מו"מ בקצה המנהרה

עם מאות משאיות של סיוע הומניטרי מדי יום, שמעמידות בצל גם חלוקות קמחא דפסחא המוניות, רצועת עזה שנעזבה השבוע מאחרוני החיילים שתמרנו בדרומה, הפכה מחדש לבסיס טרור של חמאס. גם כשהיא מדממת וקוברת את אלפי מתיה, הרצועה עודנה קן צרעות.
בעידן שבו תחזיות נשמעות מכל פינה וזווית, נדמה כי החדשות האחרונות מקהיר, מדוחה ומירושלים, המדברות על אפשרות להשגת עסקה חדשה לשחרור חטופים, מוסיפות טבלה אופטימית לתפריט היומי המדיני. אך האופטימיות הזו לא תמיד נשענת על יסודות חזקים. קל יותר לספוג מים במגבת שכבר רוויה לחלוטין מאשר לפתח אמונה בדיווחים החוזרים ונשנים על עסקת החזרת חטופים.
מעבר לאופטימיות שנוסכות ההצהרות השונות ולפיהן אוטוטו מתרחשת עסקת חטופים, המציאות היא שבימים אלו המשא ומתן על שחרור החטופים מתנהל אומנם בתדר מואץ אך הוא דומה לריצת מרתון בשדה מוקשים. את התוצאה אולי ניתן לנחש מראש, אבל סביר יותר להניח שזו תסתיים עם אכזבה גדולה עוד יותר.
בהצעה המעודכנת שהוצגה לפני המשלחת הישראלית שיצאה בראשות דדי ברנע לשיחות בקהיר, נכללת התפשרות ישראלית על קווי הבסיס לדרישות חמאס. דברים שבעבר ראש הממשלה נתניהו סירב להם בתוקף, מגיעים עתה במעטה של פשרנות, שבאה כמחווה לוושינגטון. בדיוק כמו אי הכניסה לרפיח והנסיגה מדרום הרצועה שהובילו לתגובות מנוגדות בזירה הפוליטית הארצית. עם זאת, ייתכן שדווקא הצעות הפשרה המעודכנות, לצד המחוות, הן שיפתחו את הפתח להתקדמות לקראת עסקה.
לכאורה העסקה שנמצאת על השולחן נראית עתה כמו הפתרון לכאב הלב המתמשך מאז שמחת תורה, והמפתח אליו טמון בעמקי רצועת עזה. אך אם לשפוט לפי ניסיון העבר המר, מדובר במסע ארוך ומתמשך במדבר הדיפלומטי, שבמסגרתו כל צד מנסה לגלות את קלפי היריב תוך כדי התמודדות עם סופות חול משלו. נתניהו אמר השבוע כי הוא מבקש להחזיר את כלל החטופים יחד, בעוד שחמאס מבקש להגיע להסדר עם פעימות שחרור אסירים וחזרה לצפון הרצועה באופן מדוד. המרחק בין הרצון למציאות יכול להיות בעל פער רחב ובעל סיכוי שווה ערך לקניית כוס אייס קפה במחיר סביר במזנון דרכים אי שם ביום חמסין.

מחיר לכל פתרון
מרתק לגלות שדווקא מתוך מרחב פוליטי מתוח ועתיר אינטרסים צולבים, מצליח נתניהו, לא מעט בגיבויו הבלתי נלאה של הנשיא האמריקני, לשמר את המגעים על עסקת החטופים. אלה ממשיכים להיות במרכז השיח הציבורי, לא מעט בעקבות פעולותיהם של שני קוטבי משפחות החטופים שפועלות בשני ראשים.
בתווך, מדינות כמו ארצות הברית, מצרים וקטאר מנסות לגשר בין הצדדים. כל תזוזה במו"מ מדווחת בתקשורת כקרן אור בקצה המנהרה, אך המנהרה עצמה, תוצרת עזה תחתית, נראית כמי שמתארכת בכל פעם מחדש.
ההצעה המעודכנת שהוצגה למשלחת הישראלית כללה התפשרות ישראלית בשאלת היתר המעבר לתושבים פלסטינים אל צפון הרצועה, לעומת התגמשות מסוימת בדרישות חמאס לשחרור אסירים. בד בבד כל צד ממשיך לשמור על הקווים האדומים שלו. בינתיים, גם הפשרות והצעדים שנקטה בהם ישראל לא הובילו לפריצת דרך בפועל.
במקביל למשא ומתן המתמשך וההסכמים שלא נחתמים, הקולות מתוך ממשלת הבסיס של נתניהו מתחילים להישמע כמו תזמורת שאיבדה את המנצח, וכל כלי נגינה מנגן בקצב משלו. סמוטריץ' ובן גביר מושכים את ההגה בשבירה ימינה תוך הכרזות פומפוזיות שלא ברור מי משניהם מתכוון לממש. מנגד, גלנט בליבוי של גנץ ואיזנקוט, דוחף להגיע לעסקה כמה שיותר מהר.
ובכל זאת, נתניהו נראה כמי שאינו ממהר להסכם, למרות שבשטח הוא פועל כאילו זה כבר נחתם. אין לדעת מה סיכמו נתניהו וביידן ב-45 דקות השיחה האחרונות שלהם ביום חמישי שעבר, אבל את התוצאות בשטח איש לא יכול להכחיש.
הגורמים מתוככי הקואליציה המאיימים על יציבות הממשלה בעקבות המשא ומתן, הם דווקא הזרז הגדול ביותר לנתניהו להגיע להסכם עם חמאס ולהחזיר את החטופים. הצעדים שהוא נקט בהם השבוע רק מדגישים את העובדה שראש הממשלה מבקש להגיע לבחירות הבלתי נמנעות הבאות כשבידו הישג.
עד כה נתניהו חתר להמשיך את הלחימה ללא הרף. סיבוב הפרסה יכול אולי ללמד שהוא חושש מזעזוע פוליטי קרוב מתמיד. אם בגלל חוק הגיוס שהוא מתקשה להשיג לו רוב אפילו ב־64 האצבעות הקואליציוניות, ואם מכל הסיבות הביטחוניות האחרות שעלולות לזעזע את יציבות הממשלה בכל רגע נתון. עוצמה יהודית והציונות הדתית יכולות לפרוש בכל רגע נתון, ולא תמיד דווקא הסקרים – שמחמיאים לבן גביר ועושים רע על הנשמה לסמוטריץ' – הם אלה שיכתיבו את הקצב.
הצעדים הצבאיים שנעשו בנסיגה מחאן יונס, כך טוענים בתוקף גורמים מדיניים וביטחוניים, לא קשורים בשום צורה למשא ומתן על עסקת החטופים. אבל זו גרסה מפוקפקת למדי. גם הרג העובדים הזרים של ארגון הסיוע, שהוביל להגדלת הצנחת הסיוע מהאוויר ותגבור המשאיות לכמות שטרם נספרה כמותה בחודשים האחרונים, היא תוצאה של החלטה מושכלת, כך לדבריהם, למרות לחצי הקהילייה הבין־לאומית. שום קשר למו"מ.
נחמד לומר זאת, כמעין חכמה שבדיעבד, אבל בשורה התחתונה, מהלכים אלה לצד אי הכניסה המובטחת לרפיח, דווקא מורידים את הלחץ על חמאס ומנהיג חמאס עשוי לחשוב שאולי כדאי לו למשוך עוד קצת זמן ולקבל עוד מתנות ישראליות ללא כל תמורה.
ועדיין, צריך להביא בחשבון אפשרות שראש הממשלה לא ממש ממהר להגיע להסכם. המהלכים האחרונים של ישראל, כך נראה, מחזיקים בהנחת יסוד ולפיה הפשרה תידחה שוב בידי חמאס, וארה"ב תעריך את המחוות הישראליות הקטנות יחסית, כך שסנוואר ייתפס כמי שאחראי למשבר במו"מ. הנשיא ביידן מצידו, לא אומר נואש. הוא מפעיל את כל המנופים האפשריים על מצרים וקטאר, כדי שאלה ילחצו על חמאס. הווי אומר, אם העסקה תיחתם מתישהו, אלה יהיו האמריקנים שחתומים עליה.
מדינאות בין־לאומית, בפרט כזו הנשענת על יסודות פוליטיים, היא האומנות של ביצוע האפשרי, במסגרות המקובלות, עם קצת חריגה לצדדים. אבל לעיתים קרובות היא נראית יותר כאומנות שמטרתה להפוך את הבלתי אפשרי למוצג המרכזי. במציאות הנוכחית כל פתרון שיציע ויליאם ברנס, ראש CIA, שעתיד לבוא לאזור בעצמו כדי להשתתף בשיחות, נראה כמו מבוך נוסף שרק מחכה לזווית הבאה כדי להיחשף. מהניסיון עם חמאס, שאותו, כך נראה, מנהל כיום סנוואר בלבד, תמיד כשנראה היה שהושג פתרון, הוא התפוצץ.
לצד זאת חובה לזכור שלכל פתרון, יהיה אשר יהיה, יש המחיר הכואב והכבד שלו. כל אזעקה ששבה לדרום הארץ ומקפיצה את תושבי העוטף שכבר החלו לחזור באיטיות לחיים, נראית כמו הזמנה לסבב לחימה נוסף עם חמאס בעתיד הלא רחוק. כל ירי לעבר ישראל, שהיה אמור לזעזע את אמות הסיפים ונתקל בסלחנות לרגל המחוות הישראליות לחמאס ולארה"ב, רק מחזיר את כל המעורבים בזירה הרותחת למעין מרדף מטופש אחרי הזנב של עצמם.

התמודדות פנימית
בינתיים, הפרט המרכזי שבו יש להתמקד בהיתכנות של עסקה, הוא העובדה שיחיא סנוואר, מנהיג חמאס ברצועה, ומי שנתפס כיום כבעל המילה האחרונה בכל הנוגע לקהילת ההחלטות המהותיות של חמאס, מצוי גם בכשל תקשורתי-טכני. ההימלטות הקבועה שלו ממקום למקום, והאיפול התקשורתי שהוא כופה על סביבתו הקרובה כדי שאנשי אמ"ן ושב"כ לא יעלו על מיקומו, יוצרת עבורו אי יכולת לעמוד בקשר רציף עם הנהגת הארגון בקטאר.
לצד זאת, המלכוד העצמי הקבוע של סנוואר מתעצם דווקא לאור הפעולות שהחלה ישראל לבצע, כמו הסגת הכוחות מחאן יונס והגדלת הסיוע ההומניטרי לרצועה. אגב, כאן המקום לציין כי בניגוד לדיווחים השונים, בדרג המדיני מיהרו לפזר ערפל כבד סביב היציאה מחאן יונס וטענו כי זו תוכננה להתבצע כבר לפני כשבועיים ונדחתה מסיבה שלא הובהרה דיה. הדרג המדיני, כך טענו השבוע, ידע על הנסיגה ועודכן עליה מראש.
ההתמודדות הפנימית בצמרת חמאס, כך לפי הערכות שונות, נעה סביב שימור מעמדו של סנוואר שמבקש להמשיך להיתפס כמי שמושך כיום בחוטים באופן בלעדי. מצד אחד מעוניין סנוואר להשיג הקלות והסכמות רחבות ככל האפשר מישראל, ומצד שני, הוא נאבק בלחץ הפנימי והחיצוני לשמור על עקרונותיו ולהציג עמדה חזקה כדי לא לאבד את תמיכת הקהל העזתי ומדינות העולם הערביות.
עד כה, הקולות שמגיעים מקהיר, מדוחה ומירושלים אינם מבשרים טובות. אך כמאמינים בני מאמינים אין לנו פריבילגיה לוותר על התקווה, עבור משפחות החטופים שמנסות לעשות הכל למען שחרור יקיריהן. המציאות המורכבת במזרח התיכון מלמדת שהגברת הלחץ על הממשלה ועל הקהילה הבין־לאומית לשחרור החטופים, עשויה להוביל דווקא לפריצת דרך בלתי צפויה.
אולם במקביל חשוב לומר, אם מישהו במשפחות החטופים רוצה לפעול בחכמה, כי מה שבוודאות לא תורם דבר למעמדו של החלק הקולני והדומיננטי יותר בקרב המשפחות הוא דווקא המחאות שיוצאות מפרופורציה ונראות ונשמעות בדיוק כמו ימי מחאות קפלן והרפורמה המשפטית. במצב שכזה, הקשב מימין יאבד.

והרשות נתונה
אפילו בשלב הזה אי אפשר לדעת בוודאות כיצד מתכננת ישראל לפעול ברצועה ביום שאחרי המלחמה. אך היום הזה קרוב מתמיד. אי אפשר לנחש אם הנושא עלה בשיחתם של ביידן ונתניהו, או שהדבר נדון בדרגים בכירים אך נמוכים יותר בין שתי המדינות, אבל דבר אחד ברור: וושינגטון לא תאפשר עוד לנתניהו לדחות את הדיון על היום שאחרי המלחמה, עד אין קץ.
וכאן חשוב לשים לב לעובדות. בשבועות האחרונים, על אף הבחירות לנשיאות ואולי בגללן, התעצמה המעורבות האמריקנית בתוכניותיה של ישראל. בכירים אמריקניים צברו שעות נוספות, כולל בסופי השבוע הארוכים שבהם הללו אמורים להיות בחופשה, בשיחות עם גורמים בישראל. הדיונים נסובו על התוכניות הקרובות של צה"ל ברפיח. נתניהו מבטיח שכיבוש רפיח הוא עניין של זמן בלבד. הצבא ערוך, לדבריו, אבל בוושינגטון העבירו מסרים לשר הביטחון יואב גלנט שכל צעד שכזה ייעשה במחשבה תחילה ומתוך אפשרות של העברת אוכלוסייה פלסטינית מרפיח לצפון הרצועה. מדובר על קרוב למיליון וחצי נפש, ובישראל לא ששים לכך.
אם לא היה די בכך, אל השיחות עם הגורמים בארה"ב זומנו גם שניים ממקורביו של ראש הממשלה, השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר והיועץ לביטחון לאומי צחי הנגבי. בשיחת הזום הזו כבר הייתה האווירה מתוחה מעט יותר, והדרישות שנשמעו היו נחרצות עוד יותר במטרה שהדיהן יגיעו אל ראש הממשלה ויפעלו את פעולתן.
לכן, כשבארה"ב מדברים על חזון הרצועה לאחר תום הלחימה, אפשר לשער שהמעורבות האמריקנית תחלחל בסופו של דבר. בתחילה טען נתניהו כמדיניות רשמית בלתי מתפשרת, כי לא יסכים בשום צורה לשיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית כשלטון חליפי לחמאס ברצועה. ראש הממשלה שלל זאת מכל וכל וסבר כי הרשות היא האלטרנטיבה שגרועה אף יותר מחמאס.
אבל יש גורמים נוספים שמעורבים בתבשיל שמכינים בבית הלבן. במקרה הזה, כשמצליבים בין הדיווחים על משכורות העתק למחבלים, שממשיכות לזרום, לצד הידיעות על פעילות אקטיבית של אנשי הרשות הבוחשים בקדרה העזתית ומנסים להציב את עצמם כמועמדים האולטימטיביים לחמאס, התמונה נראית ברורה למדי. ברשות מנסים להגיע למצב שבו לישראל ובעיקר לארה"ב, לא תהיה תוכנית מגירה אפקטיבית יותר, ואבו מאזן יהפוך לברירת המחדל השלטונית.

מחכים לחמינאי
אחרי הפגיעה בגנרל חסן מהדווי בשגרירות האירנית בדמשק ופעולות צבאיות נוספות שנעשו מאוחר יותר על אדמת סוריה ומיוחסות לפי פרסומים זרים לישראל, אפשר לומר שהדעות בקרב מקבלי ההחלטות בישראל לגבי תגובה איראנית אפשרית, חלוקות. אם בתחילה שררה פניקה כוללת של ממש מעוצמת התגובה שהבטיחו האיראנים, כעת מעריכים גורמים ביטחוניים כי התגובה תגיע, אבל היא לא תהיה כזו שתגרור את איראן למלחמה אזורית כוללת.
מנגד יש הטוענים כי התגובה האיראנית שתגיע מזרועותיה של טהרן במזרח התיכון תהיה עוצמתית מאוד, וכי איראן לא תאפשר לחיסול הגורם הצבאי הבכיר ביותר שלה באזור סוריה ולבנון לעבור בשקט. אלה רואים את טהרן נכנסת אפילו לעימות צבאי רחב יותר, שיכלול ישירות את איראן וישראל ובעקיפין גם את ארה"ב.
במודיעין האמריקני מחזיקים בהערכה כי תגובה איראנית תגיע, כלפי ישראל, ואולי אף תפגע במתקנים צבאיים של ארה"ב במזרח התיכון. בוושינגטון אף העבירו מסר תקיף לאיראן ולפיו ארה"ב תגיב בחומרה רבה לכל ניסיון של תוקפנות נגד בסיסים אמריקניים. מה יקרה אם תהיה תקיפה בישראל? בינתיים בבית הלבן לא ממהרים לפרוס מטרייה רחבה מדי על בת החסות המזרח תיכונית.
גם לישראל דרכים משלה כדי להעביר מסרים לאיראן, והיא אף עשתה זאת לאחרונה באמצעות מספר מדינות. אם איראן תפגע באתרים רגישים בישראל, ישראל תגיב בעוצמה כלפי כל נקודה שחשובה לאיראנים. גורמי המודיעין הדגישו בשיחות התדרוך הבהולות שנערכו החל מסוף השבוע שעבר ונמשכו גם השבוע, כי מערכות ההגנה האיראניות לא מכסות את כלל המתקנים הרגישים של איראן, וכי די באיום על תגובה ישראלית משמעותית כדי לגרום לטהרן לחשוב פעמיים לפני שתפגע בקריה בתל אביב או במפעל הטקסטיל בדימונה.
עם זאת, לפי פרסומים זרים, המטוסים בישראל דרוכים ומוכנים, והטייסים ויתר צוותי האוויר עורכים ללא הרף אימונים, תמרונים ותרגולי תקיפה, כדי להיות מוכנים לרגע האמת. בארה"ב העריכו כי התגובה האיראנית כלפי ישראל עלולה להגיע עוד השבוע באמצעות טילים, כטב"מים ואולי גם במתקפה משולבת מכמה מוקדים.
עבור השקט הנפשי, אפשר להצטייד בגנרטור, בטרנזיסטור, בשישיות מים ובקופסאות שימורים. אלה חלק מה'השתדלות'. אבל את הלב רצוי להותיר במרחב מוגן, סמוך ובטוח על כיפת הברזל השמיימית שמסוככת עלינו מאז ומקדם מפני כל איום.

החיים עצמם

עקדת אברהם
ביתר עילית לבשה חג. אלפים שמוקירים את הרב מיכאל דור ורעייתו שתחי' הגיעו לחגיגת הכנסת ספר תורה על שם בנם, שהכרתי היטב, ילד החמד אברימי ז"ל, שנהרג בתאונת דרכים מחרידה לפני מעט יותר מעשור, בעיצומו של חג הסוכות.
נדמה היה שאפילו קורות בית הכנסת החב"די בשכונת הדקל בעיר – שבו התפלל, לתקופה חטופה ממש, אברימי היקר – רטטו. בית הכנסת היה אז חודש לאחר חנוכתו. הייתה באוויר תחושה קשה וכאובה של 'הוא אשר דיבר ה' – בקרוביי אקדש ועל פני כל העם איכבד', שנאמרה בחנוכת המשכן.
אני זוכר היטב את תפילותיו בראש השנה הראשון שבו התפללנו בבית הכנסת. תפילות מעומק הלב, שהיו מתאימות הרבה יותר לבחור מבוגר ורציני, ולא לילד כבן עשר בלבד. יום הכיפורים שלאחר מכן, שהיה האחרון לחייו, נחקק בליבי. הוא לא נטש את ספר התהילים כל היום. גם כשאביו פנה ללכת הביתה, הוא עוד נותר. מאוחר יותר שמעתי שגם בבית הוא היה צמוד לתהילותיו של נעים זמירות ישראל.
הייתי בבית משפחת דור באותה שעת אֵבל קשה אחרי הלוויה. אני זוכר היטב שהאב הרב מיכאל דור, חבר הנהלת צעירי אגודת חב"ד ומבכירי עסקני החסידות בארץ, נעמד המום מול מדף המשחקים של ילדו, שאותו לא יפגוש עוד. המשחקים לא היו שם. במקומם הוצבו ספר התורה הקטן שלו, חת"ת (חומש, תהילים ותניא) וספרי קודש נוספים. התברר כי חודש לפני פטירתו, מזלו כמו חזה את לכתו, והוא קיפל את המשחקים כולם אל הארון פנימה. המדף, סיפר לי האב גיבור הרוח, נותר בבית הוריו עד היום כפי שהותיר אותו אברימי אחריו.
בימי השבעה שמעתי שבאותו בוקר אחרון לחייו התעקש אברימי שלא להקל בשום אופן אפילו באכילת עראי מחוץ לסוכה. בידי המשפחה נותר גם תיעוד שיום קודם לכן, בעת שהלכו לראות מחזה המתאר את עקדת יצחק, אברימי שאל: "אבא, אבל אין כאן אַיִל"… למרות שהיה גם היה. מזלו חזה…

מאובדן לתקומה
את העקדה האישית של אברימי מינף אביו בתעצומות נפש לזרועותיה הברוכות של העשייה. הוא התעקש לעשות את העשור שחלף מפטירתו של אברימי לעשור של פריחה ושגשוג למען ילדי החמד המיוחדים, במסגרת תפקידו.

אברימי ז״ל בכתיבת פ״נ לרבי מליובאוויטש זי״ע, חודש לפני פטירתו

הנוכחים בסעודת המצווה שנערכה לאחר הריקודים – שכמובן התקיימו מתוך שמחה אדירה – נפעמו עד דמעות כשהאב האצילי, ר' מיכאל, נשא דברים. היו אלה דמעות של התרגשות על רוממות רוח. דמעות של תקומה, שצמחה מתוך העקדה.
בדבריו שב ר' מיכאל אל חג הסוכות של שנת תשע"ג. ביום ח"י בתשרי חוותה המשפחה את עקדת אברהם. "בעקדת יצחק", אמר בגבורת רוח, "אברהם נושא את עיניו ורואה איל אחוז בקרניו בסבך העצים, והקריב אותו על המזבח תחת בנו… אני זוכר היטב את הרגע הזה שבו אני עומד בסורוקה כמה שעות לאחר האירוע, כשהבנתי לראשונה את מה שהתרחש. עמדתי עם עצמי ובלי לחשוב יותר מדי לחשתי: 'ריבונו של עולם, לקחת לי את היקר מכל – את הבן שלי, אני מקבל את הדין באהבה'.

לאחר שהקריא את תעודת ההערכה הייחודית שקיבל בנו מהת"ת, למרות ששנת הלימודים של אברימי הייתה קצרה במיוחד, סיפר ר' מיכאל על אירוע מרגש שאירע שלוש שנים לאחר פטירתו הטרגית. "ביום י"ז בתמוז תשע"ו חל יום בר המצווה של אברימי. הבטחתי לך אברימי בעודך בחיים", פנה ר' מיכאל ישירות לבנו, והקהל כולו חש כי אברימי אכן נוכח במקום, "כי כשתגיע לבר מצווה נחגוג אצל הרבי. אברימי, הבטחתי וקיימתי. ביום בר המצווה התייצבתי עם אמא באוהל הקדוש של הרבי בחיל וברעדה, ואמרתי את מאמר הבר מצווה", כפי שנהוג בחב"ד. "אני בטוח" אמר ר' מיכאל ברגש עז, "שאמרת אותו יחד איתי מגן עדן".
הוא סיפר כי לקח איתו ל'אוהל' את כל המכתבים שאברימי כתב לרבי מליובאוויטש, והזכיר את העובדה המדהימה כי אלה נפלו לפתע, אחרי שהלך לעולמו, פעם אחר פעם, ונשרו מכרכי אגרות הקודש שבהם הוטמנו. "הנחתי אותם על אוהל הרבי – עם התמונה שלך כותב פ"נ (קויט'ל) לרבי ביום הראשון של הלימודים".
ר' מיכאל הוסיף דברי חיזוק ועידוד לזכרו של אברימי, והקהל כולו התעורר לתשובה וקיבל קבלות טובות לזכרו, ואז חתם במילים הבאות, שהרטיטו את הלבבות: "טבע העולם שהילדים קוברים את הוריהם ונשארים להשלמת שליחותם בעולם אחרי ההורים. ביום המיוחד הזה, אני ורעייתי יכולים לראשונה להיות רגועים וסמוכים שגם אברימי, עם נשמתו הנצחית, נותר אחרינו עם מה שמסמל יותר מכל את הנצחיות – התורה הקדושה".

ויאמר 'הנני'
אובדן הוא אחד הדברים הקשים מנשוא. התרופה האמיתית להתמודדות איתו היא דווקא להמשיך ולהאיץ את העשייה. ר' מיכאל, המשמש יום־יום כסמנכ"ל רשת 'פרח', זכה בעשור האחרון לקחת את העשייה שלו צעד אחד קדימה. הוא פועל למען פעוטות וילדי חינוך מיוחד ובעלי מוגבלויות. הפריחה הגדולה של המוסדות בהם הוא פועל אירעה דווקא בעשור זה, לאחר שאיבד את בנו.
בחתימת דבריו הייתה אמונה מזוקקת בשליחותו בעולם. "אין זמן לשקוע, רק לשגשג, לפעול ולפרוח ולתת מענה לזולת, לקום ולהקים מחדש את הדור הבא. בעשור הזה", סיפר, "משפחתי גדלה ורובה כבר דור חדש אשר 'לא ידע את אברימי'".
בברכתו של מרן הגר"ע יוסף זצ"ל, שתי בנות נולדו לאחר שאיבד את אברימי. היה זה תקופה קצרה לפני הסתלקותו והגר"ע קיבל את ר' מיכאל, חיזקו ועודדו, ואף בירכו בלבביות. 'אברימי היה בן יחיד', אמר האב למרן וביקש ברכה לבנים נוספים. אך הגר"ע רק השיב בבת שחוק: "ומה, בנות – לא טוב?" מאז אכן נולדו לו שתי בנות.
"התקומה וההמשך, לצד העשייה הבלתי פוסקת הם אלה שנתנו לנו את הכוח להמשיך הלאה", חתם האב.
בסיום דבריו של הרב מיכאל דור עלה הזמר מוטי ויזל ושר את "אברהם אברהם ויאמר הנני" שריגש את ציבור משתתפי סעודת המצווה.
כך נראית גבורה יהודית.