות.
אני חוזר עם בני שיחי אל התקופה התנ"כית שלאחר הכניסה לארץ המובטחת. גם אז, ככל שבני ישראל השתלבו בארץ ונהנו מטובה, כך שָׁמְנוּ ובעטו בקב"ה.
בשלושים השנים האחרונות נבנתה בישראל אימפריית חומר. נוצר אתוס של מדינה בלתי מנוצחת: צה"ל יכול ויודע כל, יש לנו סייבר. יש לנו הכל, ואנחנו יודעים הכל, והכי טוב. במילים יותר עתיקות: עגל זהב.
אך בדיוק כפי שאחרי מלחמת יום הכיפורים הייתה התעוררות עצומה ושערי תשובה נפתחו דווקא כשחלחלה התובנה שהמדינה בנויה על מערכות רבות, שלא ניתנות למבחן בעת צרה, כך גם עתה ניתן לחוש כי משעה שנפתחה המורסה המוגלתית והמדינה הפכה לפצע מדמם, הלבבות קשובים. אני מזהה בבני שיחי הרבים בשבועות האחרונים, גם בקרב מי שלכאורה ניצבים מעבר למתרס, ניצוץ חד יותר של הבנה, של כמיהה. הנשמות היהודיות עורגות לטללי אמונה ולהתחברות לכוח רוחני בעל יכולת אמיתית ובלתי מוגבלת.
באוזניים הקשובות הללו ובנתיבי הלב שנפתחו יכולים אנו להזרים שפע אמוני שהתברכנו בו ולהנכיח את ביטחוננו בקב"ה. תחת הריסותיה של אימפריית חומר נפתחה בפנינו האפשרות להנגיש את האימפריה הרוחנית, שבפלטפורמה שלה אנו חיים וממנה שואבים את כוחנו לעולם החומר.
והם יבואו. לא קשה להעריך שזרם התוהים והמבקשים אך ילך ויגבר. לא תמיד השאלות יוצגו בפנינו בצורה ברורה. לא תמיד ההטחות יביעו את זעקת הלב הנסתרת, אבל אנו נזכור שהאוזן נטויה כאפרכסת.
אם כחברה נתנהל באופן מוסרי, צודק וצנוע יותר, נפעל להרבות את הטוב ולהציג נכון את האור שמקיף את הווייתנו יום יום, נזכה לברכת שמיים שתלווה אותנו בהובלת בני אברהם, יצחק ויעקב התוהים־תועים באפלה, לאי של יציבות מול השבר הענק שנוצר בשמחת תורה.
החברה הישראלית קוראת לנו. עכשיו. קהל עצום נותר ללא אחיזה. תפקידנו כעת הוא להביא את אור שמו יתברך מבתי המדרש אל העם ההולך בחושך.
