מורשת מרן

זהו קרב בתוך הנגמ"ש של מחנה המרכז. שני השותפים לשעבר להנהגת כחול לבן, הטוראי יאיר לפיד והרמטכ"ל בדימוס בני גנץ, יצאו לדרך במערכת הבחירות הנוכחית עם יומרות לייצב את מעמדם כמנהיגי מחנה השמאל. במשך שלוש מערכות בחירות גנץ רץ בראש החץ של מחנה המרכז-שמאל כשיאיר לפיד מתייצב כחייל מאחוריו. במערכת הבחירות הנוכחית, לפיד הטירון עושה בית-ספר צבאי לגנרל המעוטר.

לפיד זינק לבחירות מהעמדה האטרקטיבית של ראש ממשלה מכהן. הנחת העבודה של המערכת הפוליטית הייתה שלפיד ישמור על גזרה שקטה בחזית הצבאית והמדינית, כדי להרגיל את הבוחרים לגלגל על לשונם את צירוף המילים: ראש הממשלה יאיר לפיד, מבלי לתפוס את הראש בין הידיים בדאגה.

ההתנהלות של לפיד השבוע מוכיחה שהאיש אינו מתכוון להסתפק בתפקיד ניצב בלשכה. "אם נשב בחיבוק ידיים בלי לעשות כלום, לתואר לא תהיה משמעות", אמר לפיד בשבוע שעבר בשיחה שהתקיימה בלשכתו. אל קודמו נפתלי בנט, ששיחק בנדמה לי בתפקיד ראש הממשלה וכמו בת יענה מתגנב כיום בלאט לישיבות הממשלה אחרי הפוטו-אופ, כשהצלמים נעלמים, לפיד מתבונן כיום בבוז. בנט עשה את שלו – בנט יכול ללכת. בנט בסביבת לפיד הוא דוגמה וסמל לכך שהתואר 'ראש ממשלה' עלול לשמש כמכשלה – כל עוד המחזיק בו נוקט פעולות שמכעיסות את הבייס.

את השבירה שמאלה עם קריצה למאגר המצביעים, הרגישו השבוע ממוסקבה שליחי הסוכנות היהודית. בנט לפניו תחזק את הציר של נתניהו שבו הדרך מוושינגטון לנתב"ג עברה במוסקבה. את תורת נתניהו בתמרון בין המעצמות – אפשר לסכם במעשייה. כשנלוויתי לנתניהו בביקורו אצל הנשיא טראמפ, ביבי הפתיע את המשלחת עם קונקשן במוסקבה. בדרך חזור, מהקרמלין לירושלים, הסביר גורם מדיני בכיר – "האיש עם העניבה האדומה", בהתאם להגדרה העצמית של הדובר – את הרציונל שבעצירת הביניים בין וושינגטון לירושלים: "כדי לשמור על חופש פעולה, אתה חייב לתמרן בין המעצמות. כשראש ממשלת ישראל ומנהיגים ערבים מתכנסים בבית הלבן, הרוסים חייבים להגיב כדי להוכיח שיש להם אמירה במרחב. הנסיעה שלי למוסקבה מנטרלת מראש כעסים ומבהירה לרוסים שלמרות הקשר המיוחד של ישראל וארה"ב, אנחנו לא פועלים מאחורי גבם ורואים בהם שחקן מרכזי".

אפשר לומר שהגינוי הפומבי של לפיד למוסקבה על רקע המלחמה באוקראינה, היה הצעד הממשי הראשון שלו כראש ממשלה. לפיד התל-אביבי רואה עצמו כחבר של כבוד במסדר המערבי-פרוגרסיבי, בהובלת מקרון בצרפת, טרודו בקנדה והדמוקרטים בבתי הקונגרס בוושינגטון – שביידן עבורם הוא בכלל שמרן.

בצעד שלפיד נקט הוא קורץ לעבר המצביעים משמאל שמזדהים עם דף המסרים האמריקני-אירופי נגד מוסקבה. מול נרטיב השואה של ביבי, שמסקנתו ההיסטורית היא עמידה על המשמר ונקיטת מדיניות עצמאית שבמרכזה היכולת של מדינת היהודים להגן על עצמה, ללפיד יש לקחי שואה אחרים. מבחינתו, המסר המרכזי הוא שעל צאצאי השורדים לזכור את התופת ולהיות בצד של הטובים.

כשלפיד אמר את דברו – כחבר המסדר הליברלי העולמי, הרוסים התקוממו והגיבו בהתאם. נתניהו תקף את ההתנהלות החובבנית ולפיד עצמו מנסה למזער נזקים מול מוסקבה, אך בבית פנימה את המסר שלו הוא העביר לבייס, כשהציג כניסה ללשכת ראש הממשלה מעמדה של משילות ושינוי מדיניות. בסקרים לעת עתה, בתוך המחנה, זה עובד לו לא רע.

*

קמפיין הפלופ

שר הביטחון בני גנץ רוחש ממרומי קומתו בוז עמוק לחבר יאיר לפיד – ברמה שמתחרה רק במשטמה ארוכת השנים של החרדים למשפחת לפיד. גנץ מביט בהתרחשויות בעיניים כלות. הוא חבר לסער במחיר מופקע כדי ליצור נרטיב אלטרנטיבי ללפיד של מחנה מרכז-שמאל בהובלת כחול לבן. מטרה נוספת בחבירה הייתה להותיר ב'מחנה השינוי' את שני המנדטים שסער העביר ערב הבחירות האחרונות מימין לשמאל, ובכך למנוע מביבי את המנדט ה-61. הסקרים שפורסמו מאז מלמדים שהמצביעים לא קונים את הסחורה. מרגע החבירה, התנועה המשותפת רק הולכת ונחלשת.

מה שנשאר לגנץ, זה להסתער השבוע על האולפנים בגפו. בעוד מספר 2 במפלגתו גדעון סער, שאת האקזיט שלו כבר עשה, המריא עם רעייתו למרוקו, עבר גנץ מאולפן לאולפן ומכר סחורה משומשת של הקמת ממשלה בראשותו בשיתוף החרדים. איתרע מזלו, וגם באולפנים גנבו לו את ההצגה. באותו ליל אולפנים, בין שני לשלישי, פרסם עמית סגל בראש מהדורת החדשות את הריאיון עם בכיר מח"ש משה סעדון שהאשים את מובילי חקירות נתניהו, המפכ"ל לשעבר אלשיך, פרקליט המדינה לשעבר ניצן והיועמ"ש לשעבר מנדלבליט, כ"עבריינים בשירות החוק ששיבשו וטייחו כדי שלא לפגוע בחקירות נתניהו".

גנץ הצהיר במקביל כי לא ישב תחת נתניהו כראש ממשלה ולפיכך אין מנוס מלהסיק כי האיש שנעקץ בכל פעם מחדש על-ידי פוליטיקאים נעדרי תמיכה, סובל מתופעה של הזיות לאחר העקיצה.

מעשית, המספרים פשוט לא מתחברים. גנץ וסער הצהירו כי לא ישבו תחת נתניהו, לא ייתמכו על-ידי המשותפת ולא ישבו עם בן גביר. שס ואגודה – ואפילו גפני לבדו – הרי לא ייטשו את נתניהו כדי לשבת עם איווט, מרצ ולפיד תחת גנץ. אם כך, הקובייה ההונגרית הזאת לא יכולה להסתדר בהתאם למפת הגושים. גם גנץ מפנים, ומכאן כנראה עומק ייאושו, כי אחרי שמכר את מפלגתו בנזיד עדשים, הוא נחתך בסקרים לאחד עשר עד שנים עשר מנדטים, שבהנחה סבירה יהפכו עד לבחירות למספר חד-ספרתי.

מסביבתו של גנץ יוצאים רמיזות, הדלפות ומסרים בנוגע למאבק הפנים חרדי והתייצבותו של גפני לצידו, אך גם בעניין הזה גנץ קונה לעצמו בעיקר אויבים. בשס וגם באגודה לא ישכחו כל כך מהר מיהו הגורם שניסה לסכסך בתוך המחנה החרדי. בשס הגדירו השבוע את גנץ כמי שחי במציאות מדומה. אלמלא הזהירות היתרה בכבודו של האיש, שלוקח ללב כל אמירה – היינו שומעים מכיוונה של שס כמה אמירות עסיסיות, אך בשיחה שקיימתי עם דרעי ניכר שהאיש נזהר בלשונו ומקפיד להתנסח עניינית.

"עם כל הכבוד לגנץ שהוא איש ראוי ונחמד", אמר לי דרעי, "הוא צריך להבין שהפלופ של ממשלת בנט הוכיח – שראש ממשלה עם כמה מנדטים לא יכול לתפקד כראש ממשלה ומי שמשלם את המחיר זו מדינת ישראל ואזרחיה. אם לא היינו בתקופת הפגרה, הייתי יוזם חקיקה שבשביל להיות מועמד לראש ממשלה אצל נשיא המדינה צריך מינימום חמישה עשר אחוזים מהקולות הכשרים שהם שמונה עשר מנדטים".

צחוק הגורל; החרדים שהושמצו במשך שנים מהצד השמאלי של המפה והוצגו כסחטנים, הם שמתקוממים כיום נגד הסחטנות הפוליטית משמאל. "בעזרת ה' אחרי הבחירות", מציב דרעי כיעד, "נניח את הצעת חוק 'מינימום חמישה עשר אחוזים' כאחת הדרישות שלנו בהסכמים הקואליציוניים העתידיים".

*

סוכנות בת

אפרופו המאבקים בין דגל לאגודה, שגנץ תולה בהם תקוות כאופציה לעשיית עסקים עצמאיים מול דגל התורה לבדה, גם כאן כדאי להרגיע. גפני המשיך גם השבוע להשמיע קולות מלחמה בוועידת דגל התורה, אך חבריו נשמעים קצת יותר מעודנים ואולי גם מעודכנים.

ח"כ אורי מקלב הסביר לי השבוע כי בשיחות שהתקיימו בבית מרן הגרי"ג אדלשטיין – כלל לא דובר על המיקום. "מרן הרב אדלשטיין הוא איש ותרן בדברים של כבוד או שליטה", אמר מקלב, "אבל לא בדברים אידיאולוגיים, ופה אין מחלוקת על מקומות או חלוקה אלא נוצרה מחלוקת אידיאולוגית בתוך יהדות התורה לגבי תוכנית הלימודים ועצמאות החינוך של הילדים. זה דבר מהותי ועניינים של השקפה".

שאלתי את מקלב מדוע מה שמותר לדגל, אסור לחסידות בעלזא. הרי גם אתם בדגל התורה הצטרפתם לסוכנות היהודית בצעד שהסיעות האשכנזיות החרדיות לא נקטו מעולם, ופה קם אחד מגדולי האדמו"רים שהורה למוסדות החינוך של החסידות שלו בלבד לצאת למהלך חינוכי עצמאי, אמרתי.

מקלב מצידו השיב כהלכה, אך בתשובתו היה חידוש מרענן. לראשונה קיבלנו מפיו של גורם רשמי בדגל התורה אישור לכך שסיעת 'ארץ הקודש' האמריקאית היא הלכה למעשה סיעת בת של דגל התורה – וזאת בניגוד מוחלט לעמדה המוצהרת של התנועה. "יש הבדל מהותי", אמר ולא שלל את השאלה מעיקרה. "ההסתדרות זה דבר שאינו פוגע באחרים. מי שרוצה ילך להסתדרות ומי שלא רוצה לא ילך, אבל בנושא החינוכי אנחנו כקולקטיב אחד, בספינה אחת, ולעשות הסכם שמכליל לימודי ליבה זה לקדוח חור בספינה ולגרום לה לסכנת טביעה – כי מחר ידרשו ממי שאינו לומד ליבה לעבור לאותו מסלול, או לספוג קיצוצים תקציביים כואבים".

את משלי השועלים הפוליטיים של מקלב על אגודת ישראל כנמשל, ראוי להחיל גם על דגל התורה. הריקודים המעורבים עם חברי הגוש השני, גורמים למצביעי השמאל להבין שיש סיכוי להקמת ממשלה אלטרנטיבית, ולפיכך יש גם טעם וסיבה לצאת לקלפיות. זוהי אולי הסיבה שגפני עצמו התבטא השבוע בבהירות יתר בנוגע לנאמנות דגל התורה לגוש הימין. אחרי שנה קשה של עמידה מלוכדת בלחצים, לשחק דווקא בפתחה של מערכת לידי השמאל זה בבחינת ניקוב הספינה – בעודה במספנה.

*

חקירה ראשונה

עם כל החקירות שנכרכו בשמו בעשור האחרון, ניכר בנתניהו שבהופעה מהסוג הזה הוא לא מורגל. ראש הממשלה לשעבר כבר ישב כמה עשרות שעות מול חוקרים שהטיחו בו לא מעט שאלות קשות. ועדיין אפשר לומר שבכל מה שנוגע לחקירות פומביות, גם ביבי המנוסה נחשב לטירון. חקירות המשטרה התנהלו לרוב באזור הנוחות שלו: בלשכתו או בביתו, תחת עינם הפקוחה של החוקרים אך הרחק מהעין הציבורית.

בחקירות פומביות שבהן כל מילה מועברת בשידור חי, אומן הנאום עדיין לא הורגל. נתניהו כראש ממשלה עשה הכל כדי לחמוק מוועדת חקירה פומבית. בהיותו נאשם בפלילים, עד היום הוא לא עלה על הדוכן. מול המצלמות האיש רגיל להיות בקונטרול, ללהטט מעל לדוכן הכנסת או להתל במראיין, כשהוא קובע את הטון. בחמישי שעבר הוא הגיע לראשונה לזירת התגוששות פומבית שבמסגרתה השליטה בידי חוקריו, ולא בידיו.

עלייה על דוכן העדים, מול שופטים או חברי ועדה, דורשת הכנה מוקדמת דווקא למי שכוחו בפיו והנאום – אומנותו. נתניהו סיפר לחברי ועדת החקירה כי קרא חומרים לפני העדות, אך ניכר שמעבר לכך – האיש לא התכונן.

את ציון הביניים לנחקרים – חברי ועדת החקירה הממלכתית לחקירת אסון מירון – מחלקים הרבה לפני שיגור מכתבי האזהרה המבשרים על מסקנות אישיות. בצאתם מהאולם, כשהם עוברים לחדר ההתרעננות, נפלטים משפטים ומועברים רשמים שמהם ניתן ללמוד על הבאות.

את נשיאת ביהמ"ש העליון בדימוס מרים נאור שנפטרה בחטף, החליפה השופטת בדימוס דבורה ברלינר שכיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בת"א. בטרם הלכה לעולמה הגיעה נאור לאולם הדיונים חדה ומפוקסת. פורמלית, השופטת ברלינר יושבת בראש הרכב הוועדה, אך לאור העובדה שלא ליוותה את הדיונים למן ההתחלה היא יותר נגררת ממובילה.

שני פוליטיקאים בכירים הופיעו בפני הוועדה בהרכב החדש תחת השופטת ברלינר. הראשון, אריה דרעי, שהגיע מוכן וגם זכה להגנה מלמעלה על הדוכן. תוך כדי העדות התבשר דרעי על פטירתו של חברו הרב אורי זוהר, שעמד לצידו ברגעים קשים, אך דומה שדווקא ברגעי פטירתו הגדיל את סיועו.

דרעי העיד בפני הוועדה שפוף ושפל ברך, כפי שהגדירו חז"ל במסכת אבות. ניכר שדבריו יצאו מלב אבל ושבור על הנספים במירון ועל החבר שנפטר תוך כדי הדיון. כשדיבר לגבי סמכותו, לא ניסה להתחמק. הוא לא הותיר רושם של מי שבורח מאחריות אלא נראה כמי שמשתף את החברים בתהליך. כשהסביר עד כמה הודעותיו של שר לעיתונות מופרזות ואינן משקפות את עשייתו האמיתית, העלה על פני החברים חיוך. החבר מהעבר הרב מרדכי קרליץ לא היה צריך להפך בזכותו יותר מדי. "הוא השיב לעניין", אמר האלוף במילואים שלמה ינאי.

*

מורשת מירון

נתניהו כבר הורגל בטיוח ובמריחה. מאסון הכרמל הוא חמק, למרות מכתבי האזהרה ששיגר אליו שר הפנים, שאליו הפנה את גבו באותו ליל בלהות זכור לרע באוניברסיטת חיפה. אם חשב שמירון תיעשה לו ככרמל – הוא שגה קשות. חברי הוועדה בראשות שלמה ינאי הטיחו דווקא בו שאלות קשות על אחריותו לאירוע כמי שעמד למעלה מעשור בראש המערכת. ביבי נראה מופתע מעצם השאלה.

קל להפנות את האצבע – ובמידה לא מועטה של צדק – לעברם של חברי הוועדה שמונתה על ידי ממשלת השינוי והייתה לדרישה הקואליציונית הראשונה של כחול לבן במשא ומתן. אם לקראת הבחירות יישלח גם מכתב אזהרה לנתניהו, חרף ההנחיה הכוללנית של היועמ"ש על הפסקת הליכים משפטיים נגד פוליטיקאים בערב בחירות, נתניהו עוד יציג עצמו בקמפיין כאחד מנפגעי מירון.

דא עקא, לנתניהו עצמו היה לכל הפחות 'אשם תורם' – שנבע מחוסר הכנה. ביבי הרבה להסביר מדוע כראש ממשלה לא היה יכול להיות חשוף לכל מכתב ופנייה. המהות הייתה נכונה, אך הרטוריקה – שגויה. בעיות הזיכרון שבהן נתקף השתמעו כבריחה מאחריות. אם רצה להרגיע, היה עליו לשתף את החברים בתהליכי העבודה, ולא להתפתל. אם בא להתריס ולהמשיך את הקמפיין הפוליטי שהוביל בשנתיים האחרונות נגד מערכת המשפט, היה עליו להצביע על תהליך ההפקעה שהממשלה הובילה וביהמ"ש בלם, ולבקש מהחברים לזמן לחקירה את השופטים שישבו על המדוכה. נתניהו בעיקר נראה כמי שהגיע אל הדוכן כשהוא אינו מוכן.

נדמה שנתניהו עצמו חש במבוכה. כנשאל על ידי העיתונאים בצאתו מהאולם איך הוא מרגיש, השיב בחצי קריצה שגבו כואב. וכל זה כאשר מנגד עומדים בני המשפחות השכולות וצופים במחזה. להטוטן המילים היה מגיב כמעט בכל סיטואציה אחרת על מצב אוטומט, בהבעת אמפתיה לסבל בני המשפחות, בסבר פנים רציני ולא ציני. בפרפרזה לחקירות בתיקי האלפים אפשר לומר לסיכום שאחרי הדיון בוועדת החקירה נראה ביבי כאילו יצא מהאולם שבו התקיימו החקירות הנגדיות בתיק 1000 ולא בתיק 4000.

*

מעשה רב

ממורשת מירון – למורשת מרן: פתחנו וגם נסיים בזהירות בכבודה של מלכות. ואין כמו 'מעשה רב' לזכרו של מרן הגרי"ש אלישיב שהשבוע צוין עשור לפטירתו כדי ללמדנו מהי מידת הזהירות הנדרשת מול מעצמות על ונציגיהן בישראל. תקופה קצרה לאחר שהנשיא לשעבר אובמה נבחר לתפקיד והחל בכהונה, נלוויתי אל שגריר ארה"ב בישראל דאז ג'יימס קנינגהם, שסייר בירושלים של מעלה ונכנס למעונו של מרן הגרי"ש אלישיב ברחוב חנן 10, כשהוא מלווה במקורבו הגאון רבי יוסף אפרתי, הרב מתתיהו חשין הירושלמי, והח"כ המקורב דובר האנגלית יצחק פינדוס, אז – על תקן מתורגמן.

שגרירו של אובמה נכנס לחדר מלווה בצלמים מטעם השגרירות, כלקח מביקור קודם של שגריר אמריקאי שהותיר רושם עז במחלקת המדינה. השגריר שביקורו הותיר חותם היה ריצ'ארד ג'ונס, שכיהן כשגריר ארה"ב בישראל במהלך הקדנציה השנייה של הנשיא ג'ורג' בוש הבן.

את השגריר ג'ונס מתקופת בוש בירך מרן הגרי"ש אלישיב בחום, כינה אותו "שליח מלכות של חסד" וביקש כי ממשלת ארצות הברית תסייע ליושבים בארץ ישראל, לנוכח האיומים הביטחוניים החמורים בכלל והאיום האיראני בפרט. הייתי בחדר וביקשתי אישור לפרסם את הטקסט בעיתונות החרדית. יום לאחר הפרסום – קיבלתי פנייה מגורם בשגרירות האמריקאית, אז בתל-אביב, שביקש לקבל את התמלול כדי שניתן יהיה לתרגם את הכותרות ל'שבעים לשון' ולהעבירן למחלקת המדינה בוושינגטון. בשגרירות האמריקאית בישראל הציגו זאת כמסר תמיכה אישי לנשיא מאת גדול המנהיגים היהודים האורתודוקסים.

כל מי שנלווה לביקורים של נציגי הממשל יודע שכוח אדם לא נחשב למשאב במחסור במחלקת המדינה האמריקאית על שלוחותיה. ובכל זאת, לביקור הראשון של השגריר ג'ונס לא נלווה צוות הצילום של השגרירות, בהנחה שיהא זה ביקור נימוסין בלבד. לביקור השני, ביקורו של השגריר קנינגהם כמה שנים מאוחר יותר בתקופת אובמה, כבר צורפו צלמים שהתבקשו לתעד כל מילה בהנחה שיועברו מסרים דומים.

רק שהפעם נכונה לשגריר ולצוותו אכזבה. מרן הגרי"ש אלישיב שתק כמעט בכל מהלך הביקור ונמנע מלומר מילות ברכה. אצל הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שמילותיו נמדדו בפלס, היה ניתן לומר: מדשתיק, שמע מינה לא ניחא ליה. בשעת מעשה סברו הנוכחים כי המולת צוותי הצילום היא שטרדה את מנוחתו ושלוותו של פוסק ההלכה והתפזרו בארשת פנים מאוכזבת, אך לא מבוישת.

רק מאוחר יותר, כשהאורח עזב עם הפמליה, הבהיר הגרי"ש כי אכן חש בחוסר נוחות – אך הסיבה לכך, כדרכו, הייתה מהותית ועניינית וללא כל קשר להמולה. כשנשאל מדוע עם השגריר האמריקאי ריצ'ארד ג'ונס נהג בצורה שונה לחלוטין, תשובתו הפתיעה את הנוכחים. בראייה היסטורית לאחור נשמעת התשובה כחכמת המדעים המדויקים: "על שליח הנשיא הקודם בוש שהיה אוהב ישראל אפשר היה לומר מלכות של חסד", השיב מרן הגרי"ש אלישיב, "אבל איך אפשר לברך את הנשיא אובמה? מי יודע אם הוא יעזור או יזיק לכלל ישראל?"

פרסמתי את הדברים בשעתו כעדות ממקור ראשון למתינותו המדינית וחכמתו היהודית של פוסק הדור היהודי, ולא רק בענייני הלכה אלא גם בהלכי מדיניות – בבואו לברור מילים מול נציגי המעצמות. עשור לאחר הסתלקותו של מרן פוסק הדור – ובראש ממשלת ישראל עומד מנהיג חלול שיורה אמירות במקום לברור מילים. אלה הם פניה של ממשלת ישראל בראשות לפיד: בלי הלכה, ובלי הליכות.