מורידים מסכות

אחרי שמשרד הבריאות מאשר, הגיע הזמן לרשום את הפרוטוקול

א.

סוף כל סוף זה קרה. בלי ששום נער-עיתונות עם קסקט רץ ברחוב וצעק: "מהדורה מיוחדת". ככה בשקט, מתחת לרדר, כמו שנהוג לומר. שר הבריאות שלנו הכריז ביום ראשון השבוע ש…"אפשר להוריד את המסכות במרחב הפתוח".

נכון שחיכיתם להכרזה הזו? כי עד היום…

ופתאום נזרקתי לקוריוז נחמד שהתרחש באחד מבתי המלון של קישינב בירת מולדובה. קראתי עליה בספרו של ר' מרדכי סליפוי. טיפוס אגדי שהוציא לאור את העיתון של תנועת פאג"י הקנאית, 'הקול' (ובבקשה לא להתבלבל עם תנועת 'פא"י'. אלו שני קטבים). בשל אילוצי תקציב, סליפוי היה גם עורך, גם כתב פרלמנטרי, גם כתב צבאי, גם כתב מדיני ולפעמים גם מגיה (ותתפלאו, הוא מעולם לא כתב נגד צה"ל).

אבל לא על סליפוי באנו לדבר, אלא על ספרו הקצר שהוקדש לסיפור חיי רבה של בסרביה, רבי יהודה ליב צירלסון זצ"ל. מספיק להתבונן בתמונתו כדי להתרשם. איש אשכולות. מצד אחד חבר מועצת גדולי התורה, מצד שני סנאטור בפרלמנט הרומני. גאון שכותב שו"תים הלכתיים, ופובליציסט שמפרסם מאמרי-דעה בשלוש שפות.

ומעל כל המעלות, היה לרב חוש סדר נוקשה. את הנטייה הזו ל'משטר-פרלמנטרי', הוא הביא עימו גם לאספות של אגודת ישראל. אם בדרך כלל אספה של חסידים נראית כמו המטבח בקרעסטיר, הרי שבימים ההם כשהיקים שלטו והרב צירלסון היה יו"ר האספה, הכל נראה אחרת. לפי הפרוטוקול.

ב'ועידה הארצית' שהתקיימה בקישינב, כיהן הרב צירלסון כיו"ר. החברים החסידים מפולניה סיימו את הדיונים וקמו להתפזר איש-איש לביתו. לפתע, צלצל הרב צירלסון בפעמון. יש לו משהו חשוב לומר לכולם. הוא המתין בסבלנות עד שהאחרון חזר והתיישב במקום, והכריז בחגיגיות: "אני מכריז על נעילת הישיבה".

בקיצור, בואו נעשה את זה רשמי: אפשר להוריד את המסכות.

ב.

אבל כמו בפוליטיקה הישראלית, גם בקורונה, זה לא נגמר. השבוע השתתפתי בהרצאה מלומדת של פרופ' חשוב עם מצגת מרשימה, שהסביר במשך שעה ארוכה צמד מילים שכדאי להתרגל אליו: "פוסט-קורונה".

היו לו שקפים, נתונים והמון-המון מילים באנגלית. אם לנסות לתמצת את הסיפור בכמה מילים: בשנה האחרונה, העולם השתנה. בכל התחומים. בכלכלה, בניהול, בלמידה, בפוליטיקה, ביחסים בין-מדינות ואפילו בפסיכולוגיה האנושית.

זה היה מרתק ומטריד בו זמנית. המסר הכי חשוב הוא שמי שרוצה להתפתח ולשרוד, חייב לעמוד עם יד על הדופק, לזהות את ההזדמנויות בזמן, לקפוץ עליהן ובעיקר לא לפספס את העובדה שיש שינויים שכבר קרו.

בעולם הניהול הישן משתמשים בביטוי 'הזיזו את הגבינה', על שמו של ספר מוטיבציה קטן ומפורסם (23 מיליון עותקים, כן) שמספר אגדה על שני עכברים שכלואים במבוך. מדי יום הם מגיעים לנקודה מסוימת שבה יש גבינה. אלא שביום אחד בהיר הגבינה נעלמת. מישהו הזיז. עכשיו הם מתפצלים. יש את אלו שנשארים מתוסכלים במקום ומתים ברעב, ויש את אלו שמתחילים לחפש את המיקום חדש.

עכשיו, אחרי שחסכתם קריאה של כמה שעות ועוד כמה שקלים, אפשר לעצור לחשוב על הנמשל. כשפתאום המציאות שמולנו משתנה בפתאומיות, קשה מאוד לעכל את זה. רבים עוד מתעקשים להישאר במקום, לבכות וליילל. להתגעגע למה שהיה ולכעוס על מי ששינה.

מי שהפכה לסמל של העניין הזה היא 'קודאק', החברה האמריקאית שבמשך שנים ייצרה את טכנולוגיות הצילום הכי חדשניות. במשך שנים רוב מובהק של הצלמים בעולם השתמשו ב'קודאק'. ואז, הגיעו המכשירים החכמים הקטנים. לכל ילד יש מצלמה. והחברה שעוד התקשקשה עם שכלול עדשות, קרסה ופשטה רגל.

אינני פוליטיקאי, אבל יש רגעים שכריכת הגורל הפוליטי-חרדי באדם כמו נתניהו, מרגישה כמו ניסיון נואש להיאחז באתמול. אז שנלך ללפיד-וליברמן? לא בטוח. אפשר לנסות לחשוב מחוץ לקופסה. לרקום בריתות, להניע מהלכים. לצאת מאזור הנוחות.

המציאות משתנה במהירות מסחררת. הגבינות זזות כל הזמן. וכשאין 'חדשנות' אסטרטגית מלמעלה, מי שמכתיב את הקצב והמהלכים זה השטח. כבר עסקנו בזה, אלא שהשבוע זה ממש צרם.

מי שקרא על מה שהתחולל השבוע במפגש המיוחד של ראש הממשלה וסיעת יהדות התורה, עמד נפעם. חשבתם שדיברו על עיקרי הדת, שביקשו פתרון לפלונטר המסוכן? ובכן, דיברו על ל"ג בעומר במירון. ולא על עצם ההילולא, אלא על רזולוציות קטנות של חלוקת הטשולנט. פתאום אתה מבין שקבוצות הוואטספ ועוד כמה ילדי-עסקונה מכתיבים את סדר היום.

בחודשים האחרונים דיברנו על סמוטריץ', ההוא שמזנב לנו קולות צעירים. אז דווקא עכשיו, בעוד היומונים שלנו מבכים ועושים נו-נו-נו למצביעים שלו, הוא דווקא ממוקד, חושב על העתיד ובעיקר לא מתפשר על העקרונות שלו ושל שולחיו.

ויש כאלו שמציירים קריקטורות.

ג.

פרסומת עתיקה של רופאי שיניים טוענת, ש"מי שלא הולך – רץ". זה נכון כמעט לגבי כל פלונטר בחיים. אם אתה מדחיק, סוחב את הזמן ומנסה להתעלם, המצוקה רק הולכת וצומחת. סופה שהיא מתנפצת בקול רעש גדול.

לעולם לא אשכח מעמד שבו השתתפתי לפני כמה שנים. השתתף בו השגריר הגרמני החדש בארץ. הוא ביקש להכיר את הציבור החרדי. מישהו בעל קשרים כינס לווילה אחת יוקרתית בצפון תל אביב שורה ארוכה של 'מובילי דעה' במגזר. שני 'היסטוריונים' מטעם עצמם, מנהל חברת היי-טק, חבר מועצת עיר, כמה בולדוזרים וגם עיתונאי קטן וצעיר.

כשהשגריר ביקש לדעת: מה היחס של החברה החרדית אל המגזר הערבי השכן, פתאום שמענו מקהלה היסטורית. "החרדים והערבים – חיים טוב ביחד", קבעו המומחים. "כולנו דתיים, אנחנו מאמינים ומדברים באותה שפה". "ה'ציונים' אשמים בכל הסכסוך", טענו בלהט וסיפרו על הסכם השלום החרדי המוחמץ של ד"ר דה-האן ומלך ירדן. והיה גם מישהו מירושלים שזכר שסבא שלו והשכנים הערבים שיחקו ביחד בחצר.

השגריר הגרמני מאוד התרשם. לנגד עיניו כבר דמיין מעגל של שטריימלך וכאפיות עם יוני שלום צחורות באוויר. אלא שבדיוק שבוע אחר כך פרצו מהומות הר הבית. התברר שבני הדודים הנחמדים מעדיפים לדקור דווקא אנשים עם כיפות, ועדיף כיפות שחורות.

וזה קרה גם השבוע. אחרי שרק לפני שבועיים השתעשענו בישיבה משותפת עם הבחורים הדתיים של רע"מ, וכמובן זעמנו על סמוטריץ' שמטרפד לנו את החגיגה ומתעקש לטעון שמדובר במחבלים – פתאום נפוצו סרטוני הזוועה הללו. מתברר שהצעירים הערבים מהטיק-טוק אוהבים לסטור דווקא לפרצופים חרדיים.

נכון, אפשר להתפלפל ולחפש אשמים; ואפשר גם להפסיק לרמות את עצמנו. גם אם זה משתלם פוליטית, החרדים והערבים לא חולקים שום גורל משותף. אל תתנו לחיוך של טיבי לבלבל אתכם. השנאה הערבית לא מכוונת נגד ציונים, כמו שחלקים מאיתנו מספרים לעצמם, היא מכוונת נגד יהודים. ככל שאנחנו יותר יהודים, כך יותר ישנאו אותנו. וכן, מהרגע הראשון, זה תמיד היה רק בצחוק. הראשונה שהבחינה בזה הייתה סבתא שלנו, שרה:

"ותרא שרה את בן הגר המצרית… מצחק".

ד.

ועוד כמה מחשבות קצרות על השבוע החולף: בשנים האחרונות, יש קבוצה הולכת וגדלה של אנשים ש"נקעה נפשם" מהאירועים הרשמיים של יום העצמאות. כמו תמיד, מי שמרגיז אותם – ואולי בצדק – הוא בנימין נתניהו. לטענתם, טקס הדלקת המשואות כולו הפך ל'פולחן אישיות' של ראש הממשלה וחבריו, ומשום כך הם מחרימים את הטקס. לא צופים בו.

האמת שקל להזדהות עם התחושה הזאת. אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון, האדון נתניהו כבר באמת לא מצליח לעשות את ההפרדה בינו ובין ישראל. כשהוא מדבר על יום השואה הוא מדבר על עצמו; כשהוא מדבר על יום הזיכרון הוא עם עצמו; וכשחוגגים עצמאות הוא שוב עם עצמו והחיסונים שלו. מעצבן.

בהחלט חושב שקוראי 'הארץ' למשל רשאים להחרים את הטקס. רק לא מבין למה במשך שנים מטרידים את הציבור החרדי, שגם לו יש כמה דברים שהוא לא סובל בטקסים הללו. למה לנו אסור להחרים?

ועוד על טקס המשואות: באחד מכלי התקשורת הדתיים דווח בהתרגשות שהטקס נפתח בשיר שכתב (הרה"ק) "אלימלך מליז'נסק". נזכרתי בסיפור חסידי מפורסם: כשיצאו רבי אלימלך מליז'ענסק ואחיו להפיץ את אור החסידות, הגיעו לגבול גרמניה וביקשו להמשיך גם אליה. אך ה'בעל-דבר' עצר אותם. היה לו איום מחריד: "אם לא תעצרו, אעזוב את כל העולם ואתמקד רק בכם". אמרו האחים הקדושים: "אף על פי כן". ואז היה לשטן איום הרבה יותר מחריד: "אם לא תעצרו, אהפוך את כל העולם לחסידים". מול האיום הזה, שני האחים הקדושים נעצרו.

ב'אהל אלימלך' (אות קנו) יש תיאור שאותו צדיק התייצב פעם עם מקל בידו וגירש מבית המדרש חסידים ששלח ה'בעל דבר'. אין ספק מה הוא היה עושה למי ששר את מילותיו בטקס שכזה.

ועוד מחשבה בעקבות התיעודים העליזים שזרמו השבוע מהציון הקדוש בקרעסטיר: מעניין לדעת מה מקור ההיתר ההלכתי שנהגו כמה 'אנשי חסד', לרקוד ואפילו לנגן בגיטרה בעיצומם של ימי הספירה.

לשובע ולא לשיגעון.