מידות של רחמים

מה בין 'איש חסד' לזה ש'עושה חסד'? ואיך אפשר לרתום כל מידה לטוב?

המעלה הכי עליונה בכל ספרי המוסר והיראה היא העניין של המידות הטובות. כל מידה באופי של האדם אפשר לתעל ולהפוך אותה לטוב. לשם משל, השכחה. היא נראית כמו חיסרון: אנשים לא אוהבים לשכוח, אבל על רבי שאול קצנלבוגן – סבו של ה'חזון איש' זצ"ל – היו אומרים ששר השכחה לא שלט עליו. הוא היה זכרן מופלא, אך היה רק דבר אחד שבו היה שכחן גדול: אם פגע בו אדם – מייד היה שוכח.

לפעמים אנו נתקלים במצב משונה. אדם שנפגע מחברו, במקום שיסלח לו, מסבך עצמו, וסובל יותר ויותר, בו בזמן שיכול להגיע לעמק השווה ולסיים את העניין.

שלא לדבר על מידה כמו מידת הרחמנות. המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל בספרו 'חכמה ומוסר' כותב שהרחמנות היא פחות ממידת החסד. כי האדם הרחמן חייב להשקיט את ליבו ההומה על צער הזולת, אף שאין טבעו לדרוש טובת זולתו בינו לבין עצמו. מה שאין כן מידת החסד, שעניינה לדרוש את טובת הזולת, אפילו עם הנדרש לא מעוניין.

וזה הבדל רב בין 'איש חסד' בעצם, לבין מי שהוא רק 'עושה מעשי חסד'. כי האחרון מעשיו נובעים מתוך רגש רחמנות על מי שזקוק לחסד; אבל הוא לא מחפש עם מי אפשר לעשות חסד. לעומתו, איש החסד רודף אחרי הצדקה והחסד כמו שאמרו חז"ל שכן דרכם של גומלי חסדים, לרוץ אחרי דלים.

סיפר הגאון רבי יוסף צינווירט, שפעם אחת יצא אביו עם אחד מגבאי הצדקה בירושלים להתרים עבור חתן עני. זמן קצר לאחר שהחלו בעבודת האיסוף, הודיע הגבאי לרב צינווירט, שהוא לא מעוניין להמשיך בהתרמה. לתימהונו של האב, הסביר הגבאי: "בבית האחרון שבו ביקרנו, ראינו את בעל הבית יושב על כיסא בעל שלוש רגליים בלבד, כשבמקום הרגל הרביעית משמשת מזוודה. לתמיהתי היכן הרגל הרביעית השיב הלה שאין בידו כסף לתקן את הכיסא. והנה", המשיך הגבאי, "בבית החתן שבעבורו אנחנו אוספים את הכסף, ראיתי ארון חדש ועליו חפצי נוי. ולכן אין ברצוני לאסוף ממעוטי יכולת שנותנים לנו את כספם האחרון בעבור המותרות של החתן".

כששמע זאת האב, הציע ללכת אל בית הגאון מטשעבין זצ"ל כדי להתייעץ עימו. כשנכנסו אליו, פנה הרב מטשעבין ואמר: "אמור לי, מה זה בעצם 'פדיון שבויים'?" הגבאי השיב: "אוספים מיהודים רחמנים ונותנים לפריץ כדי שישחרר את השבוי".

"ומה עושה הפריץ בכסף שניתן לו?" שאל הרב מטשעבין. "הוא משתעשע בהבלי העולם הזה ונוהה אחרי תאוות ליבו. האם בגלל זה לא נפדה שבויים? כך הדבר גם בעסקי הצדקה. אי אפשר לצער את ההורים שלא יוכלו לחתן את ילדיהם מאחר שנאלצו להבטיח נדוניה גדולה, כדי שיצא השידוך לפועל. ולמרות שיש להם מעט כסף – הרי זה בגדר 'פדיון שבויים'".

רבה של אנטוורפן הגאון ר' חיים קרייזווירט זצ"ל, חלה במחלה קשה והרופאים לא נתנו לו תקווה. הטיסו את החולה אל מרן הסטייפלר זצ"ל ושם בדמעות שליש ביקש ברכה ועצה לזכות ברחמי שמיים. ענה לו הסטייפלר: "ישנה עצה קטנה שאוכל לתת לך – להתחזק במצוות הכנסת כלה".

והוסיף הסטייפלר והסביר: "כל בוקר אחרי ברכת התורה אנו אומרים משנת 'אלו דברים שאין להם שיעור'. אנחנו מפרטים את המצוות שאדם מקבל עליהם שכר הן בעולם הזה והן בעולם הבא, 'ואלו הם: כבוד אב ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים וביקור חולים והכנסת כלה ולוויית המת'.

"מדוע", שאל הסטייפלר, "כתובה מצוות הכנסת כלה בין ביקור חולים ללוויית המת? אלא, רמז יש כאן, שבזכות מצוות הכנסת כלה יינצל האדם ממחלתו ולא יגיע למצב של הלוויית המת חלילה". והסטייפלר הוסיף: "בייחוד כלה יתומה".

מני אז קיים הרב קרייזווירט את הצעת הסטייפלר ואסף סכום גדול של כסף עבור כלות עניות. ואכן הוא החלים לחלוטין ממחלתו וחי עוד שנים ארוכות.

וכך אנו אומרים בתפילה: "זורע צדקות – מצמיח ישועות – בורא רפואות" – הקב"ה כביכול זורע את הצדקות שעשה האדם ומזה הוא מצמיח ישועות ושולח לאדם רפואות. לפעמים בגדר בריאה ניסית יש מאין, כמו שאמרו חז"ל 'וצדקה תציל ממוות'.

בי' בכסלו של שנת תרצ"ד נפטר ראש ישיבת 'חברון' הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין זצ"ל. עולם הישיבות התעטף באבל ובעיקר בני ישיבת 'חברון', שבקושי התאוששו מהטרגדיה של מאורעות תרפ"ט בחברון, ועתה הוכו שבר על שבר והיו עסוקים באבלם וביתמותם, עד שהיה חשש כי לא יוכלו לשמוח בחתונתו של אחד מבני הישיבה שהייתה אמורה להתקיים באותו ערב.

בשעת הלוויה עלה המשגיח של הישיבה, הגאון ר' אברהם שמואל פינקל, בנו של הסבא מסלבודקא, והספיד. בסוף דבריו הוסיף ואמר מול המיטה של ראש הישיבה: "רבנו הקדוש, אתה עולה עתה לישיבה של מעלה. אולם כאן, בישיבה של מטה, עומד הערב אחד מבני הישיבה להיכנס לחופה. חלילה לנו לגרום ששמחתו תופר. על כולנו מוטלת החובה להשתתף בשמחתו ולשמחו בכל לב ביום שמחתו, שהרי זו היא הדרגה הגבוהה של מצוות גמילות חסדים. וגמילות החסדים הזו תהיה עילוי לנשמתך הקדושה".

ונסיים בזכרו הטוב של איש החסד ר' הירשל קרויזר זצ"ל, מנקיי הדעת שבירושלים. כל כולו היה 'עשיית חסד' ואפילו עם בעלי חיים עשה חסד. כל לילה היה הולך לשוק 'מחנה יהודה' להאכיל את העופות שהיו בלולים, שלמחרת היו מובלים לשחיטה, והיה מתנצל: הרי שעות על גבי שעות שוהים בלול ללא מזון ויתכן שמחוסר שתייה, ייעשו טרפה.

בדרך חזרתו מ'מחנה יהודה' היה קורע פרסומות תועבה, באומרו שלא ייתכן שילדי צאן קדושים, בבואם בבוקר לתלמוד תורה 'עץ חיים' יראו חלילה דבר זה. לא אחת עצרה אותו המשטרה, אבל הם כבר התרגלו שאחרי מעצר קצר היו משחררים אותו אל ביתו. בדרך היה מבקש מהם לעצור לרגע בשוק, כי הוא צריך להפריש חלה ממאפייה פלונית…

הוא היה קם לפנות בוקר כדי לנקות את חדרי הנוחיות שבבית הכנסת בתי ברוידא, ואחר כך נכנס לבית הכנסת ופתח את הארון הקודש וביקש בבכייה: "ריבונו של עולם, עשה למען הבחורים הרווקים שכבר יזכו לבנות את ביתם".

ועמדה לו הזכות להעמיד משפחה מפוארת מגדולי תורה. בנו הגאון רבי דוב קרויזר זצ"ל בעל 'דבר המלך' וראש ישיבת סקווירא בארה"ב; ובנו הגאון רבי זונדל קרויזר זצ"ל בעל 'אור החמה'.

הוא אשר אמרנו: הצדקה והרחמים מביאים חיים לדורי דורות.