מוסד לא סוגרים

מייד אחרי הדרמה הגדולה של הריגת ושתי, ואחרי שהמלך אחשוורוש בוחר את אסתר למלכה, הוא עושה משתה גדול לכבוד האירוע שבו משתתפים נתיני הממלכה כולה. אלא שפסוק אחד בלבד אחרי זה, מגילת אסתר מספרת לנו שכבר אחרי משתה השמחה, התקבצו הבתולות שנית.

ליצני ירושלים נהגו לשאול – ובצדק: זה עתה מצא המלך מלכה חדשה, מה יש להן להתקבץ שוב?

ויפה ענו:

מוסד לא סוגרים כל כך מהר.

אם יש מוסד של קיבוץ הבתולות, גם אם מצאו מלכה, המוסד ממשיך להתקיים.

הרי יש מנגנון שלם: מנהל משק, ואחראי כיבוד, ואחראי איפור ובישום, אחמ"ש, סמנכ"ל תפעול, אבטחה וניקיון ומה לא. לכל אלה יש חיים. הם לא צריכים לסבול בגלל שנמצאה המלכה. אז המוסד ממשיך לפעול.

בחידוש הזה נזכרתי השבוע למראה הפגנות הענק של תנועת 'קריים מיניסטר'.

האחרונים הקימו ארגון גדול עם מטרה אחת בלבד: הזזת נתניהו מהשלטון.

אפשר לאהוב את זה ואפשר שלא, אבל אי אפשר לקחת להם את הנחישות והמסירות. במשך חמש שנים הם הפגינו, צעקו, צייצו. לא סתם, הם ממש השקיעו. בנו צוללות מפחוני מתכת, אפילו גליוטינה מקלקר, הלחינו שירים, הביאו אוהלים, ובסוף הלא ייאמן קרה: נתניהו עזב את השלטון. הודח.

מה עושים? סוגרים את הארגון?

מאן דכר שמיה! חס ושלום! הפוך!

מה יעשה המנגנון? צוות של גרפיקאיות, חברות האוטובוסים, כותבי השלטים, עורכי הדין, להקות המשועממים והבליינים – צבא עצום ורב של אנשים שחמש שנים נהנה מבידור ותעסוקה שנראו הכי יציבים בעולם.

מה עושים? ממשיכים בכל הכוח. מגדילים את הפעילות.

מוסד לא סוגרים.

סכנה רדיואקטיבית

והשבוע, חסדי ה', הם מצאו הילה רשמית להמשיך את הפעילות.

קוראים לו נאור יחיא.

העובדה שרוב הציבור הישראלי לא שמע עליו עד היום, עומדת לטובתו. בשנים האחרונות הוא שימש דוברו של נתניהו. בחור צנוע ומוכשר שעושה את מלאכתו נאמנה. מתרחק מאור הזרקורים ונותן שירות לבוס שלו. לא מתבלבל לרגע ולא חושב שהפך לבוס בעצמו. גם הוא מצא את עצמו לאחרונה בלי עבודה, וקיבל הצעה טובה: לדברר את נשיא המדינה הנכנס יצחק הרצוג.

אלא ששני האישים הנ"ל לא הביאו בחשבון את המוסד המיותם של 'קריים מיניסטר' והצורך הדחוף שלהם בהחייאת המותג.

מרגע הפרסום על השידוך הנ"ל – נפתחו שערי הגיהינום.

החבורה הזו שהתגוררה בבלפור בשנים האחרונות – עברה לגור ליד הבית של הנשיא הנכנס. את כל השנאה הנוראה שהשפריצו נגד נתניהו, הם מוציאים כעת על ראשו של הרצוג, שהעז לקחת לדוברו את נאור יחיא.

ומה הכי משעשע? הטיעונים.

הוא מרעיל את השיח, הוא ביביסט, הוא רדיואקטיבי, חייבים להתרחק ממנו – הם טוענים, תוך כדי שהם משתמשים ברמות של הרעלת שיח, שנאה וגידופים שכמותם לא פגשנו במדינת ישראל מעולם.

זה מה שאמר השבוע אלדד יניב, מראשי מחאת בלפור: "אדם כמו נאור יחיא לא יכול להיות בתפקיד הזה. הוא חייב לעבור תיקון שלם, וכשיעבור תיקון שלם הוא יוכל לעשות את התפקיד".

והיכי דמי "תיקון שלם" תשאלו? ממש כמו בהלכות תשובה, לאלדד יניב יש דרך ברורה: "תיקון שלם משמעותו לשתף את הציבור במה שהוא עשה, במה הוא היה מעורב, להכות על חטא ולהתחיל פרק חדש".

כלומר: לשרוף את הבוס הקודם, מי שנתן לו הזדמנות ועבודה, להעמיד אותו תחת גליוטינה, לספר דברים שהיו או שלא, 'להיטבל' במדמנה התקשורתית – ולצאת מהצד השני של המנהרה כאדם חדש. ו'נאור'. כמובן נאור. איך אפשר בלי.

אבל האמת היא שיש כאן סיפור חמור בהרבה.

מה שעושים פה מפגיני בלפור, בגיבוי צמוד של התקשורת הישראלית, עשוי להיות בעל השלכות רוחב חמורות בהרבה.

אותם מפגינים שעומדים וצורחים בתל אביב נגד מינויו של יחיא, רוצים להשיג מטרה עמוקה הרבה יותר. הם רוצים לייצר הרתעה והפחדה אצל כל סַפָּק, כל איש מקצוע מלעבוד עם חוגי הימין.

המסר הוא: אם תעבוד עם הליכוד, עם נתניהו, תהיה שרוף אחר כך. להקות התופים, צוללות הפח והאוהלים שלנו ימררו את חייך עד אין קץ.

ונגד זה צריך להילחם בחזרה בכל הכוח. כי הסיפור הוא לא הרצוג ולא נאור יחיא. אסור בשום אופן לאפשר במדינת ישראל שלטון טרור וחזרה לימי הפנקסים אדומים שבהם רק למי שהשתייך לחוג מסוים מאוד הייתה עבודה.

רטוריקת השנאה של אלדד יניב וחבריו, עוד יכולה לגרום לכך שגם החרדים לא יוכלו לשבת יותר בשום ממשלה, אליבא דאותה להקה, מכיוון שהם היו שותפיו הנקלים של נתניהו, שאותו, כאמור, יש לבער ולשקץ בכל דרך.

נאור יחיא הוא רק ההתחלה.

הרצוג הוא לא איש ימין, הוא בשר מבשרה של מפלגת העבודה ומי שהנהיג את גוש השמאל בבחירות. אם נגדו הם מעיזים להילחם בצורה כל כך מכוערת, לא קשה להבין לאן פניהם מועדות. לאיזה טרור מחשבתי הם מכוונים.

ואם לא נתעורר בזמן – המלחמה תהיה מכוונת נגד כל אחד מאיתנו.

פסטיבל אבלות

לא שכותב השורות הוא דוגמה ומופת לשמירה על דיני האבלות, אבל לפעמים צריך לשים גבול.

"דבר האבד", היא צעקה, המודעה. האותיות צהלו, כמעט קפצו מהדף מרוב שמחה והתרגשות.

לא זוכר כבר מה מכרו – ספות, כורסאות, אולי מוצרי חשמל – מה זה משנה.

המוכר חכם. הוא יודע שהחינוך מבית אמא, הרגש היהודי, עדיין לא מאפשר לאנשים לקנות דברים חדשים בשלושת השבועות.

במקום לכבד את הציבור ואת ערכיו ולקחת הפסקה לכמה שבועות, הוא החליט להפוך את הלימון ללימונדה.

למנף את זיכרון החורבן, האבלות והצער – ולהפוך אותם להפנינג מטורף של קניות.

דבר האבד, הוא צעק בקול.

הוא לוקח את ההיתר הדחוק של חז"ל והופך אותו לגימיק שיווקי. הרי אם זה דבר האבד, אות וסימן הוא שהספה או המקרר נמכרים במחיר חיסול, אז בואו-בואו לקנות. מהר לפני שייגמר.

והקמפיינים חסרי הרגישות הללו, מעוררים אי-נוחות רבה.

נכון, לא קל להתאבל בימי השפע שלנו על חורבן הבית.

אבל גם אין חובה לעשות ליצנות מהימים הללו.

אם קשה לכם באמת לחוש את צער החורבן, שבו בבית ותחשבו למה. אבל מכאן ועד לחילול המוני של גזירת האבל, הדרך ארוכה.

בשנים האחרונות הימים האלה נהפכים להפנינג של ממש.

ימי הסושי

אבל השיא מגיע בתשעת הימים, שעליהם קבעו חז"ל: "משנכנס אב ממעטים בשמחה".

מסעדות דגים מעלות הילוך בפרסום, ומסעדות בשריות משיקות תפריטי דגים מכל הסוגים. מארגני מכירות מנצלים את העובדה שאין אירועים כדי להאריך את המכירות לשעות הערב ("אין חתונות? בואו לקנות!" כן, ראיתי כזו מודעה). אחרים מנצלים את העובדה שאולמות השמחה הריקים מוצעים ברבע מחיר, כדי לארגן מכירות, כנסים וועידות – וכן הלאה.

יש מסעדות שכבר מפרסמות בימים אלו שיש להן מנות דג שמרגישות בדיוק כמו עוף ובשר. "לא תאמינו שזה דג".

עניין של זמן עד שיֵצא קונטרס שיסביר מה יסוד העניין לאכול דווקא דגים כל יום בתשעת הימים, מנהג שנהגו בו אבותינו מקדמת דנא.

הדור הבא שכבר לא זוכר את הקשישים שהיו אבלים באמת ובתמים בימים אלה, כבר יהיה בטוח שתשעת הימים נקראו על שם המנהג לערוך 'שבוע סושי ודגים נאים', שיסודו בהררי קודש .

כבר כמעט שכחנו שההחרגה של הדגים לא נועדה להדר במצוות בישול הדגים, אלא להמעיט מכל העניין הזה של האוכל. למשך שבוע אחד, פחות לעשות ממנו עניין.

ועינינו הרואות איך משנה לשנה, האבלות הולכת ומתמעטת.

בשנים האחרונות ייבאו פה מאמריקה מנהג מגונה:

מסעדות בשריות עורכות סיום בכל שעה עגולה לטובת גדודי הקרניבורים שצובאים על דלתותיהם.

כן-כן, יש ממש פרסומות שקוראות לציבור לבוא ולאכול כרגיל, ואל דאגה, כל שעה עגולה תקבלו סיום למהדרין. אגב, המסיים המאושר יקבל הגדלה של המבורגר וצ'יפס בחינם. על חשבון הבית.

אשריכם תלמידי חכמים שצ'יפסכם והמבורגריכם חביבים עליכם.

נכון, אפשר להפוך את כל התורה ואת הימים האלה לשורת גזירות שצריך לעקוף.

אבל האבלות על חורבן הבית היא לא מס הכנסה. לא חייבים לחפש דרכים עוקפות ויצירתיות בשביל לצמצם את האבל. האבל הוא המטרה של הימים האלה, ואם קשה להימנע מבשר במשך שבוע – זו בדיוק המטרה.

ובינינו, אני, בחנות של מקררים שממהרת לחסל מלאי תחת הכותרת "דבר האבד" בשלושת השבועות – בכל מקרה לא הייתי קונה. לך תדע מה דוחפים לך בחסות החום הנורא והאווירה המדכדכת.

ושנזכה לראות בבניין הבית במהרה אמן.