מחיר הזחיחות

שתיקה לא אופיינית, מעין תרדמת קיץ, נפלה על חברי הכנסת החרדים בכל מה שקשור לחוק הגיוס. יש שתיקה של מבוכה, יש שתיקה כהודאה, אך במקרה הזה מדובר בשתיקה של אין ברירה שהיא צו השעה.

כמי שהורגלו לחטוף את הריקושטים על היצמדות החרדים לימין נתניהו, הח"כים שומעים לאחרונה בדאגה את קולות מובילי המחאה, ומבינים שסיפור גיוס החרדים עלול להפוך לטריגר הבא שיניע את ההמונים לצמתים, מנופפים בדגלי ישראל ודורשים שוויון בנטל.

כיום ברור כבר לכולם שהרפורמה המשפטית הייתה התירוץ ולא הסיבה. המחאה פה כדי להישאר, ומבחינת יוזמי המהלך, הם יֵצאו לנבצרות רק אחרי שמבצר הימין ייפול. גם אחרי שיוזמי, מתכנני ומממני המחאה הצליחו להוריד את מחנה הימין על הברכיים ולהודיע כמעט רשמית על גניזת הרפורמה המשפטית, ההפגנות נמשכות מדי שבוע, עם אותם דגלי כחול לבן שמחולקים למשתתפים, ואותם קולות שדורשים את הדחת ממשלת הימין.

הצפי של מובילי המחאה היה לחדש את הפגנות ההמונים מייד אחרי טקסי ימי הזיכרון, שבתוכנית המקורית דובר על הפיכתם לחלק אינטגרלי מהמחאה, בצעד שהיה אולי למשגה הראשון של מובילי ההתנגדות לרפורמה. מספר המוחים בהפגנות מוצאי השבת שהלך והתמעט משבוע לשבוע מאז הודיע ביבי על הקפאת הרפורמה, חידד אצל יוזמי המחאה את התובנה שצריך גפרור חדש שידליק את התבערה.

מי שטרף להם את הקלפים היה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעסוק בחודש האחרון בבקרת נזקים. ההבהרה שלו במהלך ריאיון יזום בערוץ הבית, כי אין בכוונתו להציב דד־ליין לסיום הדיונים בבית הנשיא, אילצה את יוזמי המחאה לחשב מסלול מחדש.

כדי להיכנס לראש של נתניהו ולחששות שהוא משמיע בחודש האחרון, צריך לחזור לאחור לשנת 2006, אחרי מלחמת לבנון השנייה. נתניהו, שכיהן אז כיו"ר אופוזיציה של סיעת ליכוד חבוטה שאת המנדט ה־12 שלה השיגה על הקשקש בקולות החיילים, התמודד מול ראש הממשלה אולמרט שעמד בראש מפלגת 'קדימה' שזכתה ב־29 מנדטים ונראתה כמו מפלגת השלטון של ישראל לעשור הבא לפחות. ביבי, בעל החושים החדים, הבין אז שמלחמת לבנון צרבה בתודעה של האזרח הישראלי כשל מערכות טוטלי. שלוש שנים המשיך אולמרט לתפקד כראש ממשלה שהציבור הפנה לו עורף בסקרים, ובסופן נבחר נתניהו לראשות הממשלה. "יש מהלכים שנצרבים בתודעה הציבורית וחורצים גורל של ממשלה גם לכמה שנים קדימה", הסביר נתניהו, "ואסור לנו לאפשר למחאה להפוך את הרפורמה המשפטית לתהליך מהסוג הזה".

הנחת העבודה של יוזמי המחאה הייתה שנתניהו מבקש לקנות ימים של שקט עד לפתיחת מושב הקיץ, וכי כל שעליהם לעשות הוא לגרום לכך שבבית הנשיא לא תושג הסכמה. היעד הזה היה קל יחסית להשגה. את לפיד כגורם שעורם מכשולים ויעשה הכל כדי לטרפד הגעה להסכמה בבית הנשיא, יש להם ממילא. גם לבני גנץ, שלו יש לכאורה אינטרס להגיע להסכמה ולהצטייר כמבוגר אחראי, לא היה צ'אנס אמיתי לחתום על מסמך כלשהו כשהאוויר עוד ספוג באדי הדלק שאחרי פיטורי גלנט.

את התובנה הזאת גם נתניהו קלט היטב. אחרי שהפקיר את הזירה במשך שלושה חודשים והפקיד את המושכות בידי הגייסות של לוין, הוא השתלט מחדש על האירוע וגם נתן את הטון. ההבהרה המפורשת שלו כי שום חרב מתהפכת של מועדים לא מונפת מעל המתדיינים בבית הנשיא, גרמה ליוזמי המחאה קושי ממשי בהנעת והנהרת ההמונים לצמתים מחדש. בקיץ הלוהט הצפוי לנו מהחודש הבא ואילך זה עשוי להיות קשה עוד יותר.

אך כמו שראינו עד כה, נתניהו רחוק מלהכתיב את סדר היום כפי שהורגל כבר יותר מעשור של כהונתו כראש ממשלה. הדגל הבא שבעזרתו ינסו יוזמי המחאה להוציא את ההמונים לרחובות – כבר נמצא, והפעם החרדים הם שישלמו את המחיר.

הדיבורים על חוסר שוויון ועל הצורך בגיוס החרדים שנדחקו לשוליים וכל אותן סיסמאות 'שוויון בנטל' שכמעט נעלמו מהתודעה הציבורית, שבו לחיינו ובגדול. מי שעוקב אחרי הטקסטים שמשמיעים דוברי המחאה, שמתאמים כל מילה, כבר מזהה את המגמה.

אם בכל מה שנוגע לרפורמה המשפטית המחנה השני נאלץ להתמודד עם ביקורת, גם מבית, נגד תופעת הסרבנות לסוגיה, הרי שבנושא גיוס החרדים האיום בסרבנות יתקבל כאקט טבעי. מחאה שתכיל בחובה איום בהתחמקות משירות, תוצג הפעם כצעד מתבקש וגם רלוונטי לאופי ולמטרת המחאה. "אנחנו החרדים", אמר לנו השבוע בדאגה אחד מחברי הכנסת, "עוד נתגעגע להפגנות המיליטנטיות נגד הרפורמה".

הקלף החרדי

השתיקה הכמעט כללית שאופפת את חברי הכנסת והשרים החרדים בנוגע לגיוס, נובעת ממחשבה תחילה אך גם ממצוקה וממבוכה. המלכוד המשפטי־פוליטי ברור לכל.

בכל מתווה פשרה שמונח על השולחן ועולה כטיוטת הצעה, חוק הגיוס נראה כמו הנושא הראשון שסביבו יכולה להתגבש הסכמה.

כאשר נשיא המדינה יצחק הרצוג הציג בשעתו את 'מתווה העם', שהימין מיהר לפסול, הנושא הראשון שלגביו הציע הנשיא להגיע להסכמה, היה עניין גיוס החרדים. בכך הרצוג הפרגמטי כמו ביקש לקרוץ לחרדים: אם רק תסירו את תמיכתכם ממהלכי לוין – גם בשמאל ידאגו שתצאו מרוצים.

מנגד, כל עוד אין הבנה בנושאי הליבה המשפטיים, והחרדים נתפסים כמי שנותנים גב למהלכי לוין שנכנסו בינתיים להקפאה, הגיוס הוא הדגל שהכי נוח לנופף בו נגד קואליציית נתניהו. וכך מוצאים עצמם החרדים שוב כבני ערובה של מאבקי הימין.

מי שהבין מהיום הראשון שאסור לו לוותר על הקלף החרדי, הוא שר המשפטים יריב לוין שלמרבה הצער, את כל תחבולותיו וחוכמתו הוא שמר בעיקר לביצוע התהליכים בתוך מחנה הימין, בעוד לא נותר לו שום שפן בשרוול להציג לצד השני.

כשהחרדים דרשו בתחילת הקדנציה להעביר את מתווה הגיוס בשבוע הראשון לממשלה, במודל 'חוק בן גביר', היה בכך היגיון. באווירת הניצחון הגדול וכשהצד השני עוד בהלם קרב, אפשר היה להעביר מתווה דחיית גיוס בחקיקה עם פסקת התגברות ייעודית לחוק הגיוס. אבל אז יריב לוין, מנהל המשא־ומתן, הוא שהביע התנגדות נחרצת. ח"כים חרדים ששחזרו בפנינו את התהליך סיפרו איך לוין הסביר להם כי לחרדים עדיף להמתין להעברת פסקת התגברות כללית, שלא תציב את החרדים במוקד המאבק מול מערכת המשפט.

החרדים התלבטו אז בינם לבין עצמם. הרצון הראשוני שלהם היה לסרב, אך אז היה מי שנזכר בהוראה שנתן בשעתו מרן הגראי"ל שטיינמן, שלא להעביר פסקת התגברות ייעודית לחוק הגיוס, מאותו חשש בדיוק שיהפוך את החרדים לחוד החנית מול בג"ץ ויפנה אליהם את האש מהצד השני. קל להסביר מדוע מצבנו היום אינו דומה לסיטואציה שבה הובאה ההכרעה לפתחו של מרן הגראי"ל זצ"ל, הן לנוכח פסיקות בג"ץ מאז ניתנה ההוראה והן לנוכח מצבה השונה של הקואליציה. אך בשלב ההוא, בתקופת ניהול המו"מ הקואליציוני, כאשר דרישות נוספות, מהותיות והרות גורל הוצגו בגזרת התיקים, היה קל לחרדים להשתכנע תמורת נזיד עדשים.

אחרי ששוכנעו ברציונל וגם קיבלו עוד כמה תופינים קואליציוניים, דרשו החרדים כי מתווה הגיוס עצמו יוצג לכל הפחות במסגרת קווי היסוד, אך גם כאן לוין הסביר בטוב טעם כי בקואליציה הומוגנית, עדיף להשאיר את הניסוח לוט בערפל ולא להודיע מראש לצד השני מהן הכוונות הסופיות. משום מה את התובנה הזאת שהאיש ידע להעניק לחרדים, לוין לא אימץ בעצמו בכל הנוגע לרפורמה המשפטית. כאן הוא בחר לשים את התוכנית המלאה על השולחן, להכריז מהו היעד הסופי עד לפרטי הפרטים, ובכך אִפשר ברשלנות לצד השני לאסוף את כל הגייסות ולהשיב מלחמה שערה בכל הזירות.

ובחזרה למו"מ הקואליציוני בסוגיית הגיוס: לוין ידע היטב, אך לא בהכרח יידע ועדכן את השותפים העתידיים, כי בכוונתו לצאת לדרך עם הרפורמה המשפטית שבוע ימים לאחר הקמת הממשלה. הוא הצליח לשכנע את חברי הכנסת החרדים לדחות את העברת חוק הגיוס ולהצמיד אותה למועד העברת התקציב. "אם היינו יודעים אז שלוין מתכנן בליץ של רפורמה והנושא של הגיוס יילקח כבן ערובה ויידחה לסוף כנושא אחרון שתלוי בהעברת כל שרשרת חוקי הרפורמה לפניו, היינו מנהלים זאת אחרת", אמר לנו הח"כ החרדי שהיה מעורב בתהליך ומכה על חטא, אך לא על החזה שלו כמובן.

"מה שבעצם קרה", המשיך הח"כ, "שדווקא אחרי שהסבירו לנו שאסור לפתוח את הקדנציה בבליץ עם הנושא הנפיץ של הגיוס כעניין שיעלה ראשון על סדר היום של הממשלה, לוין בעצמו הלך ודאג להעלות בשבוע הראשון את הנושאים הכי נפיצים והכי רגישים לצד השני. ואת חוק הגיוס, במקום להפריד אותו מהשאר, הוא כרך ברפורמה, וכדי שנישאר מחויבים עד הסוף, גם הצמיד אותו לסוף התהליך, רק אחרי שתעבור פסקת התגברות כללית. כך יצאנו מופסדים כי גם לא השגנו כלום וגם נתפסנו כמי שדוחפים את הרפורמה כולה כדי להסדיר בשורה התחתונה את חוק הגיוס. בחלומות הכי גרועים שלנו לא חשבנו שנגיע לכזה מצב שבו דעת הקהל נגדנו בלי שנוהל אפילו דיון בוועדה, שלא לדבר על קריאה טרומית שאפילו לא עלתה".

מחנה עופר

בשנת 2011, שנתיים אחרי שנתניהו שב מהכפור וחזר להיות ראש ממשלה, התכנסו ראשי ישיבות מהזרם הליטאי, שחלק מהם יהפכו לימים לבכירי הפורשים מ'דגל התורה', כדי לטכס עצה עם משפטנים בכירים איך להתמודד עם בג"ץ הגיוס.

אחד מהחברים הביא אז לישיבה ספר של עיתונאי ישראלי חובב אקטואליה וספורט, שלעיתים אי אפשר לדעת איזה מהתחומים הוא מפרשן. מדובר כמובן בעופר שלח, שבשנת 2003 הוציא לאור את הספר 'המגש והכסף'. לימים הפך שלח למי שמזוהה יותר מכל עם יוזמת 'יש עתיד' לקידום חוק גיוס עם סנקציות פליליות, אך באותם ימים, כפובליציסט, עמדותיו שיקפו הלך רוח של מחנה השמאל־מרכז.

"הביאו לי את הספר לתועלת, וקראתי אותו גם בשבילכם", סיפר אותו ראש ישיבה לחבריו ולמשפטנים שישבו בחדר במעטה של אירוניה קלה. "לפי מה שהבנתי, השלח הזה לא חשוד באהדת חרדים בפרט וישיבע־בוחרים בפרט, והדבר המהפכני שהוא מציע הוא לתת תגמול משמעותי לחיילים ולמשרתי המילואים, ולהפוך את צה"ל למודל דומה לצבא מקצועי. לטווח הארוך זה הדבר היחיד שיאפשר לנו לשמור על עולם הישיבות שילך ויגדל, כי כל פתרון אחר יהפוך לפצצת זמן".

מאותה ישיבה שהתקיימה באחת הקומות הגבוהות במגדלי המשרדים בתל אביב, נעשה ניסיון לגייס למהלך פוליטיקאי ממחנה השמאל. אומנם לא בכיר, אך כזה שדעתו נשמעה בתקשורת כמעט מדי יום ביומו. "הדבר האחרון שאנחנו צריכים שייראה אפילו למראית עין הוא שזה מהלך שאנחנו מגלגלים", הסביר אותו ראש ישיבה מפורסם. "רק אם זה יבוא כמהלך חיצוני ויהיה ברור שזה לא בא מאיתנו, יש סיכוי שמשהו כזה יקרה".

שאר המשתתפים היו פחות אופטימיים אך המהלך נגנז. כך או כך, אחרי שח"כ חרדי מ'אגודת ישראל' שכנראה שמע ממקור כלשהו על היוזמה, עלה בקולו לריאיון והציע להעביר בחקיקה מודל של 'צבא מקצועי'. האמירה ההיא קברה סופית את היוזמה שממילא נולדה כחצי־נפל ולא הייתה לה זכות קיום בפני עצמה.

יותר מעשור חלף, והמודל הרשמי שהציע לפני יותר משבוע שר הביטחון יואב גלנט, בהסכמת הצבא, הוא המהלך הקרוב ביותר למודל 'הצבא המקצועי', שהחרדים חשבו אז לגלגל באמצעות אחרים. רק שהפעם, בקואליציה שנוטרלה מכל קסמיה, אין שום יד חרדית שבחשה בתהליך, ולמעשה, כמו באירוע הרפורמה המשפטית, החרדים בכלל למדו על היוזמה לראשונה מהפרסום בתקשורת.

מהתהליך במשרד הביטחון ובלשכת שר הביטחון שהביא לשיגור בלון הניסוי לאוויר, החרדים הודרו. גם אחרי הפרסום, כולם כמעט ללא יוצא מן הכלל הבינו שהשתיקה היא חובת השעה. "שגלנט וסמוטריץ' יביאו את זה לממשלה, הלוואי. אנחנו נתמוך, אבל לרגע לא נציג את עצמנו כמי שדוחפים את היוזמה", אמר לנו שר חרדי שקולו מובטח – למהלך שלבסוף לא יבשיל.

מאיפה הכסף?

שמו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' שורבב למהלכי העברת חוק הגיוס, לא רק כמי שיידרש להשיב על השאלה 'מאיפה הכסף?' בשל העלות הכלכלית הבלתי נתפסת של כעשרה מיליארדי שקלים. בקצה השירות הציע גלנט לתגמל את חיילי הסדיר שעושים שירות משמעותי ושירותם לא יקוצר בכ־6,000 שקלים לחודש. לשם השוואה: התקצוב הנוכחי עומד על כמה מאות שקלים בלבד למשרת.

בצד כל ההטבות הנלוות בדיור, בלימודים ובתעסוקה, חישובי האוצר העלו את המספר העגול של כעשרה מיליארד. ביבי, שמודע למצב העגום של כלכלת ישראל, הסתכל על גלנט כמו שר מוביל שמחליט לשבור את הכלים ומודיע על כוונתו לטרפד את המהלך המרכזי שתוביל הממשלה. ובעצם, הדימוי לא מוצלח במיוחד, היות שהדוגמה התרחשה, ולאחריה – מעמדו של השר המורד לא השתנה.

סמוטריץ' נדרש לעניין לא רק כמי שאמור לחתום על הצ'ק ולמצוא עבורו מקורות לכיסוי בימים שבהם הבור ריק, אין בו מזומנים אלא רק נחשים ועקרבים. שר האוצר נדרש לעניין גם בתפקידו כשר במשרד הביטחון, וכמי שממונה בהתאם להבנות הקואליציוניות על הסדרת חוק הגיוס.

החרדים נאלצו לראות איך חלומותיו של גלנט על צבא סמי־מקצועי עולים בעשן, לנוכח תגובת האוצר ותגובות דעת הקהל, בעיקר ממחנה השמאל־מרכז, אשר כפי שכבר ראינו ונוכחנו לצערנו, משפיעות על גלנט יותר מהצקות וגערות של חברי מרכז. החבורה של גלנט היא אותם קצינים במילואים שנמנים עם שבט המחאה, והאיש רוצה בסך הכל לחזור הביתה בשלום. לשבת ביקב תשבי בצהרי יום שישי על כוס שרדונה, בלי לספוג גערות וביזיונות.

כך, אחרי פחות משבוע של שהייה באוויר, התפוצץ לו גם בלון תגמול המשרתים וחיילי המילואים. בשלב זה נותרנו עם דרישת כ"ק האדמו"ר מוויז'ניץ, שמשקף בכך את המועצת החסידית של אגודה, הדורשת להצמיד לכל הסדר דיחוי פסקת התגברות ייעודית שתקנה לחוק עמידות בבג"ץ. ההיגיון שבמהלך ברור: אם עד כה לאורך כל השנים בג"ץ פסל סדרתית כל סוג של חקיקה, אין כל ספק כיצד יגיבו שופטי בג"ץ גם הפעם, בשעה שהחרדים נתפסים כמי שחברו למחנה הימין שקורא תיגר על עצם מעמדם.

אם בלשכת נתניהו בונים על כך ששס תבלום את אגודה ותוריד את סף הדרישות החרדיות, הם עשויים לנחול אכזבה מרה. "שימו לב", אמר לנו ח"כ בשס, "שעם החברים שהצטרפו למועצת חכמי התורה נמנים ראשי הישיבות שזוהו בעבר עם קו בלתי מתפשר בסוגיית הגיוס, כך שמי שמצפה כי ממועצת החכמים החדשה תנשב רוח פשרנית ומתונה יותר מאשר מהמועצת של אגודה, מוזמן לחפש כתובת אחרת". זה מה שנקרא: גיוס לחומרא.