מ(ו)סך החצר

"מתי תירגע?” הם שואלים, ומתכוונים כמובן לעיסוק הבלתי נגמר של טור זה בצורך להקים כלכלה חרדית ששולטת בכל תחומי התעסוקה ומכניסה כסף פנימה, במקום להוציא כמעט הכל החוצה.
ואני, שמאמין בכל ליבי ונפשי שהמניעה היחידה לשינוי האמיתי וההכרחי טמונה רק בסטיגמה מעוותת שהשתרשה בציבור ומונעת מרבים כל כך לעבוד במה שהם אוהבים, עניתי להם כך: ביום שבכניסה לכל עיר חרדית יהיה מוסך רכב בבעלות חרדית, שכל עובדיו יראי שמיים, קובעי עיתים לתורה ומקפידים על קלה כבחמורה, ולא בושים לעבוד במקצוע שנחשב בעיני אנשים לא נחשבים לנחות רח”ל – אדע שהצלחתי, ואחזור לכתוב על איילים, דובים ואמריקאים שבטנם משתפלת לכיוון המדרכה מרוב סטייקים.
עד שמשום מקום הגיע יהודי צעיר וירא שמים והרס לי את כל התוכניות. קוראים לו בנצי טכובר. זה התחיל בבוקר תמים בשבוע שעבר. קמתי להצפה של הודעות מכל עבר, עם הטקסט כדלהלן: שלח לרפאל וואהל, זה בזכות הטורים שלו. ואז ההודעה הבאה: היננו שמחים לבשר על פתיחת המוסך החרדי הראשון באשדוד, בבעלות ידידנו ר’ בנציון טכובר. מהיום לכל בעיה ברכב יש כתובת מקצועית ואמינה של מישהו משלנו.
למה בדיוק הם ציפו, כל השולחים? שמהיום אטיס את הרכב לטיפולים באשדוד? אבל ככה הם יהודים, רחמנים בני רחמנים. כשתיפתח ישיבה חדשה הם יעדכנו יהודים אחרים, כשייפתח מוסך הם יעדכנו את רפאל וואהל. מה לא עושים בשביל לשמח יהודי שנואש לראות גם בארץ קובעי עיתים לתורה בסרבל כחול.
נרגש כולי פניתי לידידי ועמיתי ר’ ישראל הרשקוביץ, איש אשדוד, כדי לשמוע ממנו במה מדובר. מסתבר שהוא כבר הספיק להכין כתבה על פתיחת המוסך, ואף לראיין את הבעלים. “הוא מאוד רוצה לדבר איתך”, בישר לי.
מחלתי על כבודי והרמתי טלפון למי שהרס לי במחי יד את כל התוכניות, כדי לשמוע ממנו איך ההין ברוב חוצפתו לקפוץ למים העמוקים ולפתוח מוסך, הרבה לפני שעשרות עבודות “פחות בזויות”, כביכול, עדיין לא מאוישות ביהודים משלנו.

ר' בנצי טכובר ור' יואלי וויסמן מתקנים רכב במוסך באשדוד

“מאז ילדותי נמשכתי לעולם המנועים בכלל ולעולם התיקונים בפרט”, הוא מספר לי, “אהבתי לתקן מנועים וכלי אלקטרוניקה מורכבים. היום אני יודע ששום דבר לא בא מהאדם עצמו, אלא זו מתנה שהקב”ה מעניק כדי שנשתמש בה לדברים טובים.
“כשהייתי צריך לצאת ולפרנס את משפחתי, לא באמת חשבתי על האופציה להיות מוסכניק, כי הרי מה יגידו? אז נכנסתי אוטומטית לתחום הבנייה והשיפוצים, שאתה כל כך אוהב לכתוב עליו. נהניתי מהעבודה שלי, אך בפועל לא באמת שרדתי בתחום, שבמקומות מסוימים הינו מאוד תחרותי. בשלב מסוים הבנתי שאני מגלגל כסף אבל לא באמת מרוויח.
אני מנסה להרגיע אותו שככה זה אצל כל האנשים המצליחים – מתחילים מלמטה, נופלים, לומדים על הבשר החי ויוצאים מחוזקים, אך הוא מרגיע אותי: “אני מודה להקב”ה על השיעור שהעניק לי, הוא לימד אותי המון.
“לא התעצלתי, הלכתי לעבוד כנהג משאית בלילות. והנה לך עוד מקצוע המשווע לידיים עובדות שאתה יכול לכתוב עליו. זהו מקצוע שאם הציבור החרדי ייקח אותו לידיו, תיגרם העלאת שכר בענף ותיווצר פרנסה קלה ונקייה לרבים”.
כשאני מנסה לעמת אותו עם הטענה שנהגי משאית משתכרים שכר נמוך יחסית, הוא מגחך. “לי היה קו חלוקה של לחם מאשדוד למלונות בירושלים, מסלול שאורך בין חמש לשש שעות, הייתי יוצא ב-12 בלילה וחוזר בסביבות שש. והמשכורת? 12,000 נ-ט-ו, פלוס המשאית מהעבודה. אגב, כשעזבתי העברתי את הקו לחבר חרדי אחר.
“ואז, תוך כדי העבודה על המשאית, הקב”ה שלח לי כמה סימנים. בחודש אחד הרכב חטף ארבעה פנצ’רים. השהות בפנצ’רייה ובמוסך עוררה בי את האהבה הישנה והתחלתי לחקור את התחום. גיליתי עולם מרתק מחד גיסא, אך מלא ברמאויות מאידך גיסא, עד שהחלטתי להיכנס לתחום וללמוד אותו לעומק, במטרה לפתוח מוסך עם עובדים חרדיים, מקצועיים וישרים.
“בסייעתא דשמיא פגשתי את ר’ יואל וויסמן, אברך חסיד תולדות אברהם יצחק ומוסכניק מומחה שקשה למצוא לו מתחרים, והחלטתי לצאת לדרך ולפתוח מוסך חרדי ראשון בעיר אשדוד. אני עדיין מחפש עובדים חרדים נוספים, אך לצערי רבים מפחדים מהסטיגמה. לכן אני פונה לכל אדם חרדי שמרגיש אהבה למקצוע הזה, וקורא לו להיכנס לתחום. לידע שלהם אני כבר אדאג”.
וכשר’ בנצי מדבר על “אהבה למקצוע” אוחזת בי צמרמורת. כי הוא מחזיר אותי באחת לפגישה אקראית שהייתה לי באחד מביקוריי בארץ עם שני אברכים יקרים, תושבי בני ברק, פגישה ששינתה לי את כל ההסתכלות על תחום התעסוקה החרדי בפרט והגלובלי בכלל.
המפגש התרחש דווקא בבית שמש, בשעת ליל מאוחרת של מוצאי שבת. שני יהודים יקרים טהורי מבע ויראת שמים שהשתקף היטב מבעד למשקפי הפלסטיק החסידיים שלהם, ניגשו אליי ושאלו: “אתה רפאל וואהל מהטור במשפחה?” הודיתי באשמה בחשש. בכל זאת בית שמש. “אין לך מושג כמה הטורים על עולם העבודה החרדי באמריקה מחזקים אותנו, תמשיך בכל הכוח”, הם אמרו לי.
ניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותם לעיסוקם. “אנחנו דרייברים”, ענו, “לא סתם דרייברים, אלא בחברה שכל נהגיה מתנזרים מטלפון חכם, כך שגם ההזמנות יכולת להתבצע רק דרך הטלפון. הסענו עכשיו במקביל משפחה גדולה שחזרה משבת שבע ברכות בבני ברק”.
“ואתם מרוצים בעבודה שלכם?” שאלתי. “כן”, ענו שניהם במקהלה, אבל אז, ברגע של גילוי לב, אמר לי אחד מהם את משפט המחץ הבא: “האמת היא שהחלום שלי הוא להיות אינסטלטור, אני מאוד אוהב את התחום ואני יודע שאוכל להרוויח בו יותר מכפול ממה שאני מרוויח היום”. “ומה מונע ממך?” שאלתי, למרות שידעתי את התשובה. ‘זה יוריד את המעמד שלי בחסידות שלנו’.
“שאלת את הרבי על כך?” “כן”, ענה. “ומה הרבי אמר?” “שאדרבה, אדם צריך לעבוד במה שליבו חפץ, תיכנס לזה ותראה ברכה במעשה ידיך”. “האם זה לא מספיק עבורך?” “לא”, הוא ענה בעיניים מושפלות, “כי לא משנה מה הרבי אומר, עדיין יהיו מי שיביטו בי בזלזול”.
מכל השיחה הזאת, לא החלק האחרון תפס אותי, כך שלא אדבר עליו. האמת היא שאין גם צורך. האבסורד המכאיב הזה מדבר בעד עצמו. אותי תפס משפט אחר, שטלטל אותי ושינה כאמור את כל ההסתכלות שלי על נושא התעסוקה החרדית: “האמת היא שהחלום שלי הוא להיות אינסטלטור”. אוי, כמה עומק היה במשפט התמים והמתוק הזה.
אומר מפורשות שאני אצטרך להיוולד מחדש 375 פעם, כמניין ‘אינסטלטור’, כדי להבין מה הכיף בלהיות אינסטלטור, כמו שהוא לא יבין מה הכיף בללהג את עצמך לדעת מעל דפי העיתון. אבל זה בדיוק מה שהוא אוהב, זה בדיוק החלום שלו. כמה רוע צריך להיות טבוע במי שמונע מאדם לעשות את מה שהוא אוהב רק בגלל סטיגמות.
“ואתה לא מפחד ממתחרה?” אני שואל לסיום את בנצי טכובר. “לפחד?” הוא שואל, “אני אשמח בשבילו מכל הלב, ומבטיח לעזור לו בהכל”. הנה, כך בדיוק מדבר מי שאוהב את המקצוע שלו, ובעיקר מי שאוהב את האחים שלו.