כוחו של טרנד מחלחל

א. אופנה, טוען פתגם אירי מפורסם, היא דבר כל כך טיפשי עד שאין ברירה אלא להחליף אותה לעיתים קרובות.

האמת המצערת היא שלא האופנה היא שמשתנה ללא הרף בטיפשות אלא אנחנו, בני האדם, מתמסרים אליה.

באנגלית עתיקה שימשה המילה Trendan לציין כל דבר שזורם בגחמנות. מאותה מילה, לפחות כך יש מי שמשער, התגלגלה המילה "טרנד".

זהו הטרנד. פתאום נושבת לה רוח שמסתערת בבת אחת על אלפי אנשים ומכתיבה להם כיצד לדבר, לחשוב, להתנהג וגם להתלבש.

הטרנדים חודרים לכל תחום, אפילו לשפה. פתאום ביום בהיר אנחנו מגלים שהמילים "חבל על הזמן", שאמורות לקונן על העולם שחולף, הפכו דווקא ציון לשבח לכל מיני עניינים שהם, ובכן, "חבל לך על הזמן".

שלא לדבר על מה שקורה בתחום הלבוש והעיצוב. כל עונה מחייבת את האופנתיים להחליף את כל הגרדרובה. לפעמים אחרי כמה שנים מגיעה רוח חדשה שחוזרת עשרים שנה אחור, ופתאום מה שהיה מיושן אתמול הופך לטרנד של מחר.

דבר אחד ברור. ככל שאדם מושפע יותר מטרנד חולף, ככל שחשוב לו להתמסר לאופנה החברתית השלטת, אפשר להניח שהאישיות שלו פחות מקורית ועצמאית.

"אופנה", סיכם זאת סופר אמריקאי מפורסם, "היא מה שאתה מאמץ כשאתה לא יודע מי אתה".

דורות של כלכלנים, פסיכולוגים וגם פרסומאים מנסים לפצח את החידה: איך נולד טרנד? מה מביא אותו? כיצד הוא מתפשט?

מי שיצליח לענות על השאלות הללו יוכל להשיג הון ושליטה. אם יש פרסומאי בעולם שיכול לגרום לאלפי אנשים להתחיל לצרוך בגד או מוצר, הוא מחזיק מפתח למיליארדים. כך גם מנהיג שידע לגעת בנפש קהלו ולגרום למדינה שלמה לתמוך בו.

אלא שמכאן עולה השאלה הכי חשובה: האם טרנד הוא גזרת גורל שמימית או שמאחורי כל טרנד יש איזו קבוצה אנשים מסתורית שמייצרת ומפתחת אותו?

בשנים האחרונות נולד מקצוע חדש – טרנדולוגיה. אם תרצו, המקצוע הזה עצמו הוא טרנד שנולד בין לילה. הטרנדולוג, לפחות כך הוא מתיימר, מנסה באמצעות כל מיני מתודולוגיות לחזות את הטרנד של העונה הבאה.

כמעט כל בית אופנה רציני מחזיק כמה טרנדולוגים כאלו. אלא שעדיין לא ברור מה הביצה ומה התרנגולת. כלומר, האם הטרנדולוגים אכן חוזים בצורה מדויקת את הטרנד הבא או שבעצם הם שיוצרים אותו?

לפחות בשלב זה עוד אין תשובה ברורה. והאמת שזה לא ממש משנה. רובנו נמשיך לרקוד, לדבר, להתלבש ולהתנהג לפי צו האופנה.

ומה שיותר מתסכל, שדווקא אלו שסובלים הכי קשה מהאופנה הגחמנית מסתובבים בעולם בחיוך גדול ומתפארים ש"אני אופנתי".

אני לובש וצורך את 'הצעקה האחרונה'.

ב. בלי להיות טרנדולוג גדול, בשלב זה אני כבר חוזה את הפנים החמוצות שלכם. מה היהודי הזה חופר לנו. יש כל כך הרבה נושאים בוערים על השולחן, ספרי סנקציות ומכסות פתוחים – והוא מתקשקש לו עם אופנות.

האמת שאין לי תשובה טובה. הדבר היחיד שאני יכול לומר להגנתי הוא שאני קצת סובל מפוסט טראומה.

השתתפתי בחתונה של בן ידיד שנערכה באולם יוקרה באחת מערי התורה והחסידות שבארץ.

אם לסכם את כל האירוע הזה במילה, הרי שהיא תהיה: טרנד.

כצו האופנה, המחותנים היקרים (באמת יקרים) הפקידו את ניהול כל המעמד בידיו של מפיק אירועים מפורסם. יהודי חברהמן, שגם אם לא שמע את המילה הזו הוא בעצם טרנדולוג מומחה.

לאורך כל הערב הזה הוא לא פספס טרנד אחד. הכל היה שם, עיצובים מנקרי עיניים, רול-אפים עם ברכות מעשרות מוסדות, חלקם לא קיימים במציאות; מגשי פירות עצומים עם השלט "שמור למצווה טאנץ" וזו אפילו לא התחלה.

אפילו ניסוח התפריט היה מושקע וטרנדי. הקריאה בו הרגישה כמו דואט של שירת הייקו סינית עם קשקשי עגל טבולים בשוקולד יער וחמאת זיתים (אם עוד לא טעמתם קשקשי עגל, אל תדאגו, זה טרנד שאני חוזה לכם לקראת העונה הבאה.).

במת התזמורת התפוצצה גם היא מטרנדים רועשים. שורה של גויים עם כיפות לבנות נושפים, מחצצרים, פורטים בעצימת עיניים. לצידם מקהלה של אברכים חסידיים עם בגדי שבת ואוזניות של סוכני ביון, ובמרכז מתחלפים להם זמרים בזה אחר זה. דואטים של אידיש ומזרחית, הרבה "טאטע" והרבה "אבא".

ועוד לא דיברנו על מה שקורה בתחום המלבושים. אם אתם חושבים שאני הולך לדבר על עזרת נשים, מצטער לגלות לכם שאתם ממש מיושנים. היום הקולקציות הכי בועטות פורחות דווקא בעזרת ישראל. בעקיטשעס מנצנצות, שטריימלך עם גוונים, משקפיים מורכבים, נעליים ואפילו תסרוקות. אם זה גורם לכם תחושות מבוכה, אתם שוב מיושנים. כדאי מאוד שתיכנסו לעניינים.

אבל כל זה רק חיצוניות. המעמד עצמו היה מרטיט. איזו חופה – מקהלה מיוחדת עם רפרטואר סוחט דמעות שמתחיל ב"חמול" של ויז'ניץ ומסיים בתפילה על שריטות הילדים של חנן בן ארי. ואמר כל העם אמן-אמן-אמן.

(האמת שכשאני חושב על זה שוב נראה לי שדווקא בשלב זה המפיק לא דייק. המנגינות הללו הן הטרנד של חורף 2024. התקדמנו מאז.)

אבל בינינו מה זה משנה, העיקר שתהיה נחת.

ג. ואז הגיעו הריקודים. הרחבה המעט חשוכה (כן-כן, תתרגלו) פשוט בערה. היה כל כך שמייח, שכבר כמה שבועות חלפו ועדיין אינני מצליח להתאושש מהדיכאון.

לכל יהודי בגיל הביניים יש איזשהו מאבק סמוי עם עצמו. הוא מנסה לספר לעצמו שהוא צעיר, והגוף מתעקש להבהיר לו שזה לא ממש מדויק. הנה עוד שערה כסופה שמשתחלת לצדעיים, הרגליים פתאום נהיות קצת פחות גמישות והמצח נחרש קמטים.

לפחות בעולם שבו אני מסתובב אין עדיין טיפולי קוסמטיקה לגברים. הדרך היחידה להתמודד היא באמצעות המנגנונים הפסיכולוגיים העתיקים. הכחשה, הדחקה והתעלמות.

אלא שאז אתה מגיע לרחבת הריקודים, ופתאום אתה מרגיש כמו מי שהשכים משינה של שבעים שנה וששת אלפים טרנדים.

אתה מסתכל סביב, מחפש את המעגל, הקדאצ'קה, ההורה והשורעס, ומבין שאתה פשוט לא בעניינים. הכל נעלם, המעגל עצמו התפרק. באמצעו עומדים צעירים אופנתיים וגמישים שעושים מין תנועות מוזרות. מניפים רגליים וידיים, רוכנים לאחור ופניהם נשטפות באורות צבעוניים.

כיום לא כל שמנדריק יכול לרקוד. תנועות הרגליים הרבה יותר חדות וגמישות. יש הליכות ירח, יש שכיבות סמיכה ועוד כל מיני עניינים שמעידים על כושר גבוה.

אוף כמה שאני זקן.

ד. הייתי עובר על כל זה בשתיקה, אלא שאז, באחד מרגעי השיא, קרה משהו כל כך מיוחד שנראה לי חשוב להביאו לידיעת הציבור.

נפתח בדבר המובן מאליו. אם יש בעולם טרנדולוגים אמיתיים, הרי שהם הזמרים החסידיים. אם בעבר זמר היה יהודי שבורך בקול נעים וביכולת מוזיקלית, בעידן שלנו כל זה מיותר. הקול לא מעניין אף אחד, אתה יכול להיות גם זייפן מקצועי שמתעלל בכל תאוריה מוזיקלית בפרהסיה. מה שחשוב הוא איך אתה נראה, איך אתה יודע להניע את עצמך על הבמה, ובעיקר היכולת שלך להתעדכן כל רבע שעה בטרנד החדש.

בעצם, שאף מחותן לא ישמע, אבל מסמר הערב בחתונה הוא לא החתן וגם לא הכלה אלא דווקא הזמר שמופיע ומככב במרכז. הוא העניין, עליו מסתכלים, אותו מצלמים ועליו מכוונים.

אז מוזיקה טובה לא הייתה שם, אבל הטרנדים לא הפסיקו. ברגע מסוים הכוכב על הבמה מתחיל לרוץ על מקומו ובעקבותיו אולם שלם רץ על עומדו. יש לתנועה המטורללת הזאת גם פס קול "ומניח בקדושה לעם מדושני עונג".

כמה דקות חולפות ופתאום הטרנד מתחלף. אנשים שעושים טירונות על הרחבה מתחילים לקפוץ לצלילי "ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים". האמת, עם כזה כושר קרבי זה קצת חבל.

ואז, מוריי ורבותיי קהל קדוש, קרה משהו שתפס אותי לא מוכן. אני כותב אותו פה לזיכוי הרבים, כדי שאם תיקלעו לחתונה בקרוב (להשערתי הטרנד הזה עומד לשרוד איזה חודשיים שלמים) לא תיבהלו.

ובכן בשלב מסוים זה קורה. הכוכב שעל הבמה פותח את כפתורי הבעקיטשע המנצנצת שלו ופושט אותו מעליו. הציבור הקדוש שבאולם הולך בעקבותיו. עוד ועוד צעירים מורידים את חליפות היוקרה וחושפים חולצות מותג יקרות לא פחות.

לא, לא נקלעתם לחדר הלבשה אלא למעמד שמחה קדוש ועמוק.

הזמר מניף את ידיו ומשחרר טקסט עמוק ונוקב. זה באנגלית, אבל מכיוון שהמסר כל כך נוקב, אפשר להקל: "איי דונט ניד יור בעקיטשע", הוא צועק כמו מגיד שמימי. "אני לא צריך את הבעקיטשע שלך, אני צריך אותך".

הקהל מתלהט. הזמר בכבודו ובעצמו לא צריך את הבעקיטשע שלנו. הוא כזה איש עמוק שבכלל לא מביט אל החיצוניות, רק אל הנשמה, אל הפנימיות. ריבונו של עולם, איזה מוסר השכל.

ה. האמת שהיו בלילה הזה עוד כל מיני טרנדים, אבל טקס ההתפשטות הזה הותיר אותי רווי מחשבות.

אנחנו נמצאים בעידן של חיפוש ובלבול. בשפה האקדמית קוראים לזה פוסט-מודרניזם. כל אחד מאיתנו מוקף באין ספור דרכים ושיטות, רעיונות סותרים ואמירות מגוונות. אתה יכול להיות בחור ישיבה ליטאי שמדקלם פתגמים ברסלבאיים, חושב בסגנון של איזביצה ומושפע מטרנדים מהמזרח הרחוק.

הכל מתערבב ומתבלבל. הרעיונות הכי עמוקים הופכים לסטיקרים דביקים. אדם יכול לחגוג חגיגה של חיצוניות בוטה – הורדת קפוטה למשל – ולספר לעצמו שהוא אדם עמוק ומיוחד. שהוא מתעניין רק בתוכן.

במובן הכי עמוק, אנחנו לפעמים נראים כמו הבחורים שרוקדים בתנועות המוזרות הללו. הידיים מתנופפות והרגליים נעות והלב לא מצליח לעכל.

וזה מגיע גם הרבה יותר עמוק. בתוך שנים ספורות אפשר להמציא הילולות וטקסים שלא יגרמו לנו שום חיבור לצדיק המדובר. במקום ללמוד בספריו אנחנו נאכל סטייק ועוד נצפה לעודף.

כאשר אנחנו הופכים את עבודת השם שלנו לטרנדים מתחלפים, אנחנו בעצם מוכיחים שהדברים לא נוטעים שורש מספיק עמוק בליבנו.

אז לא, אין כאן חלילה כוונה לזלזל בשום מנהג מתחדש. אבל בהחלט כדאי לעצור מדי פעם ולנסות לנעוץ את תפיסות העולם שלנו קצת יותר לעומק.

הלוואי שנזכה.