דרך
לחברה שלי יש בית מלא שמחה ונחת. כולם נשואים, לכולם יש ילדים וגם הבריאות והפרנסה בסדר. בקיצור ישבה לה בשלווה ונחת תחת גפנה ותחת תאנתה, עד שיום אחד החליט אחד הבנים שהוא לא רוצה להיות חסיד ועבר להיות סוג של ליטאי. שומר את אותה תורה, נשאר למדן וירא שמיים, ואפילו הלבוש לא השתנה קיצונית. אותו שחור לבן בשינויי אדרת ומגבעת קלים.
אבל החברה שלי? נראה שנפלה עליה טרגדיה לא נתפסת. היא לא יכולה לעכל, קשה לה להבין, היא לא מסוגלת לדבר איתו כי היא מצפה שבסופה של שיחה הוא יודה שהוא טעה ויבקש סליחה ויחזור למקורות, כלומר לחסידות ולאדמו"ר. אין לה אוויר כשהיא חושבת על ילדיו ההולכים לתלמוד תורה ליטאי ובנותיו שלא הולכות ל'בית יעקב' החסידי המגזרי. היא חולה. היא לא ישנה בלילה. למה? למה הוא היה צריך לחפש דרך אחרת? מה היה לו רע כל כך?
כשאדם רגיל, יציב ונורמלי מחליט לעשות משהו שאנחנו משום מה לא מסכימים איתו, בוודאי כשמדובר במישהו קרוב לליבנו, זה מעורר טלטלה, גדולה יותר או קטנה – תלוי במערכת ההפעלה של האנשים המדוברים. אך נשאלת השאלה, למה שזה יזיז לנו בכלל? כלומר אנחנו הרי מבינים שבני האדם הם אנשים שונים, וכיוון שכך אנחנו מבינים שיש להם טעמים אחרים במזון (אז את לא רוצה חביתת עין אלא מקושקשת?) בנראות (זוועה ללבוש חצאית מנוקדת וחולצה עם עיגולים) ובסדר עדיפויות (קודם מנקים את הבית ואחר כך הולכים לים לא להפך), וגם אם זה לא מה שאנחנו היינו בוחרים מלכתחילה אנחנו מבינים שיש להניח להם, זו זכותם. למה כשמדובר בסוג של דרך, שלא נוגדת את השקפת עולמנו הבסיסית כשומרים מצוות, אנחנו לא מסוגלים להשלים עם רצונם?
בכוונה נתתי דוגמה קצת מוקצנת, אך זה קורה בכל דבר שאנחנו קוראים לו דרך, כלומר יש שם גם עניינים שאנחנו מגדירים כעקרוניים. זה יכול להתחיל בדברים פשוטים יותר כמו אם מכינים שבת מיום רביעי ועובדים בנחת, או מתחילים ביום שישי בצהריים כי מה יש למרוח כל כך הרבה, ואם מתחילים לעשות פסח מט"ו בשבט או מראש חודש ניסן. וגם – האם לשלוח ילד למעון אם אימו לא עובדת? האם לשלוח ילד לפני גיל תשע למכולת כשאין כבישים בדרך לשם? וכן הלאה.
אפשר לפעמים לשמוע איך ויכוחים מתלהטים על הספסל בגינה בעניינים אלו ולראות כמה אנרגיה מושקעת בוויכוח כזה או אחר. אף פעם אין רמת ויכוח כזו באשר למשל לצבע שעדיף – ורוד או כחול… מדוע חשוב לנו כל כך שיסכימו איתנו בכל הקשור לסוג של דרך או שיטה? מדוע אנחנו כל כך עומדים על דעתנו בשעה שבעניינים אחרים היינו מוותרים מזמן ואומרים ש'יעשו מה שמתחשק להם, מה אכפת לנו בכלל'?
למה קשה לנו לקבל דרך של מישהו אחר? מי אמר שיש משהו עדיף? מי אמר שמשהו מתאים לכולם? יש כאלו שמתחילות בהכנות לשבת מוקדם, וכאלו שמחכות ליום שישי. זה לא שיש צודקים והאחרים טועים. איש בדרכו ילך.
ההתנגדות הפנימית שלנו בעניינים מהותיים ומשמעותיים היא משום שאם מישהו לא הולך בדרך שלנו, אנשים מסוימים מרגישים כאילו יש בזה סוג של ביקורת סמויה. אם הוא בוחר בדרך אחרת משמע הוא חושב שדרכנו לא מספיק טובה. זה כואב הרבה יותר כשמדובר במישהו קרוב אלי או במישהו שאני מצפה שילך בדרכי והוא לא עושה כן.
אין להתנגדות לכך בעצם כל הצדקה, לכל אחד מאיתנו יש הלגיטימציה לנהוג אחרת. זה לא אומר שמסכימים איתי או שאני מסכימה עם האחר, אבל מבינה שיש אפשרות כזו.
לפעמים אנחנו 'מלכלכים' על האחר כדי להרחיק את האפשרות ממני, או כי אני לא יכול לנהוג כך. הוא עושה חסד כל היום? ומה עם הבית שלו? מי אמר שהבית שלו ניזוק? אם אני לא יכולה לעשות כך מי אמר שזה לא טוב? למה אני מבקרת את האחר? למה אני שופטת אותו? האם בגלל שאני כל כך ערכית, או אולי דווקא משום שאני לא מאוד ערכית?
כשמשהו מצית בנו התנגדות גדולה, כדאי לחשוב מה כוסס בנו מבפנים.
ואם זה עוזר, כדאי להפנים: קבלה של הדרך השונה של האחר אינה הסכמה, ושום דבר לא מחייב אותנו. הוא ילך בדרכו וגם אנחנו נלך בדרכנו.
המילה האחרונה
אף פעם לא ראיתי את אשדוד כאטרקציה מעבר כמובן לחוף הים הנפלא שהיא זכתה לו, אבל בין-הזמנים האחרון לימד אותי משהו חדש: מתברר שיש בעיר שלנו המוני פארקים וגינות שעשועים שוות במיוחד: פארק אשדוד ים, פארק הסיטי, פארק הפירטים, פארק לכיש ועוד המון גינות קטנות ויפות ומתקני התעמלות ושעשועים. כבר עברתי מזמן את הימים שבהם ישבתי בגינה אחר הצהריים, אז איך אני יודעת? מכרות, חברות וקרובות משפחה שקפצו מבני ברק וירושלים עם הילדים לאשדוד, גילו לי ששווה להגיע לעיר ולעשות בה יום פארקים מופלא.
הגדילה לעשות שרה חברתי שסיפרה לי שכבר הרבה מאוד שנים לא זכתה לראות בבני ברק גינה עם נדנדות אמיתיות 'והילדים שלי לא רצו לעזוב את הגינה באשדוד'.
אני לא ממליצה להגיע בחופש כי דבר ראשון אלו הימים הכי חמים באשדוד וגם התחבורה היא ממש סיוט, כי כנראה כל העולם יודע מה שאני לא יודעת: שאשדוד היא אטרקציה לילדים – ועל כן כולם מגיעים, האוטובוסים מפוצצים וגם הגינות.
אז חפשו לכם סתם יום של חול רגיל בשגרה, יום שבו מתחשק לשבור את השגרה, ופשוט בואו עם הילדים. אם תרצו לשדרג דווקא, תעשו להם מבצע קודם והטיול יהיה הפרס, כדי שיהיה סופר שווה.
כמה מילים
מעולם לא הפכנו את המקום הזה לטור פוליטי, וגם עכשיו הוא לא הולך להיות כזה. אל דאגה, המקום הזה שלנו נשאר שמור, מוקדש ומקודש לעניינים של 'בתוך המשפחה' בלבד, אבל בתקופה זו ההצבעה הפוליטית הפכה נוגעת לענייני המשפחה ממש.
ברוך השם זכיתי לגדל כמה בנים ולעבור איתם את גיל הגיוס. זה היה קל. הם קיבלו הודעה ויצאו עם הזימון וחבריהם המזומנים לשהייה של בוקר אחד, שממנה, ידענו כולנו, יחזרו עם הדיחוי המקווה. הבן שלי יחזור לישיבה ולתלמודו באותו יום, והשגרה הברוכה שלו בתור בן תורה לא תופר לעוד תקופה ארוכה.
אבל לפני כמה שנים טולטל חוק הגיוס קשות. באותם חודשים, לבחור הישיבה שיצא לצו ראשון לא היה ברור בכלל אם הוא יוכל לחזור אל הישיבה כמו שעשו אחיו לפניו. החוק לא היה ברור, ולמעשה גורלו יכול היה להיקבע במקום רק לפי מצב רוח של מישהו שהיה מפרש את החוק כך או אחרת.
אבא שלי שירת בצבא, נלחם במלחמת ששת הימים ועשה מילואים כסדרם, והכינוסים המשפחתיים שלנו כללו הרבה סיפורים ואנקדוטות מההווי הצבאי. אבל דבר אחד היה ברור: לא משנה כמה חזק ויציב יהיה הבחור בן השמונה עשרה שיתגייס לצבא – הוא לעולם לא ישוב הביתה באותה צורה. כך זה היה בתקופה של אבא שלי, שאז החיים היו תמימים ורגועים הרבה יותר ממה שהם היום. הפיתויים לא היו דומים אפילו בעשרה אחוזים למה שיש היום, כשכל הגועל והפריצות נמצאים במרחק של הזזת אצבע, והשמירה על טוהר העיניים ונקיות הלב הפכה למשימה קשה גם בתוך הישיבות הטהורות.
אז מה יעשה הבן ולא יחטא אם יגויס?
כל המועמדים לגיוס באותה תקופה עמדו בפני סכנה רוחנית אמיתית.
אני יכולה להיזכר בפחד הבלתי נתפס שבו שהיתי באותו יום. כל מה שלמדתי בהיסטוריה על תקופות לוחצות על העם היהודי עלו באוב ונצמדו לדמיוני… פחדתי בצורה הכי טהורה שאמא יכולה לפחד כשבנה יוצא למקום סכנה רוחנית, כשהיא יודעת שכל מה ששמרה מפניו, כל המאמצים שעשתה במהלך השנים שיהיו לו חברים מבתים שמקפידים בדיוק כמוה, שהוא לא ישמע או ייחשף למשהו שאינו תואם את החינוך החרדי החסידי המוקפד – כל המאמצים האלו יכולים לרדת לטמיון חס וחלילה ברגע אחד של שהייה עם בחורים שאין להם ולחינוך הטהור כל קשר.
זה היה יום של סיוט אמיתי שהבהיר לי עד כמה גדול המרחק בין שאננות ורוגע כשבכנסת ובממשלה יש לנו נוכחות מוצקה וחזקה לזמן שבו לצד האנטי דתי יש כוח…
למרות המאמצים, למרות הכוחות שהושקעו, עדיין מלקקים בציבור החרדי את הפצעים שהתפתחו אז כי לא הייתה לנו נציגות עם מספיק משקל שישמש כנגד כל הלוחמים בדת.
חווינו עכשיו שנה וחצי ללא נציגות בעלת שיניים. הורים שרצו לרשום את הילדים למעון נתקלו בהוראות חדשות שמנעו מהם לזכות בהנחה, קצבאות קוצצו עוד קודם, כל עניין הדיור הועמד על פי תהום של מע"מ אפס רק למי ששירת בצבא. כל אחד מאיתנו נתקל בגזירות כלכליות.
אם הבחירות הפעם לא יאפשרו לנציגות החרדית להשפיע, כל מה שחווינו יכול להיות כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לנו…
אנחנו צריכים הרבה כוח, ולשם כך צריכים הרבה קולות. עכשיו זה תלוי בנו. זה הזמן שלנו להחליט: להיות או לחדול.
תצביעו. נכון. למען המשפחה שלכם, למען הילדים, למען העתיד הרוחני שלנו כאן בארץ ישראל. כל קול קובע זו לא רק סיסמה אלא תיאור רגע האמת.
בשביל הנחת שלנו כאן.
מלמול
בשיחת נפש מסבירה לי בת השמונה למה היא לא מצביעה בכיתה: "המורה יודעת שאני יודעת, גם אני יודעת בלב שאני יודעת, ואם אמא שלי לא יודעת שאני יודעת, זה לא נורא".
