כמה מילים
בעקבות הטור שעסק במחמאות, כתבה לי קוראת:
"אנחנו משתמשים הרבה במחמאות, ממש מקפידים כל יום על מחמאות אמיתיות. מחפשים אותן ונותנים מכל הלב. אנחנו גם כותבים אותן כדי לחזק את הזיכרון, וגם כדי שיהיה לנו מה לקרוא בעת הדחק. הן מצילות אותנו מעוגמות נפש רבות…
"אני רוצה לשתף אותך בסיפור שקרה לי ביום חמישי האחרון.
"אחיינית שלי ערכה פדיון הבן, שמחה נדירה. בעלי החל בדיוק עבודה חדשה ולא היה שייך שהוא יגיע, כך שזה אומר לנסוע לירושלים לבד באוטובוס עם שבעה ילדים! החלטתי שאני הולכת על זה.
"בבוקר גיהצתי בגדים, שחררתי את כולם ממקומות הלימודים בשעה 13:00, התלבשנו, התארגנו. ביקשתי מבעלי רק להביא את התינוקת מהמעון ב-14:00 כדי שנספיק את האוטובוס ב-14:15. בשבילו זו קפיצה מהעבודה, בשבילי זו טרחה ענקית. הוא כמובן הסכים.
"כולנו מוכנים, מחכים. הזמן זז, הוא לא עונה, לא זמין. אני אורזת את הבגדים של הקטנה, אלביש אותה כבר באוטובוס, אבל הוא לא מגיע עם הקטנה והאוטובוס עובר —
"הוא מגיע, ב-14:30. היה לו עיכוב לא צפוי והסוללה של הנייד נגמרה.
"עולים לאוטובוס הבא, הילדים במתח, עד שהתאמצנו להתארגן מהר! אני עובדת על עצמי לא להגיב באוטומט, לא לכעוס.
"התיישבתי. אמרתי לעצמי ששיקול הדעת שלו היה מוטעה והוא לא היה צריך לדחוף עוד משהו באמצע כשיש סיכון שהוא יאחר, אבל, הזכרתי לעצמי, הוא כל כך מסור ואכפתי… התחלתי לקרוא רק כמה דברים שכתבתי לו ושהוא כתב לי וקיבלתי הרבה כוח. הוא בן אדם והוא טעה, וזה בסדר לטעות, זה קורה.
"החלטתי לקבל הכל באהבה, אמרתי לילדים שרק השם מחליט אם נאחר או לא. אנחנו יכולים לבקש, ומה שיהיה – יהיה טוב. הרגשתי שאני אומרת את זה ממקום מאוד שלם וזה השפיע עליהם.
"הנסיעה הייתה הזויה ופקוקה להחריד. כל הדרך התגברתי לא לצלצל כדי לשאול איפה אוחזים, זה לא יוסיף לי כלום. כשירדנו סוף-סוף, התקשרתי לאחותי ושמעתי אותה עונה 'אמן' על ברכת שהחיינו…
"נכנסנו, וראינו את התינוק המקושט מוחזר לעזרת הנשים. רק אז קלטתי שלילה קודם טרחתי להכין עוגה יפה כדי להוריד קצת מגיסתי, אבל כשהגעתי כבר נטלו ידיים והעוגה נשארה מיותמת מתחת לעגלה…
"שוב הזכרתי לעצמי את המחמאות, והרגשתי שבאמת אני לא כועסת! נכון, נגרם לי צער כי כך השם רצה, ואני בטוחה שבעלי למד בעצמו את המסר. הצלחתי לשמוח ולחזור הביתה עם כולם עייפים ושמחים, ברוך השם.
"בלילה בעלי אמר לי כמה זה כואב לו, וכמה חבל לו שהוא ניסה להספיק עוד משהו באמצע, וכמה הקל עליו שלא האשמתי ולא הוספתי למצפון שלו.
"ושוב ראיתי כמה המחמאה היומית חשובה! כמה זה עוזר לראות כל הזמן את החיובי ולא לשקוע בדברים אחרים, שתמיד יקרו, אבל המיקוד בחיובי עוזר לקבל את זה בפרופורציה".
עד כאן הדברים, ותודה לקוראת על השיתוף, ועל כך שחידדה את הכלי הנהדר הזה ששמו מחמאה. נסו ותראו ישועות…
מלמול
שרי בת השלוש נוסעת הביתה. נסיעה של שעתיים.
אני נותנת לה דף מדבקות כדי שלא תשתעמם בדרך. היא שמחה בו אבל לא שוכחת שיש עוד ילדים, חברים מהבניין שנוסעים איתם, ומבקשת מדבקות 'גם למוישי ולריקי', שגם להם יהיה.
נחת.
המילה האחרונה
יצא לי השבוע לשבת עם קבוצת נשים מגוונת וגדולה להרצאה של מרצה דגולה שריתקה את כולן.
בסופה של ההרצאה התייצבנו כולנו להנציח את הרגע ולהצטלם בחברתה של המרצה המפורסמת. כיוון שהיינו הרבה נשים לא יכולנו להיכנס לפריים בשורה, ומיד הסתדרה לה שורת כיסאות.
הצעתי למרצה לשבת בשורה הראשונה ולהיות במרכז, היא סרבה וכך אמרה: "אני לובשת חצאית בגזרה צרה, ועלול לקרות שבישיבה היא תתרומם מעט וזה לא צנוע, אז אני לא יכולה לשבת"…
ואכן, המרצה לבשה חליפה מחויטת ומטופטפת המתאימה מאוד למעמדה, אבל מסתבר שיש לה מינוס שהיא מודעת לו, וה'שמא' וה'אולי' הם בשבילה סיבה טובה לא לשבת אף לא לדקותיים של הצילום.
בסוף הצטלמנו בעמידה, ויש תמונה שיש בה גם לקח לא קטן: תהיי מודעת למה שאת לובשת, התנהלי בהתאם ותהיי צנועה תמיד בלי הנחות.
