מרחב פתוח | מול התלם

מה קורה למוח שלנו כשכל הסביבה משדרת לו שהוא טועה?

1. על פניו המשימה הזו כל כך פשוטה, עד שהיא אפילו תינוקית. כל ילד גן שנאלץ לחלוק פעם עוגה עם אחיו יכול לומר איזה חלק גדול יותר. ובכל זאת, הניסוי הזה הפך להיות כל כך מסובך, עד שלא בטוח שאתם עצמכם תוכלו לעמוד בו.

כדי להבין על מה אני מדבר, בואו תדמיינו שאני מבקש מכם להשתתף בניסוי אינטלקטואלי פשוט. אני מניח מולכם שני כרטיסים. על כרטיס אחד מצויר קו. על הכרטיס השני מצוירים שלושה קווים באורך שונה. א ב וג.

המשימה שלכם פשוטה: אתם צריכים להביט בשני הכרטיסים ולנסות להשוות. עכשיו עליכם להחליט: איזה קו בכרטיס השני הוא בדיוק באותו אורך של הקו שבכרטיס הראשון. אם קצת הסתבכתם, פשוט תסתכלו בתמונה המצורפת ותחייכו. אין דבר יותר קל מזה.

אז למה אנחנו בכלל מדברים על התרגיל גן הזה כעל ניסוי מחקרי? ובכן, אין ברירה. תמשיכו ללכת איתי בדמיון.

אנחנו מגיעים עכשיו אל בניין אפרורי שניצב בתוך קמפוס. בדרך אנחנו פוגשים לא מעט סטודנטים, אבל אנחנו לא נעצרים לדבר איתם, משום שאנו ממהרים ועולים במדרגות אל החדר ב-7.

כשאנחנו נכנסים אל החדר, מתברר שאנחנו לא ממש לבד. איחרנו קצת. שישה אנשים כבר יושבים משלושה צדדים של שולחן מרובע. בלית ברירה, אנחנו תופסים את המקום היחיד שנשאר פנוי, השני מהקצה.

עכשיו נכנס לחדר החוקר ונותן הוראות. כמו שהבטחתי לכם, לא מדובר בתרגילים יותר מדי מורכבים. בסך הכל צריך להשוות בין קווים מקבילים. להצליח בכל פעם לזהות את שני הקווים הכי דומים. החוקר רוצה לבדוק זאת כמה פעמים, בכמה כרטיסיות שונות.

כדי לא להפסיד זמן, חלק מהמבחן יהיה קבוצתי. החוקר יציג לנו שני כרטיסים. באחד יש קו אחד, בשני שלושה. ואז יתחיל סבב, כל אחד מהיושבים בחדר, בתורו, יצטרך להכריז מה בחר. החוקר ירשום את הבחירה.

שלוש ארבע ו…מתחילים. החוקר מרים את הכרטיסים. אנחנו מסתכלים על שלושת הקווים. תוך שנייה התשובה ברורה לנו. התשובה הנכונה היא קו ג. העניין הוא שאנחנו אנשים מנומסים, לא כאלו שקופצים בראש. מה גם שתמיד כדאי לתת למישהו אחר לטעות קודם.

הסבב מתחיל. החוקר מצביע על האדם שיושב מצד שמאל של השולחן ומבקש ממנו להתחיל. זה הזמן להביט בו, אדם צעיר בן 25, נראה דווקא בסדר. הוא מתבונן בשני הכרטיסים ובלי להסס מכריז על בחירתו. "קו ב", הוא אומר. ואנחנו נושכים שפתיים במבוכה. איך אפשר לטעות בשאלה כל כך בסיסית?

החוקר רושם את התשובה ואז פונה אל המשתתף הבא, שנראה קצת מבוגר יותר, אולי בסביבות 27. נראה קצת יותר חכם. אלא שהוא מדווח את אותה תשובה. "ב", הוא אומר. גם המשתתף השלישי אומר ב, וכך עושים גם הרביעי והחמישי. ואז מגיע התור שלנו.

"מה התשובה שלכם?" שואל החוקר.

עכשיו, כשכל החדר אמר שהקו הנכון הוא ב, מה אתם עונים?

ב. עד שתחליטו מה בדיוק התשובה שלכם, תרשו לי להכניס אתכם קצת לאחורי הקלעים של הניסוי המרתק הזה. מי שהגה אותו היה סולומון אָש, יהודי שנולד בוורשה של תחילת המאה העשרים (תרס"ז), היגר לארצות הברית ושם הפך לאחד הפסיכולוגים המשפיעים ביותר על תחום הפסיכולוגיה החברותית.

הניסוי הזה שעליו אנו מדברים הוא שפרסם את אָש. והניסוי הזה לא בא בחלל ריק. למעשה, אש יזם אותו כדי להוכיח שמישהו אחר טעה.

כמה שנים קודם לכן ערך פסיכולוג אחר, מוּזָפֶר שֶׁרִיף, ניסוי דומה. שריף התעניין בשאלה מחקרית מעניינת: איך נוצרות נורמות? כיצד קורה שקבוצה שלמה של אנשים מסכימה על דרך משותפת לראיית העולם?

כדי לבחון את השאלה הזו ערך שריף ניסוי. הוא הזמין קבוצת אנשים אל תוך חדר חשוך. הוא הקרין על הקיר נקודת אור זעירה וביקש מהם לנעוץ את המבט באור ולא להסיט ממנו את העיניים. ואז ביקש שריף מקהל הנוכחים שיעקבו אחרי הנקודה שמתחילה לזוז ממקומה וינסו להעריך לאיזה מרחק היא זזה.

העניין הוא שהנקודה בכלל לא זזה. זו בסך הכל אשליה. היא נובעת מכך שבעצם ההתבוננות בנקודה קטנה של אור בחדר חשוך היא משימה יותר מורכבת ממה שנדמה לנו. אחרי שהעיניים בוהות בחשכה זמן מה, הן מתעייפות ומתחילות להתנועע באופן לא רצוני. הדבר גורם לנקודת האור להיראות כאילו היא זזה.

אבל את שריף העסיק משהו אחר: נורמות, איך הן נוצרות.

בשלב ראשון הוא הכניס לחדר אנשים בודדים. הוא שאל כל אחד מהם לאיזה מרחק זזה נקודת האור. הדעות היו חלוקות. היו אנשים שחשבו שזו תזוזה של חמישה סנטימטרים, אחרים חשבו חמישה עשר. בקיצור, כל אדם ראה אחרת.

אלא שאז חילק שריף את האנשים לקבוצות. הוא הכניס לחדר שניים או שלושה משתתפים יחד, וכל אחד העריך את המרחק באוזני האחרים. וראו זה פלא, תוך דקות ספורות כל קבוצה גיבשה הערכה משותפת. למרות שאיש לא ביקש מהם, אנשים נטו ליישר קו. ההוא שראה בתחילה תזוזה של חמישה סנטימטר הגדיל קצת את ההערכה, וזה שראה חמישה עשר סנטימטרים הקטין קצת. כולם נתנו הערכה ממוצעת של כעשרה סנטימטרים.

ומה שהכי מדהים, שכאשר שריף שאל את המשתתפים אם הם הושפעו מהערכות של אחרים רובם אמרו שלא.

ההשפעה הזו הייתה כל כך חזקה, עד שהיא נמשכה גם בשלב השלישי. כששריף פיצל את הקבוצות וביקש מהאנשים לחזור כל אחד לחדר ולהביט בנקודה, אנשים המשיכו לתת את התשובות שעליהן הסכימו עם הקבוצה, גם אחרי שהקבוצה כבר לא הייתה שם.

השפעת הקבוצה ניצחה.

ג. הניסוי הזה עורר דיון מעניין בקהילת הפסיכולוגים. רבים נטו להסכים עם מסקנתו, אבל כאן נכנס לתמונה סולומון אָש היהודי, שלא השתכנע.

אָש סבר שיש בעיה בניסוי, משום שכפי שכבר הבנו, לראות נקודת אור זזה זו אשליה. אנשים לא ממש סגורים על העובדות ולכן קל להם להשתכנע כשמישהו בסביבתם נותן תשובה קצת שונה. כל אחד מאיתנו כשהוא נתון במצב של חוסר מידע, נוטה להסתמך על הזולת. אין כאן שום הוכחה מיוחדת להשפעה חריגה של הסביבה.

זה היה הרגע שבו אש החליט לעשות את הניסוי שבו פתחנו. זה כבר היה ניסוי הרבה יותר מתוחכם.

זוכרים את זה? רק לפני כמה דקות דמיינו ביחד. ראינו מולנו שני כרטיסים עם קווים. אנחנו יודעים את התשובה האמיתית, אבל כל האנשים שנשאלו לפנינו ענו תשובה אחרת. עכשיו אנחנו צריכים לקבל החלטה, האם להמשיך לדבוק במה שהיה נראה לנו אמת, או לחשוב מחדש. בכל זאת, לא ייתכן שכולם טועים ורק אנחנו החכמים.

עכשיו מותר לנו לגלות לכם שכל ששת האנשים שישבו בחדר חוץ מאיתנו הם בעצם שתולים של אָש. הם קיבלו הוראות מדויקות באיזה קו לבחור. המטרה שלהם היא להפעיל עלינו לחץ חברתי קל. במקרה כזה, היה סולומון משוכנע, אנחנו לא נתפתה אחרי ה'נורמה', כי אנחנו הרי יודעים את האמת.

ההפתעה של אש הייתה גדולה. הוא חזר על הניסויים שלו שוב ושוב, בכמה מכללות ובכמה קבוצות. בכל פעם מחדש הוא נדהם לגלות שאנשים הם קונפורמיסטים – הולכים בתלם.

נכון, רוב האנשים ניסו ואף הצליחו לעיתים לשמור על דעה עצמית, אבל בסופו של תרגיל התברר שרוב מוחץ של המשתתפים (כ-75 אחוז) יישרו קו עם הקבוצה לפחות פעם אחת. בממוצע, אנשים יישרו קו בשליש מן הזמן.

כלומר, למרות שאנשים ידעו בבירור שהם צודקים והקבוצה טועה, הם נטו לשתף פעולה עם הקבוצה וליישר קו עם עמדת הסובבים.

הניסוי של אש, שנערך בשנת תשי"א (1951), הרעיש את עולם המחקר. עוד ועוד חוקרים חזרו עליו בכל מיני צורות (יותר מ-130 ניסויים ב-17 מדינות בעולם). המסקנה שעולה מהם לא ניתנת לערעור: כאשר כל הקבוצה סביבנו חושבת אחרת, אנחנו נעדיף להתעלם לפעמים ממה שהחושים שלנו מדווחים לנו.

מחקרים בהדמיות מוח שנערכו בשנים האחרונות מראים שלפעמים אדם שחווה חוויה שבה כל סביבתו רואה אחרת – מתחיל לראות גם הוא את הסיטואציה אחרת. כלומר, הוא לא רק #מדווח#, הוא אכן תופס את המציאות כמו הסביבה.

יש לעיוות הזה מטרה חשובה – הישרדות. המוח שלנו מתוכנת להביט כל הזמן אל הקבוצה הקרובה לנו ולבחון כיצד היא מתנהלת וליישר עימה קו. רק ככה אפשר לשרוד בתוך הקבוצה. אדם שתמיד ילך נגד הזרם, עשוי למצוא את עצמו בודד וחלש. זו הסיבה שהמוח שלנו פועל בכל דרך לגרום לנו לחשוב כמו הסביבה.

ד. בשלב זה עלינו להתעורר.

משום שתוצאות הניסויים הללו מגלגלות מיליארדי דולרים. זהו אחד המחקרים הראשונים שמשמשים פוליטיקאים ופרסומאים בכל העולם כדי לשחק לנו במוח. כל מה שצריך כדי לגרום לנו לשנות את הדעה, לקנות מוצר או לשנות דפוס הצבעה פוליטי הוא לגרום למוח שלנו להבין שבעצם כולם נוהגים ככה, ליצור עלינו לחץ חברתי מתון.

אם קראתם פרסומת על 'מאה אלף לקוחות לא טועים', אתם יכולים להאשים את סולומון אש וחבריו. כך גם תעשו אם מכון סקרים הצליח לבלבל את עמדתכם הפוליטית.

אבל יש גם דרך טובה יותר לרתום את המחקר הזה לטובתנו. בואו תעצרו לרגע ותשאלו את עצמכם: מי הם חמשת האנשים הכי קרובים אלינו? ייתכן שזו השאלה הכי רצינית בחיים שלנו. תרשמו לעצמכם את השמות שלהם ותנסו לברר עד כמה הם חכמים/מוצלחים/עשירים/בריאים.

פילוסוף–העסקים והמנטור האמריקאי הנודע ג'ים רוהן נהג לומר משפט שכל אחד מאיתנו חייב לחקוק בנשמתו: "אתה הממוצע של חמשת האנשים שאיתם אתה מעביר את רוב הזמן שלך". כלומר, קחו את הממוצע של האנשים הללו וזה בערך מה שאתם תהיו. בכל תחום.

זה נשמע אולי כמו סטיקר של מקררים, אבל בגדול מדובר בעניין שנבדק מחקרית. הבריאות שלנו, הנטייה להשמנה, ההצלחה בלימודים, דפוסי הצבעה פוליטיים – הם דברים שמושפעים דרמטית מהסביבה הקרובה אלינו.

או כמו שהקדים לנסח הנשר הגדול, רבנו הרמב"ם במילותיו המפורסמות (הלכות דעות ו, א):

"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם".

ה. הדוגמה הכי בולטת של השפעה סביבתית קשה מופיעה בפרשתנו, פרשת קורח על פניו הפרשה עוסקת בסכסוך משפחתי שבמסגרתו אדם אחד, קורח, קורא תיגר על חלוקת התפקידים החשובים של עם ישראל.

אבל קורח מתגלה כפיקח הרבה יותר גדול. הוא מצליח לגרור אחריו קבוצה ענקית של אנשים חיצוניים, שמצטרפים אל העדר שלו ללא אבחנה. מעקב אחרי הרטוריקה המלחמתית של קורח מראה עד כמה הוא רותם את הקונפורמיזם לצידו: "כל העדה כולם קדושים" הוא זועק (כך גם השימוש בסיסמאות: "בית מלא ספרים", "טלית שכולה תכלת").

חז"ל במדרש (תנחומא במדבר יב) מאבחנים תופעה מופלאה: הקבוצה שהכי הושפעה מקורח הייתה מבני השבטים שהתגוררו צמוד אליו, בשכנות. "מכאן אמרו 'אוי לרשע ואוי לשכנו' – אלו שלושת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום, אבדו עמו במחלוקתו".

היחידים שהצליחו להינצל מעדת קורח, היו אלו שעמדו על שלהם ולא נהו אחרי העדר. חז"ל (סנהדרין קט, ב) מספרים על אישה אחת, חכמה, אשתו של און בן פלת, שהצליחה להציל את בעלה. השיטה שלה הייתה פשוטה. היא פשוט בודדה אותו מהקבוצה, לא נתנה לאיש להתקרב אליו. רק ככה אפשר להינצל מקונפורמיזם רע.

יתרה מזו, רגע לפני שמגיע האסון וכל ההולכים בתלם נופלים לשאול, הקדוש ברוך הוא מכריז: "היבדלו מתוך העדה הזאת" – אחרת עלולים להיסחף בזרם. והמסר הזה מהדהד לדורי דורות. בני קורח, שנסחפו בתלם, עומדים ומכריזים: "משה אמת ותורתו אמת – והם בדאין".

יש כאן הדגשה מעניינת, בתוך עולם ענק של 'הן בדאים' ישנם אלו שמשמרים את האמת בכל עוז.

מקורות: הספרים השפעה בלתי נראית: הכוחות הנסתרים המעצבים את התנהגותנו מאת ג'ונה ברגר, דחיפות קלות: איך לשפר את ההחלטות שלכם הנוגעות לבריאות, לעושר ולאושר מאת ריצ'רד ה' תיילר וקאס סאנסטיין, הרגלים אטומיים: שיטה קלה ומוכחת להטמעת הרגלים טובים מאת ג'יימס קליר (הו' מטר), קילר אינסטינקט: המדריך המלא למועמד ולמנהל הקמפיין מאת איל ארד, משה גאון, ארז יעקובי (ידיעות ספרים); להיות פלסטלינה בעולם של ברגים מאת אליאב אללוף (אוריון הוצאה לאור)