מזל מסרילנקה

איך אפשר להפוך לבר מזל? מסתבר שיש דרכים שיכולות לסייע | צריך רק להחליט שמתמסרים אליהן

א.

מגיע לנו 'מזל טוב'!

אחרי שנים שאנחנו מאחלים את צמד המילים הללו בכל יום הולדת ובכל מסיבה סתמית, הגיע הרגע לחשוב על המונח הזה ברצינות. כל כך הרבה דברים בחיים תלויים במזל הטוב והשאלה הגדולה היא: האם אכן אדם יכול לגרום לעצמו 'מזל'?

והנה ההפתעה. בשנים האחרונות התפתחה מתודה מרתקת שמנסה לעשות את זה, לעזור לאנשים להשפיע על עצמם את המזל הטוב.

אני מזהיר מראש: הקוראים של הטור הבא נחלקים לשניים: אלו שיחשבו שמדובר בקשקוש גדול ואלו שעשויים להיפתח לרעיון ולהרוויח במתנה כלי שימושי לחיים. גם זה תלוי כנראה במזל.

אחרי כל ההקדמות הללו, בואו נכיר מילה חדשה, קצת קשה לקריאה, אבל חשובה מאוד למזל: סֶרֶנְדִּיפִּיּטִי (serendipity).

עדיין לא נמצא התרגום העברי המדויק למונח, ויש לכך סיבה. סרנדה הוא שמה העתיק של מדינת סרילנקה. מה הקשר בין האי נידח לנושא שלנו? התשובה היא… מזל!

הכל מתחיל באגדת ילדים (שחלקה דווקא הועתק מחז"ל), שמספרת על 'שלושת הנסיכים של סרנדיפ'. הוד מעלתם יצאו לטיול, ולאורך כל הדרך היה להם מזל. הם כל הזמן גילו תגליות מרתקות שבכלל לא חיפשו.

בשלב כלשהו אדם מוכשר שקרא את הספר החליט לנסות להפוך את זה לשיטה מסודרת. עכשיו נעזוב את ההיסטוריה ובואו נדבר על עצמנו. כמעט כל אדם שמעיין במסלול חייו מגלה שהרבה מההצלחות – קשורות לאירועים שהוא ממש לא תכנן, וגם הכישלונות. הוא 'בדיוק' פגש מישהו שחיפש עובד; 'במקרה' ראה מודעת דרושים; ב'פוקס' קיבל הצעת שידוכים וכך הלאה.

בקיצור, הרבה מהרגעים הקריטיים בחיים שלנו לא היו מתוכננים.

כיהודים מאמינים אנחנו יודעים שמעל המזל יש מי שמסובב את הכל. הוא מכוון את כל צעדינו. השאלה היא: האם יש ביכולתנו לעשות השתדלות כדי להביא על עצמנו את ההצלחות המקריות? האם אפשר ליזום מהלכים משני כיוון?

שיטת הסרנדיפיטי מציעה השתדלות בכיוון הזה בדיוק.

ב.

לפני שנגיע לשיטה עצמה, בואו נבין לרגע עד כמה היא מהפכנית. מאז שנולדנו, או מדויק יותר מאז שנכנסנו לבתי הספר, מחנכים אותנו למשוואה פשוטה מאוד: ההצלחה תלויה בהשקעה. מי שילמד, ישנן וייבחן – יצליח. מי שלא – ייכשל. איש לא דיבר איתנו על 'מזל'.

כשאנו גדלים קצת אנו מתחילים להבין שהמזל משחק תפקיד בכל מסלול. לא רק בחיים שלנו, אלא בכל ההיסטוריה האנושית. כמעט כל סיפורי ההצלחה הגדולים לא היו בתכנון אנושי.

ניקח למשל את גילוי אמריקה. כריסטופר קולומבוס יוצא להפלגה. הוא מתכנן להגיע להודו. הוא ערך את כל החישובים. אלא שב'טעות' הוא מגלה את אמריקה.

כמה מאות שנים אחריו מדען אחד בשם אלכסנדר פלמינג, יושב במעבדה שלו ופתאום מגלה שעל אחת הצלוחיות יש עובש. הוא בודק קצת מה הולך שם, ומתברר שהוא 'גילה' את הפניצילין, האנטיביוטיקה הרפואית הראשונה.

מדען אחר, קונסנטין פאלברג, יוצא ערב אחד מהמעבדה ופשוט שוכח לשטוף ידיים. הוא מתיישב לאכול ומרגיש טעם מתוק. בטעות הוא מגלה את הסכרין. ללא ספק, תגלית שמיליוני כבדי משקל בגלובוס חייבים לה את טעם חייהם.

רשימת הדברים שהתגלו ב'מזל' או ב'טעות' יכולה למלא ספר שלם. וכן, יש כמובן דוגמה מפורסמת בתנ"ך: שאול המלך שיצא לחפש את האתונות של אביו ו'במקרה' מצא את שמואל הנביא שמשח אותו למלך. בשעתו, כאשר חיפשו מילה בעברית ל'סרנדיפיטי', הציע השר המנוח יובל נאמן את המונח 'אתינות', על שם אותן אתונות אבודות.

רוב האנשים קוראים את סיפורי המזל הללו, מושכים בכתפיים ופוטרים את עצמם במחשבה: נו, מי יודע, אולי יום אחד המזל הטוב הזה יפגוש גם אותי. אבל זו, במחילה מכבודנו, תפיסה של מפסידנים. המצליחנים מנסים להבין: איך אני מצטרף לרשימת המזליסטים הזו?

כך בא לעולם מדע הסרנדיפיטי. מישהו החליט לנסות לחפש: מה המכנה המשותף של כל המקרים הללו? ובכן, אחרי מחשבה אפשר לשים לב למשהו מעניין: המזל לא קורה לאנשים שיושבים על הספה בבית וממתינים לו תוך כדי נמנום.

הממציאים הגדולים שנתקלו ב'טעות' שהביאה להם הצלחה, היו בתנועה של חיפוש ורדיפה. קולומבוס עזב את הבית, פאלברג יצא למעבדה. וגם זה לא תמיד מספיק. חייבים גם תשומת לב.

בואו ניזכר למשל במקרה המפורסם של אייזיק ניוטון, המדען שישב מתחת לעץ והתבונן בתפוח שנפל, ומתוך הארה של הרגע החל בפיתוח התאוריה המקיפה שלו על כוח המשיכה של היקום כולו. מיליוני תפוחים נפלו על ראשיהם של אנשים משך ההיסטוריה, ורק אחד מהם הצליח לגבש מזה תאוריה. למה? כנראה שיש סט מסוים של תכונות ומעשים שהופכים אדם לבר מזל. המדען לואי פסטר סיכם את זה במשפט מחץ: "במדעי התצפית המזל מעדיף את השכל המוכן".

אז מה צריך לעשות כדי להיכנס לרשימה? ברוכים הבאים ל'סרנדיפיטי', או בעברית: מדעי האקראיות.

ג.

בשלב זה כדאי שנדייק את עצמנו. במקום לדבר על 'מזל' נעבור לדבר על 'אקראיות'. היא מילה יותר מדויקת. 'מזל' הוא דבר שבאמת אין שליטה עליו. אין דרך לתזמן זכייה בלוטו. אבל כאשר מדברים על אקראיות, יש יותר מקום לתמרן.

לכאורה יש כאן סתירה מובנית. איך אפשר לתכנן משהו אקראי?! איך אפשר לתזמן דבר שהוא בהגדרה חסר תזמון?!

בחלוקה גסה יש שלושה סוגים של אקראיות.

יש המקרה הראשון: אנחנו הולכים למקום ה'לא נכון', עולים על אוטובוס שמאחר, מתיישבים ליד אדם, נכנסים עימו בשיחה, ופתאום מתברר לנו שהוא ה'אדם הנכון' שאנו מחפשים.

השני: אנשים שעבדו על משהו, ובטעות, על הדרך, גילו תגלית נוספת. לעיל הזכרנו כמה דוגמאות.

ויש אקראיות פתאומית: היא נקראת על שמו של ארכימדס. המהנדס המפורסם שנכנס לאמבטיה וכמו מכת ברק הוא גילה את עקרון הציפה הפועל על כל גוף טבול במים.

ברור שאי אפשר לתכנן אקראיות אבל מסתבר שיש דרכים להגדיל את הסיכויים שלה. ובעיקר, להיות מוכנים לתפוס אותה ברגע שהיא מבליחה.

ננסה לחשוב: למי יש יותר סיכויים להיתקל ב'אקראי' באדם עשיר שיציע לו עסקה טובה: לאדם שמתגורר בכפר קטן ועושה כל בוקר את המסלול מהבית לרפת ובחזרה, או לחברו שמסתובב במסדרונות הבורסה?

ואם כבר סיכויים: נניח ששני אנשים מסתובבים במסדרון הבורסה. שניהם נתקלים באותם אנשים. למי מהם יש יותר סיכוי לעשות עסקאות ב'אקראי', לזה שישוחח באותו זמן בפלאפון או לחבר שיפתח בשיחה אקראית עם אנשים בדרך למעלית?

ובכן, זו תורת הסרנדיפיטי על רגל אחת. השיטה מורכבת מכמה סעיפים: א. להיפתח תודעתית לסביבה. להיות יותר סקרנים וערניים למה שמתרחש סביבנו. ב. להכניס אל תוך החיים מרכיבים של אי ודאות. לאפשר לעצמנו ללכת למקומות, גם אם לא ברור לנו מה נשיג בהם. ג. וזה אולי הכי חשוב, להרשות לעצמנו מדי פעם לפתוח בשיחות עם זרים (כמובן שצריך לסייג מאוד את הדבר, בעיקר כלפי אנשים צעירים ולא מיומנים, שעשויים ליפול עם שרלטנים ואנשים רעים).

בקיצור, לפתוח את הסנסורים הנפשיים ולשים לב לאקראיות שמתרחשת בחיינו.

זה לא פשוט, וגם לא אינטואיטיבי. רוב האנשים רואים בשיחה אקראית בזבוז זמן, עניין מיותר.

יתרה מזו, האדם המודרני מתוכנת כל כולו להיות בשליטה מקסימלית. הטכנולוגיה כולה מכוונת לסייע לנו ליצור ודאות בחיים. יש לנו יומן אלקטרוני, תזכורות, שירות שיחה מזוהה על הצג. קשה להפתיע אותנו. יש רשימת אנשי קשר שרוב חיינו אנחנו סביבם.

אפילו כאשר אנשים יוצאים היום לדרך, לטיול, הסיכוי שלהם להיות מופתעים הולך וקטן. יש להם מכשיר ניווט שמראה את הדרך בדיוק, לא נותן להם לטעות ולשאול עוברי אורח. את המלון מזמינים מראש, רואים תמונות שלו ואז מקבלים רשימה מסודרת של כל המקומות שצריך ללכת אליהם בסביבה. אין כמעט דרך ללכת לאיבוד ולהיתקל במשהו אקראי.

ד.

לפי שיטת הסרנדיפיטי מומלץ לכולנו להתחיל ליצור איים של אקראיות בחיים, לאפשר לעצמנו לעיתים לעשות דברים חסרי פשר. לצאת לדרך, לעצור, להיכנס בדברים עם אנשים, ובעיקר לפתוח את הראש ולשים לב: אולי העובש בצלחת שלנו הוא בכלל אנטיביוטיקה.

מילת הקוד היא פתיחות. פשוט לאפשר. זה משהו שחייבים להתרגל אליו. כל אדם שהתנסה פעם בחיפוש אחרי רעיון מכיר את התופעה. זה יכול להיות בכתיבה, בתכנון, או בכל דבר – ואתה מרגיש תקוע. אין שום אפשרות. ואדרבה, ככל שאתה לוחץ את המוח, כך הוא מתקשח ונאטם.

בשלב זה כדאי לעצור ולעבור נושא. לפגוש מישהו מתחום אחר לגמרי. לקרוא ספר שממש לא קשור לנושא. בהרבה מהמקרים הישועה תבוא דווקא משם.

בחברות ההייטק הגדולות של עמק הסיליקון מטמיעים את הרעיון הזה כבר בעיצוב המשרדים. דואגים ליצור נקודות חיכוך רבות בין העובדים. במסדרונות, בפינות הקפה ובכל מקום. לפעמים למתכנת יש בעיה, שמי שיכול לפתור לו אותה הוא דווקא המהנדס ששותה לידו מים.

זה אולי נראה בדיוני, אבל מי שמנסה יכול להעיד שזה משנה חיים. לא פעם אנשים שואלים: מאיפה אתה מביא את הרעיונות לטורים שלך? או: איך ייתכן שתמיד הסיפורים הללו קורים דווקא לך? התשובה היא סרנדיפיטי. כשאתה יודע שאתה צריך להגיש סיפור בסוף השבוע, תנסה להגיע ליותר מקומות, להעלות אנשים טרמפים, להיכנס עימם בדיבור, וכמובן לפתוח יותר ויותר ספרים.

סרנדיפיטי הוא קצת כמו שריר. אפשר לפתח את המיומנות הזו, משום שגם אם כבר החלטנו לפתח שיחה עם אדם זר, צריך לדעת איך לעשות זאת. השיטה המומלצת היא לפזר 'הוקים' בתוך השיחה. כלומר, לזרוק בשיחה 'ווים' שאיש שיחנו יוכל להיתפס עליהם. כל פרט ייחודי הוא 'הוק'. אני 'כותב'; 'אני מתעסק ב…' וכן על זו הדרך.

וכמובן, יותר ממה שחשוב לדבר, חשוב ללכוד ולזהות את ה'הוקים' של הצד השני, ופשוט 'להיתלות' עליהם. "אה, אתה גר בבית שמש? מעניין, יש לי שם קרוב משפחה שמתעסק ב…"

ה.

ומה עולה מתוך מקורותינו ביחס לכל זה? אפשר להתעמק ולחשוב רבות. אפשר להיזכר באליעזר עבד אברהם שמגיע לבאר ומחפש שידוך בלי שמץ של מושג. הוא מרים עיניים לשמים וזועק "אלוקי אדוני אברהם, הקרה נא לפניי היום". וזה עובד.

ואפשר גם לחשוב על כיוונים הפוכים. על הרגליים של האדם שלהיכן שנתבעין לשם הם הולכים.

בפרשת 'ויצא' מוצאים רמז מעניין לדבר. יעקב אבינו 'יוצא' מכל האזור המוכר. הוא בורח רחוק וברגעים ספורים האקראיות פוגשת אותו. 'ויפגע במקום – וילן שם'. הוא מגיע אל המקום הקדוש בעולם וזוכה למחזה הנבואה הגדול בחייו.

יעקב מייד מתעורר, ומייד גם מזהה – מה נורא המקום הזה.

השיטה עשויה לשמש אותנו גם בתוככי בית המדרש. מי שכל חייו לומד אותם ספרים ואותן שיטות, עשוי להפסיד אוצרות אדירים שהוא עשוי לפגוש באקראי, בעלעול בספר אחר. "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", צריך רק לטייל ולהגיע אליהם.

אחתום בקטע שגיליתי באותה שיטה בספר 'שיחות הר"ן' (פה) ממוהר"ן מברסלב:

"אחד שאל אותו על עניין נסיעה לאיזה מקום, אם ייסע לשם. השיב לו: 'כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנוע מזה לישב בביתו דווקא, כי בכל מקום שאדם נוסע לשם – הוא מתקן שם איזה דבר; רק שיזהר להיות שמור מן העבירה חס ושלום. אבל כשהוא רק שמור מן העבירה חס ושלום, אזי כל אדם מתקן בכל מקום שהוא נוסע לשם, אפילו איש פשוט לגמרי'" (הדברים ארוכים ומומלץ לעיין במקור, ואולי להיאבד בתוך הספר ולמצוא עוד כמה דברי חפץ).

הכלל הוא מה שאמר שלמה בספר משלי: "בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך".