מחרדה לצמיחה

על מנת לטפל נכון בילדים שלנו, חשוב להבין את מה שעובר עליהם

רבים מאיתנו מרגישים שמגפת הקורונה היא נחלת העבר, ושכעת – עם הסרת ההגבלות האחרונות – אפשר לחזור לשגרה כרגיל. אבל אסור להמעיט בחשיבות האירועים שעברנו ובהשלכות שיכולות להיות להם עלינו ועל הילדים שלנו.

במידה רבה, התקופה האחרונה הייתה אובדן ופרדה מהעולם שהילדים ובני הנוער שלנו הכירו ומעבר לעולם אחר. גם אם השגרה תחזור (פוסט קורונה, פוסט משבר ביטחוני) ההשפעות שלה יישארו.

פרופסור דיוויד קסלר, מומחה עולמי לתהליכי אבל, טען שהקורונה הייתה עבור כולנו חוויה של אובדן ואבל קולקטיבי. על העולם שהכרנו, על אמיתות שגדלנו עליהן, על תחושת ביטחון מסוימת (וכוזבת, מסתבר) שהסתובבנו איתה. עבור ילדים זה אובדן העולם שהכירו: אובדן תחושת הביטחון והיציבות, אובדן שגרה יום יומית, או פגישה עם המשפחה המורחבת.

קסלר זיהה את אותם שלבי האבל שהציעה החוקרת אליזבת קובלר-רוס בחוויות הקולקטיביות של אנשים מהקורונה. העלאת המודעות האישית לכך שזה מה שאנחנו עוברים היא קריטית להתמודדות וצמיחה.

השלב הראשון הוא הכחשה. בתקופת הקורונה ילדים (וגם מבוגרים) חשבו: זה לא יכול לקרות בימינו, לא יכול להיות שאין לרפואה תרופה לווירוס אחד קטן. אין מצב שילדים יהיו סגורים בבית ולא ילכו לבית הספר בגלל מחלה. זה פשוט לא הגיוני.

בשלב השני, התחיל הכעס. זה השלב שבו ילדים כעסו על זה שהם לא יכולים לצאת החוצה, לבקר חברים, או שאי אפשר ללכת לבית הספר (חזון אחרית הימים) ושצריך ללמוד בזום. מבוגרים מצידם עברו גם הם דרך שלב הכעס: כעס על אובדן העבודה או הצורך לעבוד מרחוק עם הילדים בבית, כעס על המדינה, על משרד החינוך או על כל גורם אחר, וכמובן על המצב בכלל.

לאחר מכן הגיע, כמו בכל תהליך אבל, שלב המיקוח. בשלב זה ילדים חשבו (או אמרו): 'טוב, אנחנו מבינים. זה יהיה ככה תקופה מסוימת, אבל אחר כך תבטיחו לי שהכל יחזור לנורמלי. נכון?' כשהמיקוח לא ממש הצליח, מתחילים לחוש עצב עמוק. 'זהו? ככה זה הולך להיות עכשיו? לא רואים לזה סוף, זה ממש עצוב'. זה השלב בו ראינו הרבה ילדים וגם מבוגרים מדוכאים, לא מצליחים להרים את עצמם, לא מוצאים תכלית.

ולבסוף, מגיע שלב ההשלמה: טוב, זו המציאות החדשה, לפחות בעתיד הנראה לעין. אז: מה עושים עכשיו? בשלב הזה מתחילה לקיחת האחריות והפעולה הפרואקטיבית.

גם אם לא חשבתם על כך מלכתחילה, או שלא הגעתם לכל השלבים, היכולת שלכם לזהות בדברים חוויות שעברתם היא דבר חשוב, מאחר וכך אנחנו יכולים להבין טוב יותר את הילדים שלנו.

השלבים האלה מאפשרים לנו לתת לגיטימציה לרגשות האלה, אצלם ואצלנו, שמשותפים לכולם. הידיעה מביאה להכרה שזה תהליך ידוע ומוכר; זה לא רק הילדים שלנו שמדוכאים, או כועסים או מתמקחים עם מציאות שאי אפשר לשנות. ככה זה בדרך כלל.

כשמזהים אותן ויודעים שהן תופעות מוכרות ואוניברסליות שמתחלפות באחרות ומסתיימות בקבלה, אנחנו גם יכולים להקל על הילדים בהסבר על התופעה וגם בקבלה רגועה יותר שלנו את ההתנהגויות שלהם. אנחנו יכולים להרגיע ולהדגיש בפני הילדים שזה רק שלב, נורמלי לגמרי, אבל גם הוא יעבור. אפשר להזכיר שאף רגש אינו נשאר לנצח, שניתן לקחת אחריות עליו וזה עוזר להתמודד איתו. אי אפשר לשנות את המצב (וחבל) אבל את עומק הרגשות שאנחנו חווים ואת התגובות שנובעות מהם – אפשר לשנות.

כדי להוסיף על האופטימיות, בהשראת עבודתו של ויקטור פרנקל, הוסיף קסלר לשלבי האבל שלב נוסף, שהוא שלב המשמעות.

משמעות בהקשר זה היא לא לשמוח על מה שהיה. אי אפשר לשמוח מאובדן, מהקורונה, או מהמצב הביטחוני. משמעות פירושה מה שאנחנו עושים בהמשך למה שקרה, וכאן לדעתי טמונה המשימה הגדולה ביותר שלנו: לעזור לילדים שלנו, ולעצמנו. לזהות כמה נקודות אור בתקופה הזו ולקחת אותן הלאה. למשל תחושת ה'ביחד', החוסן שגילו, היכולת לקחת אחריות על הלמידה (רק אם זה קביל), הקשר עם הסבים והסבתות או עם השכנים, ובמקביל, לחשוב מה אני רוצה לשנות בעקבות התקופה הזו ומה אני רוצה לפתח. להדגיש שהבחירה היא בידינו. אם נבין את התהליך ונוביל אותו עם הילדים שלנו, תתרחש צמיחה פוסט-טראומטית.

הכותבת היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית 'כינרת'

המשימה הגדולה ביותר שלנו: לעזור לילדים שלנו, ולעצמנו. לזהות כמה נקודות אור בתקופה הזו ולקחת אותן הלאה