בכל רחוב בארץ יש לפחות סטיקר אחד של 'הכל לטובה'. איך מסבירים את זה לשכל?
עם ישראל עומד למקהלותיו בתחתית ההר והשכינה מרחפת מעל.
השמיים כהים, ברקים ורעמים יוצרים הד עמום אפוף הילת מסתורין, ובתוך כל זה מפציע הקול שקורא: "אנוכי השם אלוקיך, לא יהיה לך… אחרים על פניי".
הבריאה שותקת. כולם דוממים. "ציפור לא צייצה ועוף לא פרח", מתארים חז"ל (שמות רבה כט ט), "הים לא זע והבריות דממו". מעמד אדיר, נשגב מאין כמותו.
אבל לפני כן העם טיהר והכין את עצמו במשך שלושת ימים. שלושה ימים של קדושה, טהרה, התעלות והכנה לקראת המעמד הנשגב של קבלת התורה.
ואז מופיע הפסוק שמתאר איך עם ישראל לגווניו, אנשים נשים וטף, עומדים מתחת להר ומחכים לראות מראות אלוקים. "וייסעו מרפידים, ויחנו במדבר, ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט ב).
בפסוק הזה קיים קושי לשוני לא ברור. אם אכן מדובר על עם ישראל, מדוע התורה משתמשת בלשון יחיד: 'ויחן', האם לא מדויק יותר לומר 'ויחנו'?!
חכמינו מגלים שהלשון הזו, 'ויחן', היא ממש לא אקראית. היא באה ללמד משהו. "כאיש אחד בלב אחד", מסבירים חז"ל (מכילתא שירה, ג). עם ישראל הגיע לשלמות באחדות בין אדם לחברו, וזה בעצם מה שאפשר את קבלת התורה.
המסר עבורנו, אפוא, שאם אתה רוצה לזכות בקרבת השם, קודם לכן אתה חייב להיות מושלם במידות שבין אדם לחברו. אחרת זה פשוט לא הולך.
אבל יש לי שאלה על זה: מה פירוש הדברים שכל עם ישראל היו באחדות? האם הכוונה היא שבאמת כולם השלימו זה עם זה, כלה לא רבה עם חמותה ואף אישה לא חשבה שבעלה קמצן? הרי אנחנו יודעים שקשה להסכים עם השכן על חריגות בנייה ורבים מאיתנו יוכלו להעיד על סכסוכים שראו בימי חייהם.
איך ייתכן שבאותה שעה כולם השלימו זה עם זה? האם מדובר בקסם, רגע אחד שבו בורא עולם הפך את הלבבות של עם ישראל?
ואם תאמרו שאכן נעשה נס והלבבות התהפכו, אז מה החוכמה? אם באמת הקדוש ברוך הוא הפך הכל ברגע אחד, למה הכתוב מדגיש את העובדה הזו? הרי בורא עולם כל יכול עשה זאת ומה כבר מיוחד בזה?
ענק המוסר, הגאון הצדיק רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, אמר רעיון נפלא: זמן קצר קודם קבלת התורה עם ישראל היה עד לאירוע הגדול של קריעת ים סוף. זה לא היה נס קטן, אלא משהו שכל העולם ראה, וזה גם מה שמאוחר יותר גרם ליתרו לבוא למדבר אל בני ישראל. על קריעת ים סוף מובא במדרש (מכילתא שם): "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". זאת אומרת, אישה פשוטה שבישראל ראתה במעמד ים סוף מה שלא ראה הנביא יחזקאל שחזה בכיסא הכבוד ובמעשה מרכבה.
תחשבו רגע על הסיטואציה: הים הענק נקרע לשניים, וכל המימות שבעולם, כך מובא במדרש (מכילתא שם, ד), אף הם נקרעו. זה אירוע טבעי שמתבטא במהלכים טבעיים, אבל בפועל מדובר ביד אלוקים הכי גלויה שיש. וכאן, ברגע הטמיר הזה, כל אם בישראל הצביעה ואמרה: 'זה אלוקינו', בדיוק כמו אדם שרואה דבר מוחשי ומצביע עליו ואומר 'זה'.
ומה באמת הם ראו? הם ראו את הנהגת השם בעולם והבינו למה הקב"ה הביא לכל אחד מהם מצבים שונים.
כך, אם היה אדם שעד אותו רגע שמר טינה לחבר שלטענתו הרוויח עליו ממון שלא כהוגן, לאחר שהבין שבזכות אותו הפסד כספי הוא ניצל מייסורים כואבים -מאותו רגע הוא התחיל לאהוב אותו ואף להכיר לו טובה. הוא היה רץ אליו, לאוהל, ואומר לו: "שמעון יקירי, תודה שהצלת אותי מחוליי. בזכותך, בזכות כספי שהגיע אליך, בזכות הצער שנגרם לי אני בריא ונושם!"
הם גם ראו שיש אדם שנגזר עליו להיות חולה במשך שלושה חודשים, ובורא עולם יושב עם מלאכי השרת ואומר להם: תמצאו בשבילו עונש אחר, תחליף קל יותר. ואותו אדם מפסיד קצת כסף או שרכושו ניזוק, אבל הם הבינו שכל זה מגיע כדי לעשות טוב לאדם ולבטל את הגזרה שמרחפת מעליו.
הרבה פעמים עוקצים אנשים בכסף. אני רואה את זה אצל יהודים רבים שמשיחים לי את צרתם, והלב כואב. כבני אנוש אנחנו מתקשים להישאר אדישים במקרים כאלו. למה השם עשה לנו ככה? איזה דבר עשינו רע שצרה כל כך כבדה מגיעה לנו?
לא נוכל לראות מראות אלוקים בדורנו, ולכן אף פעם לא נדע כמה תיקים בורא עולם הוריד לנו מהגב במעט ייסורים. אבל אנחנו יכולים להאמין בבטחה שהכל נעשה לטובתנו.
יום אחד גם נבין איך.
סיכת ביטחון
כבר סיפרתי פעם אחת על המשבר הקשה שעברתי בתקופת בחרותי.
יום אחד התעוררתי בבוקר והרגשתי כאילו העולם מסתובב סביבי. ניסיתי לקום, רציתי ללמוד תורה ולהספיק עוד, אבל לא הצלחתי. החולשה הייתה חזקה ממני.
חשבתי שאולי אני עייף, שיום אחד יחלוף והכל יעבור, אך במשך חודשים ארוכים שכבתי במיטה בלי יכולת לקום ממנה.
בכל אותו הזמן תהיתי לעצמי למה בורא עולם הביא לי את הצרה הזו. מה כבר ביקשתי? ללמוד תורה, לכתוב תשובות בהלכה ולהרבות אור בעולם, אז למה הקדוש ברוך הוא מונע את זה ממני?
המחשבות והכאבים ייסרו אותי מבפנים, ובכל אותו זמן התקשיתי להיות ה'אני' שהכרתי.
לאחר תקופה, שהבנתי שאני צריך להיות בשמחה, להוריד לחץ ולסלק מתחים וחרדות, הנפש התרפאה ובעקבותיה גם הגוף.
פתאום הבנתי למה סבלתי תקופה ארוכה כל כך. הבנתי שזו הייתה הדרך של בורא עולם לגרום לי לתקן את הדרך שבה חייתי, לקבוע לי מסלול חדש לחיים חדשים.
הכל התברר לטובה.
