הטעיה
בלילה בין חמישי לשישי בי"ז לחודש סיוון תשפ"ה, באמצע מלחמת 'חרבות ברזל', החל מבצע 'עם כלביא' שהתחיל בהפצצה מסיבית באיראן. מטוסים ישראליים הפציצו מהאוויר, וחוליות שישראל הקימה בתוך איראן הפציצו מבפנים. תוך שעות חוסלו אישים רבים מהצמרת הצבאית האיראנית וכשלושים אחוז ממשגרי הטילים. זו הייתה הצלחה צבאית מדהימה. ההצלחה לא הייתה בגלל מכת האש דווקא, אלא בגלל התרדמת שהאיראנים לקו בה עקב הטעיה מתוחכמת: ראש הממשלה הודיע שהוא יוצא לחופשה לפני חתונת בנו, וטראמפ הפציר באיראנים שוב ושוב להגיע לשולחן המשא והמתן, כי הוא מעדיף דיבורים, הסדרים וחוזים ולא רוצה במלחמה. האיראנים האמינו ונפלו בפח.
הטעיה היא כלי במלחמות, כמו שנאמר 'בתחבולות תעשה לך מלחמה', אבל לא רק בהן, אלא היא משמשת אותנו לטוב ולמוטב לאורך כל חיינו.
הטעיה, בין אם בקנה מידה בין–לאומי, ובין אם בחיי היום–יום השגרתיים שלנו, היא כלי מורכב ורב עוצמה. היא יכולה לשמש להשגת יתרון קריטי, אך גם לגרום נזק בלתי הפיך לאמון ולמערכות יחסים. לכן השימוש בה ביום–יום ובשגרה מחייב מחשבה ובדיקה, אם ומתי היא נחוצה ויעילה, ואם ומתי היא עלולה להמיט עלינו אסון.
אחת הדוגמאות המפורסמות והמבריקות ביותר להטעיה צבאית היא 'מבצע קציצה' ממלחמת העולם השנייה. בשנת תש"ג, 1943, תכננו בעלות הברית לפלוש לסיציליה, אך ידעו שהגרמנים צופים מהלך כזה. כדי להטעות אותם הגו הבריטים תוכנית נועזת: הם לקחו גופה של חסר בית שנפטר, הלבישו במדי קצין בחיל הנחתים המלכותי, וציידו אותו במסמכים מזויפים, לכאורה סודיים ביותר, ש"הוכיחו" שבעלות הברית מתכוונות לפלוש ליוון ולסרדיניה, ולא לסיציליה.
הגופה, עם "מסמכיה הסודיים", הושלכה סמוך לחופי ספרד, ונמצאה על ידי דייג. הספרדים, שהיו בעלי נטייה פרו גרמנית, העבירו את המסמכים המזויפים לגרמנים. היטלר ומפקדי צבאו בלעו את הפיתיון בשלמותו והסיטו כוחות משמעותיים ליוון ולסרדיניה, מה שהותיר את סיציליה חלשה ופגיעה. 'מבצע קציצה' – הפלישה לסיציליה – נחשב לאחד ממבצעי ההטעיה המוצלחים בהיסטוריה, ששינה את פני המלחמה בדרום אירופה.
הטעיה היא לא רק נחלתם של מלחמות ומרגלים; היא חלק בלתי נפרד מהאינטראקציות האנושיות, החל משקרים "לבנים, תמימים" ועד למניפולציות מורכבות. כן, כולנו משתמשים בהטעיה מדי פעם, לפעמים בלי לשים לב, ולא תמיד מבינים את המחירים.
נועה מצאה מעיל חדש ויפהפה והיא ממש רוצה אותו. הוא יקר, והיא יודעת שיוסי בעלה כנראה לא יראה בעין יפה הוצאה כזו כרגע, במיוחד כשיש לה כמה מעילים בארון. במקום לשוחח איתו על כך בפתיחות ולמצוא פשרה, נועה מחליטה להשתמש בטקטיקת הטעיה קלה.
היא קונה את המעיל, אך כשהיא חוזרת הביתה, היא לא מזכירה אותו. אם יוסי ישאל "קנית משהו חדש?" היא תענה באדישות "אה, לא משהו מיוחד, רק כמה דברים שהייתי צריכה", או תדחוף את השקית עמוק לארון בתקווה שהוא לא ישים לב. ייתכן שאפילו תסיר את התווית ותאמר שזה מעיל ישן שפשוט "שכחה" ממנו.
יוסי, מצידו, מזהה שנועה קצת מתוחה, אבל כשהוא שואל אותה "הכל בסדר?" היא משיבה בחיוך מאולץ: "כן, הכל בסדר גמור, למה אתה שואל?" הוא מרגיש שיש משהו באוויר, אך מעדיף לא ללחוץ ולהניח שאם היא אומרת שהכל בסדר, אז באמת הכל בסדר.
האם הכל בסדר? נועה חשה צורך בהטעיה כדי להימנע מקונפליקט, ביקורת או ויכוח על כסף. היא מעדיפה לשמור על שלום בית רגעי ולקבל את מה שהיא רוצה, גם במחיר של הסתרת מידע. בטווח הקצר, ההטעיה הזו "מצליחה". נועה מקבלת את המעיל, ונמנעת מוויכוח מיידי עם יוסי. יוסי מצידו, לא צריך להתמודד עם נושא רגיש של כסף או עם תחושת האי–הסכמה שלו. הוא מקבל את התשובה ש"הכל בסדר", מה שמשחרר אותו מהצורך לחקור ולעבד את רגשותיו.
מה יקרה בטווח הארוך? גם אם יוסי לא יגלה את המעיל באופן ישיר, תחושת ה"משהו לא בסדר" או ה"היא מסתירה ממני" נבנית אצלו אט אט. כל פעם שנועה מטעה אותו בעניינים קטנים, יורדת נקודה קטנה במאזן האמון. כשהדברים מתגלים, או כשתחושת ההסתרה מצטברת, האמון נשחק, ואז הוא עלול לשאול את עצמו. "אם היא לא כנה איתי בדברים קטנים כאלה, במה עוד היא לא כנה?"
ההטעיה הזו מונעת תקשורת פתוחה וכנה בין בני הזוג. נועה לא לומדת כיצד לבטא את רצונותיה בצורה אפקטיבית או להתמודד עם אי–הסכמה כלכלית. יוסי לא לומד לבטא את חששותיו, ומרגיש שהדלת לדיון אמיתי נסגרת בפניו. נושאים כספיים או נושאי תקציב הופכים למוקש, במקום להיות נושא לדיאלוג ופתרונות משותפים.
ובינתיים מצטבר כעס ותסכול. נועה עלולה לחוש אשמה או מתח תמידי סביב הסוד הקטן, ויוסי עלול לחוש תסכול מכך שהוא לא מבין מדוע הוא מרגיש חוסר נוחות מסוים, או לכעוס כשהוא מגלה את האמת. תסכולים קטנים מצטברים ועלולים לפרוץ החוצה בוויכוח גדול יותר, שלא קשור רק למעיל אלא למכלול של הסתרות קטנות.
אם שימוש בהטעיה הופך לדפוס חוזר, בני הזוג יפתחו דרכים לא יעילות להתמודדות עם קונפליקטים או חוסר הסכמה. במקום לדון, להקשיב ולהתפשר, הם יבחרו בהסתרה, התחמקות או האשמה.
דוגמאות 'קטנות' כאלה, כמו "הסתרת קנייה" או לומר "הכל בסדר גמור" כשזה ממש לא, נשמעות תמימות, אך הן מצטברות. הן יוצרות סדקים קטנים באמון ובכנות, ומונעות מבני משפחה או בני זוג לבנות מערכת יחסים יציבה המבוססת על שקיפות וכבוד הדדי. כשנועה תתמודד עם הרצון שלה לקנות משהו יקר ותדון בו עם יוסי בפתיחות, גם אם זה לא נעים, הם יחזקו את היכולת שלהם לפתור קונפליקטים, והאמון ביניהם יתעצם.
אבל לפעמים יש צורך בהטעיה.
ועל כך בשבוע הבא.
כמה מילים:
אנחנו יודעים להודות על ניסים גדולים שקרו לנו ובדרך כלל לא שמים לב לניסים גדולים נוספים שקורים לנו כל הזמן, כמו שהתעוררנו בבוקר והנשמה חזרה אלינו, כמו העובדה שאנחנו אוכלים והאוכל לא נתקע, אלא עובר מסלול של עשרות מטרים בצורה חלקה וטבעית עד לפינוי הפסולת, לאחר שהוויטמינים ושאר הדברים הטובים נשארים בגוף ומחזקים אותו. כמו העובדה שאני כותבת עכשיו במחשב, מה שאומר שהמוח עובד וחושב וגם מפקד על תנועות הידיים שיקישו את מה שאני רוצה והעיניים יוכלו לעבוד בסנכרון מלא. כמו העובדה שבחוץ הכל פורח ומלבלב למרות המלחמה, הטילים, הפחד והריצה למקלטים, וכל ניסי הניסים שקרו לנו בשנה וחצי האחרונות ועדיין קורים, ולא תמיד אנחנו זוכרים אפילו מרוב שהיום–יום סוחף אותנו.
אנחנו בכלל לא רואים ולא סופרים ניסים קטנים כמו העובדה שהפרוסה המרוחה נפלה לא על הצד המרוח ויש הרבה פחות לנקות, שהחלב לא נשפך אף על פי שהיה חור בקרטון, שהחשמל לא נפל למרות העומס על הרשת וכן הלאה, וודאי שאנחנו לא חושבים בכלל על כך שהקב"ה מלווה את הילדים הקטנים שלנו בבקשות המשונות והמצחיקות שלהם, וממלא להם אותן לפעמים בלי שנדע בכלל שהם ביקשו וגם קיבלו. לפעמים כעומדים מהצד זה נראה לנו כמעט כמו 'מקרה'.
אז הנה סיפור קטן ומתוק ממש מהתקופה האחרונה של 'עם כלביא'.
בבית אחד עושים אירוע מכל יום הולדת וזה חמוד, זה יום תשומת הלב של הילד או הילדה. ואם אפשר למה יום? לפחות שבוע אם לא חודש… מתכננים, מתכוננים, מכינים מתנות, מקשטים את הבית, אופים עוגה. גולת הכותרת היא המסיבה בבית והמסיבה בגן. אבל בסוף המסיבות השוות באמת מתרחשות לא תמיד בתאריך המכונן שבו נולד הילד.
והנה הגיע יום הולדת חמש לאחת הילדות. הבית כתמיד רוגש ורועש ומלא תכונה, אבל הילדה הזו מחכה במיוחד למסיבה בגן. היא מקבלת בשמחה ובאהבה את כל התכונה ואת המתנות שמרעיפים עליה, אבל רוב תשומת הלב שלה בכלל לא בהמולה הביתית אלא במסיבה שתהיה לה בגן. ו'אמא, אני כבר רוצה' ו'למה עוד לא עושים?' ו'כבר אין לי כוח לחכות' ו'אני רוצה עכשיו!' ו… הילדה פשוט לא נרגעת, היא רוצה את היומולדת הרגע! וכל ההסברים של אמא על כך שהגננת קובעת את התאריך והיא קבעה אותו ליום שישי עוד שבועיים לא עוזרים. "זה אומר שאחרי השבת שתבוא בעזרת השם יעברו עוד כמה ימים, ולפני השבת אחר כך, ביום שישי יהיה לך יום הולדת בגן". והילדה בוכה: "למה בשבוע הבא? למה לא ביום שישי הזה?" ולאמא אין שום רעיון אלא אחד: "את יודעת מה, נצלצל לגננת ונשאל אם אפשר להקדים. אם היא תסכים אז נהדר, ואם לא… גם נהדר", הן משלימות ביחד כמאמר הביתי הנפוץ.
בלילה אמא מתקשרת לגננת ומספרת שהילדה לא שורדת את ההמתנה, ואם אפשר שהמסיבה שלה תהיה ביום שישי הקרוב, אף על פי שהתאריך דווקא קרוב יותר לשישי שאחר כך. הגננת אומרת שאין שום בעיה, נעשה את המסיבה ביום שישי הקרוב.
בבוקר הילדה מקבלת את הבשורה שיום ההולדת שלה הוקדם והיא הולכת לגן בחיוכים ובדילוגי שמחה. השבוע עובר בציפייה לשמחה שתבוא, כל יום נספר בחרדת קודש. מגיע יום השישי הנבחר, המסיבה מתרחשת, בת החמש מאושרת עד כלות וכולם שמחים.
עובר שבוע. לפני בוקר שישי שבו הייתה צריכה להיות המסיבה בגן פתח הצבא במבצע 'עם כלביא' וכל הגנים ובתי הספר הושבתו ביום שישי וגם בזה שאחריו. כמה צער היה עלול להיגרם לה לו הייתה נותרת המסיבה בתאריך הקודם ובגלל המצב לא מתקיימת בכלל…
אז תגידו, זה לא נס לילדה אחת שזכתה לחגוג את היום הגדול שלה כמו שרצתה?
אנחנו יודעים להודות על ניסים גדולים שקרו לנו ובדרך כלל לא שמים לב לניסים גדולים נוספים שקורים לנו כל הזמן, כמו שהתעוררנו בבוקר והנשמה חזרה אלינו, כמו העובדה שאנחנו אוכלים והאוכל לא נתקע, אלא עובר מסלול של עשרות מטרים בצורה חלקה וטבעית עד לפינוי הפסולת, לאחר שהוויטמינים ושאר הדברים הטובים נשארים בגוף ומחזקים אותו. כמו העובדה שאני כותבת עכשיו במחשב, מה שאומר שהמוח עובד וחושב וגם מפקד על תנועות הידיים שיקישו את מה שאני רוצה והעיניים יוכלו לעבוד בסנכרון מלא. כמו העובדה שבחוץ הכל פורח ומלבלב למרות המלחמה, הטילים, הפחד והריצה למקלטים, וכל ניסי הניסים שקרו לנו בשנה וחצי האחרונות ועדיין קורים, ולא תמיד אנחנו זוכרים אפילו מרוב שהיום–יום סוחף אותנו.
אנחנו בכלל לא רואים ולא סופרים ניסים קטנים כמו העובדה שהפרוסה המרוחה נפלה לא על הצד המרוח ויש הרבה פחות לנקות, שהחלב לא נשפך אף על פי שהיה חור בקרטון, שהחשמל לא נפל למרות העומס על הרשת וכן הלאה, וודאי שאנחנו לא חושבים בכלל על כך שהקב"ה מלווה את הילדים הקטנים שלנו בבקשות המשונות והמצחיקות שלהם, וממלא להם אותן לפעמים בלי שנדע בכלל שהם ביקשו וגם קיבלו. לפעמים כעומדים מהצד זה נראה לנו כמעט כמו 'מקרה'.
אז הנה סיפור קטן ומתוק ממש מהתקופה האחרונה של 'עם כלביא'.
בבית אחד עושים אירוע מכל יום הולדת וזה חמוד, זה יום תשומת הלב של הילד או הילדה. ואם אפשר למה יום? לפחות שבוע אם לא חודש… מתכננים, מתכוננים, מכינים מתנות, מקשטים את הבית, אופים עוגה. גולת הכותרת היא המסיבה בבית והמסיבה בגן. אבל בסוף המסיבות השוות באמת מתרחשות לא תמיד בתאריך המכונן שבו נולד הילד.
והנה הגיע יום הולדת חמש לאחת הילדות. הבית כתמיד רוגש ורועש ומלא תכונה, אבל הילדה הזו מחכה במיוחד למסיבה בגן. היא מקבלת בשמחה ובאהבה את כל התכונה ואת המתנות שמרעיפים עליה, אבל רוב תשומת הלב שלה בכלל לא בהמולה הביתית אלא במסיבה שתהיה לה בגן. ו'אמא, אני כבר רוצה' ו'למה עוד לא עושים?' ו'כבר אין לי כוח לחכות' ו'אני רוצה עכשיו!' ו… הילדה פשוט לא נרגעת, היא רוצה את היומולדת הרגע! וכל ההסברים של אמא על כך שהגננת קובעת את התאריך והיא קבעה אותו ליום שישי עוד שבועיים לא עוזרים. "זה אומר שאחרי השבת שתבוא בעזרת השם יעברו עוד כמה ימים, ולפני השבת אחר כך, ביום שישי יהיה לך יום הולדת בגן". והילדה בוכה: "למה בשבוע הבא? למה לא ביום שישי הזה?" ולאמא אין שום רעיון אלא אחד: "את יודעת מה, נצלצל לגננת ונשאל אם אפשר להקדים. אם היא תסכים אז נהדר, ואם לא… גם נהדר", הן משלימות ביחד כמאמר הביתי הנפוץ.
בלילה אמא מתקשרת לגננת ומספרת שהילדה לא שורדת את ההמתנה, ואם אפשר שהמסיבה שלה תהיה ביום שישי הקרוב, אף על פי שהתאריך דווקא קרוב יותר לשישי שאחר כך. הגננת אומרת שאין שום בעיה, נעשה את המסיבה ביום שישי הקרוב.
בבוקר הילדה מקבלת את הבשורה שיום ההולדת שלה הוקדם והיא הולכת לגן בחיוכים ובדילוגי שמחה. השבוע עובר בציפייה לשמחה שתבוא, כל יום נספר בחרדת קודש. מגיע יום השישי הנבחר, המסיבה מתרחשת, בת החמש מאושרת עד כלות וכולם שמחים.
עובר שבוע. לפני בוקר שישי שבו הייתה צריכה להיות המסיבה בגן פתח הצבא במבצע 'עם כלביא' וכל הגנים ובתי הספר הושבתו ביום שישי וגם בזה שאחריו. כמה צער היה עלול להיגרם לה לו הייתה נותרת המסיבה בתאריך הקודם ובגלל המצב לא מתקיימת בכלל…
אז תגידו, זה לא נס לילדה אחת שזכתה לחגוג את היום הגדול שלה כמו שרצתה?
מלמול:
בתיה נולדה אחרי הבן השני שלנו, וחיכינו שלוש שנים פלוס עד שהגיעה. כשהייתה בת שלוש וחצי אמרתי לה: "את יודעת כמה אבא ואמא חיכו שתגיעי? למה לקח לך הרבה זמן?"
היא חשבה מעט, וענתה: "כי השמיים רחוקים מהבית שלנו…"
חסד של אמת
אני רוצה להזכיר זוג ערירי: חיים לייב בן מנחם מנדל ורעייתו מרגלית (מרגו) בת משה וחנון.
אודה למי שיאמר פרק תהילים וייתן צדקה לעילוי נשמותיהם.
