אפשרויות
השבוע הכנתי חביתה למישהו שמעולם לא הכנתי לו. הייתי צריכה לדעת איך הוא אוהב את זה. חביתה עם בצל הוא ביקש.
בצל ירוק או בצל לבן? לבן. חתוך גס או קצוץ דק? דק. מטוגן, מאודה או חי? מטוגן. עם שמן זית, שמן רגיל, מרגרינה או חמאה? שמן רגיל. כמה ביצים? שתיים. עין, חביתה או מקושקשת? מקושקשת.
עשיתי אלפי חביתות בחיי, כמו כל אמא ממוצעת בכל יום. תכפילו במספר הימים, תכפילו במספר הילדים. אף פעם לא שמתי לב למגוון האפשרויות כי פשוט לא שמתי לב, ידעתי מה כל אחד אוהב ורוצה, ואם היה שינוי הם היו מעדכנים. לא נצרכתי לחשוב על זה, זה היה באוטומט.
לפעמים אנשים חושבים שהם צריכים טיפול ארוך, תהליך ממש עמוק, יותר או פחות, אבל הרבה פעמים כל מה שהם צריכים זו פגישת ייעוץ אחת או שתיים, כדי לראות עוד אפשרויות במה שמציק להם, ובדרך כלל העניינים מסתדרים, ורק אם לא – צריך אולי להתחיל משהו מורכב יותר. זה קורה משום שאנחנו שבויים בתוך 'הרגיל' שלנו. אנחנו מתנהלים ברוב הדברים די באוטומט, מה שגורם לכך שכשקורה משהו אנחנו לא מצליחים להוציא את הראש מעצמנו ולהרחיב מעט את המבט.
רגע, יש המון אפשרויות לאותו דבר, למה החלטת שזה ככה? בואי נרחיב את המבט, נראה מה עוד אפשר לעשות בביצה וקצת שמן, נכון שתמיד תהיה חביתה, אבל איזו? טובה יותר, יפה יותר, מורכבת אחרת, אותו דבר עם קצת שרוף בקצוות או רך, כמעט לא מבושל… מה יהיה טוב לקושי שאיתו אנחנו מתמודדים כרגע? עד עכשיו התמודדנו איתו בצורה מסוימת והיינו בטוחים שרק כך אפשר.
מי אמר שכך זה באמת? אולי נחליף את השמן? אולי נקצץ את הבצל יותר דק? אולי נוסיף פטרוזיליה קצוצה או פפריקה מתוקה? תמיד יש עוד הרבה אפשרויות, צריך רק לפקוח את העיניים ולראות שהן קיימות.
לעיתים אנחנו כל כך שקועים בתוך הבעיה, הקושי, הצרה, שאנחנו לא מצליחים לראות כלום מעבר למה שראינו עד עכשיו. לכן הרבה פעמים הולכים למישהו שלישי שרואה את הדברים במבט הרבה יותר רחב ומוצא הרבה אפשרויות אחרות שאחת מהן או יותר ייתנו מענה נכון. כך יוצא שאנחנו הולכים לרופא גדול שיוכל לראות את התמונה הבריאותית שלנו בצורה האמיתית שלה ויפנה למשהו שעוד לא ניסינו. כך הולכים לרואה חשבון שיכול בראייה מקצועית רחבה לחזות דרך פעולה נוספת מול השומה של רשויות המס, משהו שאפילו לא ידענו שהוא קיים. כך הולכים לעורך דין שימציא לנו דרך אחרת להתמודד עם קושי חוקתי שקשה לנו איתו. כך הולכים למומחה משכנתאות שימצא את הסדק שאף אחד לא חשב עליו כדי להגדיל את המשכנתא שיאשרו לנו בבנק. כך הולכים ליועצת משפחתית/זוגית/פרטנית כדי שתקשיב ותראה איפה נתקענו, מה האפשרויות, ותפרוס אותן בפנינו כדי שנבחר מה נראה לנו הכי מתאים בשבילנו. לא מצליחים להגיע להחלטה? מגיעים לעוד פגישה ופורסים יותר את חיינו, כד שהיא תוכל לדייק לנו את האפשרויות, והרבה פעמים זה מספיק.
ולעיתים, לעיתים מגיעים דווקא משום שרואים המון אפשרויות, הרבה מדי, וזה מבלבל וגם שם לפעמים מספיקה פגישה של הכוונה, של בחירה מושכלת מתוך ראיית המציאות בצורה מקצועית ורחבה יותר, ואז אפשר להמשיך בחיים בדרך הטובה, בטוחה וקלה יותר.
כמה מילים
באה שבת באה מנוחה, שרנו מהגנון. כשנהיינו אימהות זה צבר תאוצה. איכשהו כשמגיעה שבת, סוג של נמנום יורד עלינו, כי ממילא אסור לעשות כלום ומותר רק לנוח, וזה מסתנכרן היטב עם העייפות השבועית והרצון שלנו.
אז כמה טוב שבאת, שבת. מתפרקדים על הספה עם עיתון 'משפחה' ועם אורחים ובני משפחה. נכון שעדיין כל הנשים בתפקיד, אבל זה בקטנה. אין מרוץ אמבטיות וארוחת ערב ומיליון משימות ויציאות חובה לאירועים וטלפונים. אין עבודה שלא נגמרת, או דיבור עם בני משפחה רחוקים, סגירת מאזנים או ביקורת עובדים. כלום. רק תנוחו. רוב שבתות השנה הן למנוחת הנפש והגוף.
האם הייתן מחליפות את השבת בהתנדבות? בחסד? באיזו פעילות של מצווה? אפשר להניח שמדי פעם כן, אבל האם כל הזמן? כל שבת שנייה? כל השנה? כל שנה?
האם הייתן מוכנות לפגוש את הספה בסלון שלכן רק פעם בשבועיים, ולהמיר אותה במיטה מתקפלת ובשירות לקוחות צפוף סביב לשעון?
לא יודעת כמה מכן עונות עכשיו שכן. בוודאי יש בקוראות מדור זה צדיקות גמורות. אני, מה לעשות, לא נמנית עימן לצערי, ואין מצב שאמיר מרצוני הטוב את מיטתי כל שבת שנייה במיטה זרה. אין סיכוי שבמקום שיגישו לי את המנות הטעימות שבישלתי לשבת, אצטרך להגיש לאחרים, לזרים מוחלטים ולא למעט, ולא בסעודה של שעה-שעתיים, אלא לאורך זמן. לדאוג שיהיה לכולם, לאלו שלא הכרתי אלא לפני דקה, כל מה שהם צריכים. ולחייך, ולהשרות אווירה נעימה, גם אם ממש אין לי כוח וסבלנות או שיש לי תחילתו של וירוס מכאיב או עייפות מיוחדת.
שהינו בשבת עם אמא אחרי ניתוח מסובך בבית החולים בהר הצופים. הניתוח, מהיר ודחוף, התבצע ביום שישי בצהריים, ואנחנו לא התארגנו לשבת. זה היה כל כך מהרגע להרגע וכל כך מפחיד ומטלטל, שלמי אכפת מה נאכל ואיפה. קודם שתעבור את הניתוח לחיים ושלום ובבריאות ואחר כך נראה.
וברוך השם הכל היה בסדר. הגענו למחלקה דקות לפני שבת והתחלנו לברר מה עושים עם שבת, ואז סיפרו לנו שהכל מסודר. רק תבואו ותקבלו ארוחות כיד המלך, קידוש, עוגות, ואפילו מקום לישון.
ובאנו.
ובאמת, היו עשרה סוגי סלטים ושתייה כדת וכל טוב, וכל מה שתבקשו. תאכלו פה או תרצו לקחת? קחו כל מה שאתם צריכים ובתיאבון ובשמחה ורק תהיו בריאים. ואנחנו בדמעות ובחיוכים ובהתרגשות נהנינו משבת כמעט כמו בבית, וביררנו עם הצדיקים האלו איך הם מוותרים על שבת בבית ומארחים כל כך יפה אנשים זרים, בסבלנות ובאהבה גדולה, והתברר שפשוט עמך צדיקים.
אין לנו מילים, אלא להגיד תודה לכל הארגון המיוחד הזה שאני אפילו לא יודעת איך קוראים לו, אבל את משפחת זילברברג הכרנו וזכינו לראות מלאכים במלאכתם.
עכשיו, דקה לאלול, אולי יהיה למישהו רעיון נוסף איך להרבות מצוות ומעשים טובים. אולי לקראת ראש השנה יעלה בדעת מישהו מיזם של חסד, ואין ספק שהכף של הצדיקים תכריע.
ותודה לכם, בזכותכם אין ספק שעם ישראל זוכה בשמיים לישועות רבות. תבורכו.
המילה האחרונה
קונה רוגאלאך טעימים במיוחד, עומדת לשלם במגדנייה. המוכר האדיב באופן לא מצוי, שוקל ונוקב במחיר. אני מפשפשת בארנק, יש לי כמעט כל הסכום, חסרות לי עשר אגורות. אמצא אותן בינות לבין כל מה שיש בכיס המתאים בתיק.
אך בעודי מפשפשת, אומר לי המוכר: "לא צריך, יש לי פה". אני מרימה זוג עיניים תוהות ורואה אותו מחזיק כוס חד פעמית מלאה בכסף קטן, עשרות אגורות, שקלים בודדים וחצאים.
הוא מחייך: "נהג מונית אחד מביא את הכסף הקטן שיש לו ותורם אותו למי שחסרות לו כמה אגורות לכל קנייה", הוא מבאר, נוטל מהכוס עשר אגורות, מוסיף לכסף שהבאתי ומכניס לקופה.
מי כעמך ישראל! עם רעיונות החסד שלהם! תודה נהג מונית יקר, בשמי ובשם כל מי שחסרות לו כמה אגורות ואתה כבר סידרת את המענה לאי הנעימות ומנעת אותה.
מילמול
הני בת החמש מקמצת במילים:
אני רעפה (עייפה ורעבה)
