מה לנו ולאקולוגיה?

הפחד מאפוקליפסה כתוצאה ממשבר האקלים אינו נחלתו של יהודי מאמין, אך הדאגה לסביבה היא בהחלט חובה מוסרית-תורנית

התנועה העולמית לשימור הסביבה קיימת כבר 200 שנה, והיא החלה את דרכה בעולם במקביל למהפכה התעשייתית. התנועה הסביבתית מבקשת לעודד שמירה על הטבע ועל הסביבה, להאט את קצב ניצול המשאבים של כדור הארץ. לטענת ארגוני הסביבה, הולך ונוצר מצב של פגיעה בלתי הפיכה בכדור הארץ: היעלמותם של שטחים פתוחים, פגיעה במגוון מיני בעלי החיים, זיהומי אוויר, קרקע ומים, ולאחרונה, וביתר שאת, גם פגיעה מהותית באקלים של כדור הארץ.

בתוך כך היא הטביעה בשיח מושגים כמו 'איכות הסביבה', 'טביעת כף רגל אקולוגית', ובשנים האחרונות גם 'קיימוּת' ו'משבר האקלים' ומושגים רבים נוספים.

בדרך כלל, האנשים העוסקים בנושאים סביבתיים מגיעים מהצד השמאלי והליברלי של החברה האנושית העולמית, אך האם תחום איכות הסביבה יכול להתאים בכלל גם לתפיסת עולם שמרנית-מסורתית? מהו יחסה של התורה לטענות התנועה הסביבתית? והאם אדם חרדי יכול להיות חלק מתנועה כזו?

הדבר הראשון שחשוב לזכור הוא שבניגוד לדעה הרווחת בתנועה הסביבתית, איננו חרדים לקיומו של העולם. ייעודי התורה מבטיחים לנו כי העולם הזה צועד לקראת גאולה, ולא חלילה לקראת חורבן. כל פעולה שנובעת מתוך ייאוש ופסימיות אינה מתאימה לרוח התורה. אם כבר מדברים על דאגה לקיום העולם, עיקר תיקון העולם הוא על ידי תורה ומצוות. כלומר: בסופו של דבר העולם לא ייחרב, אבל אנו מצווים ליטול חלק בקיומו הרוחני, בשמירת תורה ומצוות שמכניסים קדושה אל תוך העולם.

יחד עם זאת, יש מקום גם לתיקון גשמי: "לֹא־תוֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ", וגם יישוב העולם במובנו הגשמי, או צמצום נזקים סביבתיים, הוא חלק מתפקידו של האדם. אך דווקא השלמות הרוחנית – בתורה, במצוות ובמוסר – היא עיקר קיומו של העולם.

ואכן, שמירה על הסביבה, שייכת לתחום המוסר. כאמור, אנחנו אמנם איננו חוששים לחורבנו של העולם, אך אנחנו חוששים לחורבן הנפש. השלכת פסולת ברשות הרבים, או זיהום אוויר בשרפת פלסטיק, כנראה פוגעות בעולם מבחינה פיזית, אבל קשורות גם למידות הנפש – חוסר תשומת לב או חוסר התחשבות באחר, בין אם זה אדם, בעל חיים או צמח.

האדם הוא מרכז הבריאה, וחשוב יותר מבעלי החיים, הצומח או הדומם. זהו אחד ההבדלים העמוקים בין התפיסה התורנית לבין התנועה הסביבתית, שלעיתים נראה שמבחינתה כל היצורים קודמים לאדם. מצד שני, להיות מרכז הבריאה זו לא רק זכות אלא גם אחריות כבדה: "חָטא חֵטא אחד, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה" (רמב"ם הלכות תשובה ג, ד). גם בלי לעבור על 'בל תשחית', פגיעה של אדם בסביבה יכולה להיות פגם מוסרי שפוגע גם באדם עצמו וגם בעולם כולו.

הפערים בין ערכי התורה הקדושה לבין ערכי התנועה הסביבתית, אינם רק הבדלים של טרמינולוגיה, אלא הבדלים מהותיים. על כן, כאשר באים לעסוק בחשיבות השמירה על הטבע – שהיא ערך חשוב, אי אפשר לקחת את המושגים הסביבתיים מהמגזר הכללי ו'לתרגם' אותם לשפה החרדית; יש צורך בעבודה יסודית ולפתח מושגים סביבתיים הבאים מתוך תפיסת עולם חרדית אמיתית.

חשוב לזכור שהקשר התורני לטבע איננו מתחיל בצורך המעשי או המוסרי למנוע את השחתת העולם; אצל אדם ירא שמים, הקשר אל הטבע הוא בסיסי הרבה יותר, ושייך למצוות אהבת השם ויראתו, כדברי הרמב"ם המפורסמים: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול…" (רמב"ם הל' יסודי התורה ב, א).

הכותב הוא מייסד ומנהל עמותת 'לשומרה'