"מופע ניתוק"

זכויות אדם וזכויות בני הישיבות

1.

שבוע עבר והמקלדת לא נהייתה קלה יותר. להיפך, המקשים כבדו. עדיין עוצרים פה תלמידי ישיבה.

אם בשבוע שעבר עוד עסקנו בשאלת החירות, בעוול המחריד שבו חירותו של מסתנן אריתראי מוגנת יותר מחירותו של בן ישיבה, השבוע התברר שהגענו לתחתית עמוקה בהרבה. אנחנו כבר לא מתווכחים על חוק גיוס או על פרוצדורה משפטית, אנחנו מביטים ישירות אל תוך התהום של משבר זהות, והמראות קשים מנשוא.

מי שמחפש אופטימיות ו'כדאי שתתמקד בטוב', שיעצור פה וישוב לכאן בשבועות הבאים (אמן).

מרן הגמ"ה הירש בביקור בכלא 10. קרדיט: דובי קורן

איך יודעים שמחלוקת ציבורית הפסיקה להיות עניינית והפכה לשנאה מעוורת? כשמנגנוני המוסר וההיגיון של המערכת קורסים לחלוטין ומייצרים משוואה ששום נפש יהודית בריאה אינה יכולה להכיל.

השבוע, בתזמון מצמרר, נפלטה מבית מדרשו של בג"ץ פסיקה מדהימה: יש לאפשר ביקורים של הצלב–האדום אצל מחבלי הנוח'בה הכלואים בארץ. אותם חיות אדם שטבחו בנו באכזריות שאין לה קץ, זכאים – כך לפי אצילי המשפט הישראלי – לביקורים, לבדיקת תנאים; בקיצור, לזכויות אדם.

בעבר, כשבג"ץ ביקש להתערב להם בתפריט שצומצם משמעותית בידי השר הממונה, הטיעון היה שהחמרת תנאיהם פוגעת בחטופינו הנתונים בצרה ובשביה. כתבתי פה על כך בזמן אמת שאין לזה שום קשר. החטופים שוחררו ובג"ץ עדיין דואג למחבלי הנוח'בה.

השערורייה עצומה אבל אסור להיות מופתע. כי מי שמבין על מה יושבות רוב פסיקות בג"ץ בשנים האחרונות, יכול לנחש מה תהיה הפסיקה בעתירה הבאה. הכל יושב על אותו משבר זהות עמוק שבו מערכת שלמה עסוקה באובססיביות בשאלה: כיצד נוודא שאנחנו שונים מאויבינו?

תעצמו עיניים ותדמיינו (זה קשה, אבל תנסו), שבאמת באמת מציקה לכם השאלה: מה ההבדל בין ישראל לעמים? כשמבינים שהשאלה הזאת באמת מנקרת במוחם של אנשי 'משפטים בל ידעום', מגיעים לסדרת פסיקות המנסה לייחד אותנו. מילים כמו 'צורך ביטחוני' נשקלות בכובד ראש מול 'זכויות אדם'. הרשימה ארוכה. שורת פסיקות באה לעולם בניסיון להגדיר את עם ישראל כעם ישראל, בלי להשתמש במובן מאליו: "אתה בחרתנו מכל העמים. אהבת אותנו, ורצית בנו". כשאתה לא מאמין בזה, אתה שובר את הראש למצוא מה כן התשובה לשאלה המציקה. כך אתה מגיע למקום ראשון בתחרות מסוכנת על היותך 'הצבא המוסרי בעולם', בלי שאף אחד בעולם משתתף בה. צבא קם כדי להגן ולנצח, לא כדי להצדיק מוסר דמיוני.

מובן מאליו שהמחדל האמיתי בהחלטה על ביקורי מחבלים מטעם הצלב–האדום (שימו לב, יש פה הכרה משפטית במעמדו של גוף מרושע שמעולם לא ביקר חטופים שלנו בשבי אויב) הוא עצם העובדה שעדיין יש את מי לבקר; שלא קיימנו בהם את "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ".

2.

אבל האסון האמיתי התרחש מחוץ לכותלי בית המשפט (הזהרתי, זה קשה להקלדה).

פסיקת הנוח'בות המבישה הזו עברה בשקט יחסי. היא לא הרעידה את אמות הסיפים של האולפנים, לא גררה קמפיינים ממומנים ולא זכתה למאית מאחוז הגינויים שזכו להם… חברי הכנסת החרדים שהעזו ללכת ולבקר בכלא את תלמידי הישיבות העצורים. לא נוח'בות. לא צלב–אדום. ח"כים חרדים ותלמידי ישיבות.

אני שונא משוואות אומללות; הן בדרך כלל יושבות על חוסר יכולת לטעון טיעון בריא ובנוי לתלפיות, אבל אני מתנצל מראש: מעצר תלמידי ישיבות הוא מחוץ לגבולות הוויכוח שלי. כן, כיליתי מאות שעות על הרצאות, ראיונות והשתתפות בפאנלים סביב שאלות ספרא וסייפא.

זה דיון חשוב שבראי ההיסטוריה יש לו יתרונות גדולים, למרות שכולנו רוצים שהוא יסתיים. אני משוכנע שבפינות הצנועות של בתי המדרש צומחים כעת גדולי תורה שמסירותם לעמל התורה מתחדדת דווקא בגלל הוויכוח הכואב הזה. הם מעודכנים בחדשות ומתרגמים את הצער שלהם לחיזוק בבקשה 'והערב נא את דברי תורתך בפינו'. הם מאטים עוד יותר את קצב התפילה במילים: 'פתח ליבי בתורתך'.

השוואה בין מעמד בני התורה לבין נוח'בות היא אומללה ולא אסתטית בעליל, אבל כשהמצב כל כך כואב אין לי רצון להיות אסתטי. עוצרים פה תלמידי ישיבה, זה מתקבל בהבנה, בהכלה ואפילו בשמחה (ריבונו של עולם, סלח לי שאני כותב קטרוג כזה מעל דפי העיתון), הרבה יותר מכעס מוצדק ומתבקש על ביקורי מחבלים. וכן, הא בהא תליא. כשאתה מכלה את זעמך על ביקור של דרעי בכלא 10, אתה משחרר פחות רגרסיות כשנציג הצלב–האדום מבקר בכלא קציעות. כך דרך העולם. "תראה, ביקור מחבלים זה פסיקת בג"ץ. אין לנו מה לעשות בלי רפורמה. ביקור אצל תלמידי ישיבה זה 'מופע ניתוק' ו'יריקה בפרצוף של הלוחמים".

גבולות הוויכוח על הגיוס מזמן לא נמצאים באזורי התמריצים או הסנקציות. המשחק השתנה. השאלה הנוכחית היא האם מותר לגזול את חירותם של מי שכל חטאם הוא שישבו ועסקו בתורה. בזמן שהמערכת עונה על כך ב'כן' מהדהד ושולחת שוטרים, הקולות ההזויים והלייטים ביותר בציונות הדתית כובשים את המיינסטרים ומחלחלים לנציגי הציבור. הם באמת מאמינים שבמקרה הספציפי הזה, גלי בהרב מיארה צודקת. זאת כבר לא טענה של עקיבא נוביק וחנוך דאום, זה מהודהד על ידי טובי הפוליטיקאים שלהם.

3.

בשבוע שעבר כתבתי כאן בכאב עמוק על השתיקה. כן, דווקא מי שאוהב את המדינה הזו יותר מהחרדים, צריך לזעוק חזק יותר נגד העוולה של מעצר תלמידי ישיבה. השתיקה כואבת וחשבתי שהגענו לשיא, אבל בשבוע שחלף הידרדר השיח לתהום חדשה. כבר לא מדובר רק על שלילת החירות של ה'עריקים' הללו, הציבור הכללי השלים עם המעצרים. כעת, התביעה החדשה היא שלילת האנושיות שלהם. אסור לבקר אותם! אסור להביע איתם סולידריות! הם מוקצים מחמת מיאוס.

אנחנו רגילים למתקפות הללו משמאל. כשיאיר גולן או שותפיו להנהגת המחנה מוציאים מהפה ציטוט אומלל ומסית נגד עולם התורה, זה כואב – אבל זה קל לעיכול. מי שמזהה בנו תהליכים של גרמניה הנאצית טרום השואה, לא אמור לשבת בשקט כשח"כ חרדי מבקר תלמיד ישיבה.

אבל כשפוליטיקאי מהציונות הדתית מצטרף למקהלת הגינויים הזאת (אחד לאחד, אין הבדל בטקסטים שלהם ושל יאיר גולן!) ומגדיר את הביקור אצל אותם תלמידי ישיבות כ'מופע ניתוק', נשבר משהו עמוק בפנים.

אנחנו בתוך ויכוח נוקב או בתוך שנאה תהומית? אם התשובה היא האפשרות השנייה והעצובה יותר, בבקשה, תגידו את זה מראש. יוקל לנו. אל תתנו לנו לעבוד קשה שנים נוספות כדי להגיע למסקנה העגומה הזאת (אני אגב, לא מאמין בה). הרי בכל הנוגע לזיהוי תהליכים, אנחנו נמצאים תחת אותה אלונקה. רצים אתכם בשוחות ומוכנים לשלם מחירים יקרים כדי לייצר מערכת משפט אמינה יותר; הוגנת יותר ובעיקר יהודית יותר.

אם אתם לא מבינים את זה, אנחנו באמת ביקום מקביל.