'מזמור לתודה' כבר שרת?

המשימה: תליית מודעות
בדרך כלל אני לא נוהג להתעכב ליד לוח המודעות בבית הכנסת השכונתי. זמני המקווה ידועים לי בעל פה, מעולם לא קניתי ביצים (לא גודל L ולא גודל XL שהגיעו השבוע לבקשת רבים) במכירות שכונתיות, לא נסעתי לים מהכיכר ברחוב הפסגה והוראת הקבע שלי לקופת השכונה דופקת כל חודש. בקיצור הבנתם: אין לי הרבה מה לחפש ליד לוח המודעות. אבל המודעה הזו תפסה את עיני. היא קושטה באזהרות חמורות וסימני קריאה ובדגשים לקטעים מה'משנה ברורה'.
נדרשו לי שניות בודדות להבין שמצאתי אוצר.

צילום: פלאש 90

מהר מאוד הבנתי שהפוך בה והפוך בה דכולה בה. המודעה שמצורפת כאן לזיכוי הרבים, מכילה צילום מָהוּהַּ במקצת של סעיף במשנה ברורה בהלכות ברכות סימן נא, שבו נכתב כך: "מזמור לתודה יש לאמרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה".
המצלם של הדף טרח להוסיף בכתב ידו את צרור המשפטים הבאים: "ופלא שנתעלמה הלכה מרוב העולם! הלכה זו מוסכמת לכולי עלמא ואין חולק (כאן הוסיף יהודי קדוש אחר בכתב ידו שהיה לו חשוב להדגיש: חוץ מהתימנים! וגם להערה הזו אפשר להקדיש בקלות שני טורים ועוד חזון למועד. ש"ב) וכבר תמה על זה מרן הגרש"ז אוירבעך זצ"ל שהלכה זו חובה להקפיד עליה. וכבר כתב הגר"א שמי שעובר על הלכה אחת בשו"ע באופן קבוע נקרא מומר לדבר אחד… ונקרא עבריין!!!"
וחשבתי לעצמי, מה מביא יהודי לכתת את רגליו בין בתי הכנסת בחום הנורא שבחוץ, באיומי טילים, להצטייד בסלוטייפ איכותי, לחפש את המיקום המושלם, לקרוע רצועות בשיניים, לשבור מסתמא חצי שן תוך כדי, ולנהל קמפיין משלו בעשרות אם לא במאות בתי כנסת.
ויש כאן יסוד גדול, שיכול לבאר סוגיות רבות שנוגעות בעניינים ציבוריים.
יושב אברך משי, כל חייו הוא למד כתובות-יבמות-קידושין-בבא קמא, וכעת, אחרי שנישא החל ללמוד משנה ברורה כסדר. יום אחד הוא נחשף להלכה מסעירה שעליה לא ידע מעולם: חיוב לומר בנגינה 'מזמור לתודה'.
מה זה נגינה? מי יודע. זה יכול לנוע ממעגל נכאים בנוסח 'טובים מאורות' שנרקד במוצאי שבתות במנגינת פרֵדה מהנשמה היתרה, ועד לריקודים סוערים עם בנצי שטיין על הבמה עם השטריימל וכל הפסיליטיז. מי יכריע?
והאברך הזה לא נותן לסוגיה הזו לעצור אותו. הוא מבין שהבעיה הרבה יותר עמוקה, כי הציבור רחוק מאוד מהאירוע. בשום בית כנסת בארץ, ואולי בעולם כולו, לא נעצרים לשורר את מזמור לתודה, אפילו לא בפיזום סמלי.
ואז זה הכה בו. צריך לעורר את הציבור. הלכה מפורשת – זה לא דבר של מה בכך.
למעשה, כבר עבר יותר מחודש מהסבב הראשון של תליית המודעה עם ההלכה המפורשת, האזהרות והמסתעף, ולמרות הכל רגלי הציבור נטועות בקרקע. איש לא פתח בריקוד, אחד לא פצח בשירה. עולם כמנהגו נוהג.
וחלילה לחשוד בעם ישראל, צדיקים ישרים ותמימים, שרואים הלכה מפורשת ומתעלמים ממנה בגסות.
ועדיין, השאלה הופכת חדרי בטן. מה הפשט? איפה הריקודים? איפה הזמרה ואיפה השירה?

אדם מחפש משמעות
הנטייה הטבעית היא להסתכל על אותו אברך יקר, במבט קצת תמוה. זה מה שיש לך לעשות? המדינה נתונה למתקפות, מגייסים בחורי ישיבות, שוללים תקציבים – מה שנשאר לך זה הריקוד במזמור לתודה?
כן. בהחלט.
כל אחד מאיתנו מחפש משמעות. מחפש להותיר חותם. להרגיש משמעותי. להרגיש שיש לו שליחות וייעוד. יש כאלה שזה בא להם טבעי. הם מוצאים את מקומם במשפחה, בכולל, בעבודה או בלימודים. אבל יש כאלה שנאבדים בדרך.
ופתאום הקב"ה שולח להם מציאה כשרה בדמות הלכה לא מפורסמת, והם מרגישים שהקב"ה שלח להם את הייעוד שלהם בחיים. כאילו מלאך הגיע אליהם בשקט ואמר להם: הנה מה שחיכיתם לו כל החיים. תפיצו את הבשורה הזו ותראו ישועות.
קל לזלזל בזה, אבל אין אחד מאיתנו שלא מחפש משמעות, ואפשר להרגיש גאווה שהציבור שלנו מוצא את הייעוד שלו בהצפת מצוות חשובות ובחיזוק הציבור מתוך דאגה אמיתית לרוחניות, ולא מרצון להיות סלב או כוכב רשת.
אבל הנה טיפ קטן לאברך הצדיק שתלה את המודעה (וממשיך להגן עליה ברצועות דבק): שום דבר לא הולך בכוח!
סביר להניח שלו היית מוציא את דברי המשנה ברורה, מדפיס אותם על דף כרומו צבעוני ומאיר עיניים, מוסיף לזה את שלוש המילים הפלאיות: סגולה נפלאה לעשירות! לא היה אפשר לעצור את הריקודים בכל רחבי הארץ. להקות נודדות של דרבוקות, קלרינט, ותופים היו עוברות ממניין למניין "לעשות מזמור לתודה".
סביר להניח שכלכלה שלמה הייתה מתפתחת סביב זה. מלבד מפעל ההקדשות העצום שהיה נמכר לחובבי הישועות, והסגולות שהיו נקשרות במי שמנדב בעצמו לשמח במזמור לתודה, במתנ"סים השכונתיים היו נפתחים שיעורי ערב בקאדצ'קה בשביל להדר במצווה, ולא היה יהודי אחד שלא היה חלק מקיום ההלכה בהידור.
אבל ידידי האלמוני, באיומים – כמו שאתה נוכח לראות בעצמך אחרי חודש שבו אתה מתרוצץ ותולה את המודעות ממסדרון למסדרון – שום דבר לא עובד.
עם ישראל הוא עם למוד תלאות ואיומים. עם שעבר את כל סוגי השואות והקשיים. רק בימים אלו הוא נתון לאיום כבד של נסראללה וכל היתר, ומה לעשות, ברגע שהוא מזהה איום – הוא ננעל.
ככה זה אצלנו. איומים לא עובדים. ברגע שאיימת, אין עם מי לדבר. אתה בחרת, מסיבות טובות, לקרוא לציבור עבריינים, כופרים, מומרים לדבר אחד – והציבור ננעל. אין עם מי לדבר. אומנם זכית במצווה חשובה שבזכותך יש לי טור לעיתון, אבל מעבר לכך הפכת לאפיזודה ולא הצלחת להשריש את המצווה החשובה בלב העם.

עזבו את הבסיסים
ואם כאשר מדובר בדברי הלכה מפורשים איומים לא עובדים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בניסיון להתערב בנושא הכי רגיש לציבור החרדי: גיוס בני הישיבות.
לא ברור מי מייעץ לצבא לנהוג כמו פיל בחנות חרסינה ולשלוח צווי גיוס באופן חד צדדי, אבל היה ברור מראש איך זה יתחיל ואיך יסתיים.
ולמרות חוסר הרגישות שהצבא מגלה, צריך להגיד ביושר: המראות שנראו השבוע סביב לשכת הגיוס – הם חילול השם מהסוג הכי גרוע שיכול להיות.
אין שום היתר בעולם לצעוק על חיילים צדיקים שמוסרים את נפשם בשביל עם ישראל ולאחל להם מוות בעזה. מעולם, שום רב ומנהיג בעל שיעור קומה בישראל, לא מרן הרב שך, לא החזון איש, לא הבריסקער רב, ולא הגרי"ש אלישיב, לא שלחו את הציבור שלנו לנהל מבצע בריוני כדי למנוע מאחרים – בהם גם כאלו מהציבור הדתי לאומי – להתגייס לצבא. גם אם אנחנו חלוקים עליהם מכל וכל – מי התיר ליהודי 'לאחל' לאח שלו מוות? ועוד בעזה שבה הוא מחרף נפשו בשביל עם ישראל? בשביל להציל אותך, הצועק, מטבח!
בושה וחרפה שצריך לכתוב את המובן מאליו, אבל בימים שעם ישראל צריך כל כך הרבה זכויות, שהחיילים מוסרים את נפשם כפשוטו, עלינו מוטלת חובה אחת: להתפלל וללמוד.
לא לצעוק, לא להתווכח, ודאי וודאי לא לקלל ולא לפרוץ לבסיסים ולהעסיק את כוחות הביטחון בהגנה.
אלימות היא מחלה מדבקת וחסרת שליטה. כשמתירים את הרסן לבחורים צעירים, גם אם בטווח הקצר נראה שיש בזה תועלת וזה משרת את המטרה – זה תמיד מתהפך בחזרה. בחור שצועק על חייל שהוא נאצי, יצעק גם על אשתו ועל ילדיו. הוא מתרגל לזה שצעקות ואלימות הן פתרון לכל בעיה.
ואולי הסיפור על האברך בחלק הראשון של הטור, עשוי גם להסביר מה מניע את אותם גדודי פורעים שנודדים בין לשכות הגיוס לנתיבי איילון וכביש גהה. אותו רצון לייצר לעצמך הגדרה וסיפור, אותו רצון לייצר עלילה ומשמעות לחיים, הופך אנשים רציונליים למוכי טירוף.
ובכלל, מערכת היחסים של הציבור החרדי והמדינה נמצאת בשפל חסר תקדים. אנחנו זקוקים לכל טיפה של לגיטימציה כדי לעבור את התקופה הקשה והרעה הזו. אז ללכת לשרוף את הכל?! בשביל מה? למי זה תורם?
אתם רוצים לרקוד? תרקדו ב'מזמור לתודה', עזבו את הבסיסים!