דווקא עכשיו, כשהעו"ש לא מבשר טובות וההוצאות תופחות כמו חמץ במוצאי פסח, חובה עלינו לחזק מחדש את היסודות ששכחנו
אילו היה מכשיר שמודד לחץ, בימים אלו שלפני פסח הוא היה מגיע לפיק.
אם המשפחה, עקרת הבית, לחוצה לסיים את הניקיונות כדי להתחיל את הבישולים שממתינים מעבר לפינה, והאב לחוץ בכל מאודו מההוצאות שתופחות לממדים מבהילים.
אי אפשר שלא להבין את האם. בסוף האחריות היא שלה, והיא יודעת שיש אזורים שרק היא יודעת לנקות. ברור לה שאת זה היא לא יכולה לתת לאף אחד אחר, כי אמא זו אמא.
ואי אפשר שלא להבין את האב. הוא האיש הריאלי, השקול, שעוקב אחרי חשבון הבנק כל השנה ומנסה לחשב להיכן הולכת כל אגורה. והנה, עכשיו בשביל כל ילד הוא צריך להוציא סכום שלא היה מוציא בימי שגרה לעולם. זה רוצה חליפה חדשה וזו רוצה נעליים מיוחדות שראתה אצל חברותיה. וזה בלי לספור את ההוצאות השוטפות של ימי החג וחול המועד.
ואף על פי שהדבר קורה בכל שנה, לזה עוד לא התרגלנו. עובדה: רובנו עדיין נלחצים מחשבון העו"ש שקצת פוחת. כמו בלשים מיומנים, אנחנו עוקבים בכל שעה מה שלום החשבון שלנו, כאילו גנב אורב לנו בצד ומי יודע מה יקרה אם חלילה נסובב את הראש.
כאשר ננסה להתבונן אל תוך עצמנו, נגלה שהיחס שלנו לכסף הוא לא תקין. אנחנו מעריכים כסף יותר מדי, נקשרים אליו ונאחזים בו יותר מדי. ייתכן שאנחנו מתפללים לבורא עולם שיחון אותנו בפרנסה בשפע כי כולנו חונכנו על ברכי האמונה, אבל בשורה התחתונה יש רגעים שאנחנו נופלים לעצת היצר ומתנהלים כמו כופרים לכל דבר.
בימים הללו זה בולט ביתר שאת. במקום להאמין בבורא שימשיך לתת כפי שנתן ונותן בכל רגע, אנחנו מתנהלים כאילו מחר לא יישאר כלום. גם אם אנחנו מסרבים להודות בכך, האופן שבו אנו מתנהגים בפועל מלמד על ההרגשה הפנימית שלנו, על כמה אנחנו מאמינים בקדוש ברוך הוא הלכה למעשה.
בהיותי אברך צעיר, לא ממש היה לי כסף. אשתי ואני חיינו ממשכורת מצומצמת שהיא הרוויחה בעמל ויזע, ובליבי חששתי מה יקרה ביום שיהיו לנו ילדים. האם נצליח להסתדר כלכלית כמו שצריך? האם נדע לדאוג לרווחתם כפי שנדרש?
שנה אחת חלפה, ועוד אחת, אבל ילדים לא באו. בכל השנים הללו התנהלנו באותה מתכונת חיים צנועה ובסך הכל ידענו להסתדר.
שבע שנים לאחר נישואינו זכינו בחסדי שמיים לתאומות מתוקות.
השמחה הייתה עצומה, אבל ככל שחלפו הימים כך גדלו ההוצאות. ואם כדי לכלכל זוג צעיר לא צריכים להתאמץ יותר מדי – כדי לדאוג לצרכים של עוד שתי תינוקות רכות, מטבע הדברים, נדרשים לקצת יותר כסף.
בתחילת הדרך לא ידעתי מה ילד יום. אשתי לא הרוויחה המון וגם אני לא הכנסתי כסף מלבד המלגה הצנועה שקיבלתי כאברך כולל. בתוך הלב שאלתי את עצמי שוב ושוב: איך אוכל לפרנס? איך נוכל להסתדר? ומה יהיה על הילדות?
אז, אודה ואתוודה, הייתי אדם פחות מאמין. הכיפה הייתה באותו גודל, אבל האמונה קצת פחות. עוד לא הבנתי מהי אמונה הלכה ולמעשה, ובאותו הזמן לא באמת ידעתי איך נראה ביטחון בד' ביום-יום, וכמה חוסן נפשי הוא מעניק למי שבוחר לחיות תחת כנפי השכינה.
אבל דווקא מתוך השבר למדתי את האמונה.
בתקופה ההיא, שהפרנסה הייתה לא משהו והעתיד לוט בערפל, דווקא אז התעוררתי להאמין בבורא עולם. אמרתי לקדוש ברוך הוא: "אבא שבשמיים, אתה הבאת לי את הילדות – אתה גם תעזור לי למלא את כל חסרונן".
המילים הללו יצאו מהפה בצורה הכי ספונטנית שיש, אולם שנים לאחר מכן למדתי את היסוד הזה בספר הקדוש 'מסילת ישרים'. רבנו הרמח"ל אומר שם שאדם שמאמין בד' זוכה לשפע ממנו, אבל אדם שלא מאמין בבורא – לא יזכה לשפע.
זאת אומרת, הכל מתחיל בשינוי החשיבה. כאשר אדם מקווה ומאמין שתהיה לו פרנסה בשפע, הוא באמת יזכה להצלחה וברכה. אבל אדם שמבליט את מה שחסר לו, ממורמר וכועס על מר גורלו ולא מאמין שמחר יהיה טוב – לא יוכל להצליח.
בימים האלה כל אחד מאיתנו עומד בפני מבחן, מבחן האמונה.
האם הוא מאמין בד' באמת ובתמים – או שהאמונה היא רק מן השפה ולחוץ?
האם הוא סומך על בורא עולם – או שהכל 'כוחי ועוצם ידי'?
האם הוא מצפה לישועה ומחכה לבואה – או מתמלא ייאוש קודר?
כמה שנים אחרי התאומות הראשונות זכינו לעוד תאומות מתוקות, ולאחר מכן לתינוקת קטנה נוספת. והאמינו לי, לאחר כל לידה, בכל פעם שגדלו ההוצאות – בורא עולם סידר לנו הכנסה ממקום בלתי צפוי. דווקא אחרי שהתרבו ההוצאות, בחסדי שמיים קיבלנו אפיקי הכנסה חדשים ורווחיים.
והבוטח בד' – חסד יסובבנו.
סיכת ביטחון / /
לכל הורה יכולות לקרות טעויות בחינוך הילדים. לא מזדון, חלילה, אלא מאונס מוחלט: אנחנו אנשים פשוטים, בשר ודם, ולא תמיד מצליחים להבין מה נכון לעשות בכל רגע.
אבל יש טעויות שאסור לעשות.
הנה אחת מהן: הרבה פעמים הילד מגיע ומבקש מאביו ספר קומיקס חדש או צעצוע מסוים ששבה את ליבו. הבעיה היא, שלא תמיד חשבון הבנק מאפשר להוציא הוצאות מיותרות, וכך הרבה פעמים אנחנו נאלצים לומר לילדינו האהובים: "בני היקר, כרגע אין לי כסף לקנות לך את המשחק שרצית".
משפט כזה הוא דוגמה לטעות שאסור לעשות. הילד יכול לומר לעצמו: "אבא שלי אומר את זה בגלל שהוא אברך, בגלל שאנחנו חרדים. אם הוא היה כמו כולם, בטח היה לו כסף לקנות לי כל צעצוע שרק הייתי רוצה".
השלב הבא במוח של הילד, מוביל אותו למסקנה הבאה: כאשר הוא יגדל – הוא יזכור תמיד שלאברך אין כסף לקנות צעצוע, ולכן הוא לא ירצה להיות אברך. אז גם אם לאחר מכן אותו צעצוע דלוח לא יעניין אותו כמלוא הנימה, העובדה שכילד הוא נאלץ להשלים עם המצב בצער – נותנת לו תחושה כאילו הכל קרה משום שאביו היה אברך.
יש חשיבות לחנך לפשטות, להסתפקות במועט, אבל לא על חשבון הילדות של בנינו ובנותינו. אם נגרום להם, בשוגג או במזיד, להבין כאילו לשומרי התורה והמצוות אין יכולת כלכלית למלא את מבוקשם, החטאנו את המטרה.
גם אם כרגע אין לך כסף לקנות לו את הצעצוע שהוא רוצה, אל תאמר מילים שיגרמו לו לחשוב כאילו לאברך אף פעם אין כסף.
בתקווה שלא תצא תקלה תחת ידינו.
