הגאון רבי אליהו מאיר פייבלזון
ט"ז חשון התשפ"ה
ושוב אנחנו בפרשיות בראשית, קוראים על אברהם, יצחק, יעקב והשבטים. אנו מכירים את הסיפורים האלה, וחוזרים אליהם מדי שנה. אחר כך נמשיך ליציאת מצרים, מתן תורה ובניית המשכן, עם ריבוי החזרות על פרטי הדברים, ומשם אל חומשי ויקרא, במדבר ודברים. כך נסיים את המעגל, ונחזור, בעזרת השם, בריאים ושלמים, לשמחת תורה הבא, בתקווה שתהיה זו באמת שנה טובה יותר עם בשורות טובות יותר מן השנה שהסתיימה לא מזמן.
קריאת התורה היא משהו פשוט ושגרתי בחיינו. קשה להתרגש בה במיוחד. ברוב השבתות והמועדים הניגון הוא אחיד, מונוטוני במידת מה, ואווירה של שגרה עוטפת אותו. כולנו מכירים את הבדיחה על האישה שיצאה באמצע קריאת התורה בזעם על הנער יוסף, שלא למד ממה שאירע בשנה שעברה והלך שוב אל אחיו שבדותן, בלי לזכור שזה מסוכן. זוהי כמובן בדיחה, משום שקריאת התורה היא הסיפור הכי ישן והכי מוכר שקיים, סיפור שאין בו חידוש, לא בשביל הקורא ולא בשביל השומעים. כמובן, חידושים רבים נאמרים אצלנו על פרשת השבוע, חידושים בפשט, בדרש, בהלכה, וגם סתם וורטים. אבל כל אלה אינם נוגעים לקריאה עצמה, שם נשארת אווירה אפרורית משהו שממלאת את בית הכנסת בשעת הקריאה. הציבור מקשיב כמידת יכולתו, מתוך הבנה שזוהי תקנת חז"ל ושזו חובה חשובה, אבל אין ציפייה שהקריאה תסעיר אותנו יותר מדי.
אבל פעם בשנה, בשמחת תורה, אנו מגלים כמה משמעות אנחנו מייחסים לסדר של קריאת התורה השנתית. נהרות השמחה והדבקות שממלאים את היכלי התורה ואת בתי הכנסת, הם בסופו של דבר שמחה על סיום התורה כולה במחזור שנתי, ובמילים אחרות – שמחה על העובדה שעם ישראל קורא את התורה בסדר קבוע.
השנה, בליל הושענא רבה, שאל אותי יהודי המתגורר ב'עוטף עזה' שאלה כואבת. "יותר מכל כואב לי", כך אמר, "שעוד מעט ייכנס שמחת תורה. אנחנו נישאר באבל הכבד שלנו ובחיים שלנו שהתרסקו ושכנראה לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו, ואתם תיכנסו לעולמכם האחר, תשמחו בשמחה שלכם, ותשכחו לגמרי, לפחות ליום אחד, מאיתנו ומכאבנו. האם באמת לא בני עם אחד נחנו? מה חלילה צריך להתרחש, כדי שתצאו מעולמכם הפרטי ותחשבו על הדברים במבט כלל ישראלי?" כך אמר אותו יהודי, ונדמה לי שהוא מייצג יותר מדי יהודים לאחרונה.
השבתי לו במילים שד' שם בפי והן הצליחו, לפחות במעט, ליישב את דעתו. "אנחנו נעסוק בחג הזה", כך אמרתי, "בהתדבקות בכל כוחנו במקורות הקיום של העם. נעצים את החיבור שלנו לאמונה באלוקים ובתורתו ולתפיסה שהתורה היא שלנו. הדבקות הזו תחזק, לדעתנו, אותנו ואת העם כולו. מן הדבקות הזו נשאב כוח שיהיה בו כדי לשקם את השברים הגדולים שפקדו אותנו, וגם לרפא את כאבי העם כולו".
קריאת התורה כפי שהיא כתובה בספר התורה, דבר ד' בהווייתו הטהורה, מחברת את כל התורה הנלמדת בבתי המדרש שלנו אל מקורה האחד. הרמב"ם מלמד אותנו שראוי לנהוג בספר תורה כבוד יותר גדול, יותר מדי. מו"ר הגר"מ שפירא זצ"ל היה מפרש את המילים 'יותר מדי' – יותר מכל מה שיכול להיראות למי מאיתנו מספיק. אין גבול לכבוד הראוי לספר תורה. ולמה? הרמב"ם מבאר זאת כך: "דברים הכתובים בלוחות הברית הם הם שבכל ספר וספר". ספר התורה משקף את המקור הראשוני ביותר של דבר ד' עלי אדמות. הוא כביכול הקפאה של הדיבור האלוקי ושמירתו לכל הדורות.
בכל הכנסת ספר תורה אפשר לראות את האהבה הגדולה שיהודים אוהבים את ספר התורה. העובדה שבספר התורה כתובה התורה בעצמה, בשלמותה, אבל גם בגרעיניותה, בלי פירושים ובלי הבנות, מחזירה אותנו אל מקור הכוח והקדושה, החיות והאור שיש בכל מעשינו. זוהי הסיבה, בלי ספק, שכשעוברת תהלוכה של ספר תורה ברחובותינו מצטרפים כל עוברי האורח אל הריקודים. לגבי ספר תורה אין שום הבדל בין אשכנזים לספרדים, חסידים לליטאים, ואפילו בין חובשי כיפות סרוגות לשחורות. גם יהודים בלי כיפה, או עם כיפה שקופה, מתקשים פעמים רבות לעמוד באדישות מול ספר תורה. כאן מגיע לידי ביטוי השורש והמרכז המשותפים לכולנו. לאורך הדורות יהודים רבים מתאמצים להבין נכון יותר את דבר ד', לקיים אותו טוב יותר, ולשאוב יראה, אהבה וקדושה מדבר ד' כפי שהוא במקורו. כל החילוקים שיש בתוכנו, הנובעים מהבנות שונות של התורה, מקבלים מקום אחר כשמביאים בחשבון ששורש הכל הוא באותה תורה, הדיבור האלוקי בעצמו, הכתובה בכל בתי הכנסת ובתי המדרש באותן מילים ומשפטים, ומספרת את אותם סיפורי היסוד של חיינו.
התקנה לקרוא את התורה בציבור לפי הסדר, משקפת את המרכזיות שהתורה עצמה תופסת ביהדות. חז"ל הקפידו שלא יחשוב מישהו שהברכות שמברך העולה כתובות בתוך התורה או שהתרגום לארמית כתוב בתורה. כל זה נועד להדגיש שמרכז הכל הוא דבר ד' בעצמו. דבר ד' הוא שמכונן את כל הקשר שלנו איתו. כל הבנה וכל עומק, כל הרגשה וכל קיום, הם תוצאה של הדיבור האלוקי שחל עלינו.
דווקא קריאת התורה לפי הסדר, שבהכרח שומרת על מונוטוניות, שהרי אין מציגים כאן הבנה של התורה, אלא את שורש הדברים בלבד, כפי שהם כתובים. המטרה איננה ללמד בקריאה הזו את הדרך שבה נלך, שהרי בלי הש"ס ודברי רבותינו אין שום אפשרות להגיע לזה, אלא להעצים בתוכנו את הנוכחות של דבר ד', שלו אנחנו מצייתים.
בפתח מסכת ברכות שואלת הגמרא: "תנא היכי קאי דקתני מאימתי?" טרם שמענו שצריך בכלל לקרות קריאת שמע, והמשנה מתחילה בשאלה מתי קוראים? משיבה הגמרא: "תנא אקרא קאי". התנא נסמך בדבריו על הפסוק. התוספות מעירים שהרי במקומות נוספים במשנה אפשר לשאול את השאלה הזו, ומדוע רק כאן שאלה זאת הגמרא? מבאר רבי צדוק הכהן זי"ע, שדווקא בתחילת הש"ס היה חשוב להניח את היסוד, 'תנא אקרא קאי'. כל תוקפם של דברי חז"ל, מגיע מכוח כוונתם ללמוד וליישם את התורה עצמה.
העולה לתורה מברך לפני הקריאה: 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו' – ולאחר הקריאה: 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'. ה'טור' מפרש ש'תורת אמת' היא התורה שבכתב, שבה באה לידי ביטוי הבחירה שבחר בנו ד', משום שבה ד' מדבר איתנו. ואילו 'חיי עולם' הם התורה שבעל פה, שהיא חיי הנצח שנטע ד' בישראל. רק בתורה שבעל פה נוכל לטעום מעץ החיים שנלקח מאיתנו כשגורשנו מגן עדן, אבל החיבור של עץ החיים למקורו תלוי באחיזה שלנו בדבר ד' כמו שהוא. רק כך יש לעם ישראל חיי עולם.
הדברים ידועים לכולנו, אבל ככל שהמודעות שלנו אליהם תתעצם, כך תגדל ההשפעה שלהם עלינו ועל כל העם היהודי.
