מידי פעם נוקשים על דלת חדר המנהל ילדים חביבים ולחוצים ובפיהם תלונות וטרוניות על חבר פלוני שכך עשה להם וכך פגע בהם וכך אמר להם. לא תמיד אלו באמת דברים דחופים. לרוב הצורך של הילד הוא בקשר עם המבוגר הסמכות והתלונה היא רק טריגר. ובכל זאת לכל תלונה צריך להתייחס בדרך כלל.
לפעמים יש בדברים ממש וצריך להקשיב ולעשות סדר. אבל מנהג עשיתי לי, בעיקר עם ילדים מסוימים. "אתה רוצה להגיד משהו שאינו על ילד? אקשיב לך, אבל קודם כל אני רוצה לשמוע משהו טוב. תגיד משהו טוב על מוישי, משהו על הלימוד שלו, על התפילה שלו, על החברות שלו. אין לך? לא יכול להיות. אין ילד יהודי שאין עליו משהו טוב. תחשוב. תגיד. ואז אשמע ואטפל כהוגן בכל תלונה".
זה לא משהו קבוע. לפעמים מזהים בילד שהוא מאוד נסער, מצוקה אקוטית, וכן צריך לפני הכל להשמיע ולהזדהות ולטפל. אבל לרוב זה לא כל כך דרמטי ואז אני מבקש לפני שאני שומע משהו שלילי שאשמע משהו טוב.
לפעמים זה בא בקושי גדול. אין לו משהו טוב על הילד הזה נשוא התלונה, אז אני מבקש דיבור טוב על ילד אחר, לא משנה מי, על המחנך, על המנהל, על אבא או אימא או אפילו שיגיד משהו טוב על עצמו. העיקר שייצאו מפיו כמה מילים טובות.
זה לא בא לי בקלות. יותר קל לפתור תלונות עם איזו מילת הזדהות או הבטחה לא מחייבת שהעניין יטופל בחומרה. אבל מה אעשה שאני באמת מאמין שדיבורים טובים בונים רקמות בריאות בנפש. ובוודאי מחלישים את עוצמת ההרס של דיבורים שליליים.
לפני כמה ימים חל יום פטירתה של הרבנית מלכה מחברתו הצדקות של הרבי הראשון מבעלזא ה'שר שלום' זי"ע. היא הייתה דמות מיוחדת ולא שגרתית בדברי ימי החסידות וייחוסה לה וסיפורים אודותיה חשיבות מיוחדת. בבעלזא היה נהוג שביום הכיפורים לפני תחילת תפילת 'נעילה' נכנס גוי אל בית הכנסת ומניח ב'מזרח' זוג נרות דולקות.
פעם שאלה הרבנית מלכה את ה'שר שלום' איך שדווקא בשעה הכי נעלית של היום הכי קדוש בשנה מעניקים דריסת רגל לגוי בבית המדרש. השיב לה הרבי שכשגוי נכנס ברגעים כאלו ורואה כל כך הרבה יהודים עטופים בטליתות וביראת האלוקים, שרויים בתענית ובפיהם תפילות נרגשות, הוא יוצא אל חבריו ומספר להם על גדולתו וקדושתו של העם הנבחר, אומר מילים טובות ומעריצות על בני האלוקים, ובעת כזו גם לדיבורים האלו מפיו של ערל משפיעים ויש להם כוח בשמיים.
והדברים קל וחומר כלפי דיבורים טובים שאנו אומרים אחד על זולתו, הם בוודאי עולים אל על ומשפיעים טוב.
2.
כולנו אוהבים להישען על דמותו הסנגורית של הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, מזכירים אותו ומספרים עליו רבות, בעיקר בימים הנוראים כי צדיקים היו אומרים שעצם הגיית שמו יש בה סגולה להמתקת הדינים. אבל לא די להזכירו סתם כך, כדאי גם לדבוק בדרכיו ובמעשיו והנהגותיו.
ובכן, בספרו הקדוש 'קדושת לוי' מוזכר רבות העניין הזה, במיוחד בפרשות של חודש אלול, שמי שמדבר טוב על זולתו, ממליץ עליו זכות, מספר בשבחו, אזי מידה כנגד מידה מלמדים גם עליו זכות, על הדובר, ואלו הן זכויות שהוא צובר לקראת יום הדין. וכמובן, ככל שהמילים הטובות, לימוד הזכות, בא בקושי גדול יותר כך ההמתקה מתוקה יותר.
האמת שיש בזה גם תועלת פרקטית. מילים טובות על הזולת ועל עצמנו מביאות עלינו רגיעה. שלוות הנפש. יישוב הדעת. משהו כמו מסך דיגיטאלי, מקרן קיר, שהתמונה בו נראית מטושטשת, ובא משהו ומכוון את הכפתור נכון, מצליל את מה שאנו רואים מול העיניים. כן, מילים טובות מבהירות לנו את הראות.
כדאי לשים לב למציאות הלא מדומה, עם מי אנו מרגישים נעים להתחבר, בסביבה של מי נוח לנו לשהות, ברור שמי שמדבר דיבורים שליליים, רוטנים, גם אם הרטינות צודקות, הוא מביא על עצמו דחייה, אז גם כלפי שמיא זה כך…
דיבורים טובים על יהודים באשר הם, אלו שסביבנו ואלו שרחוקים מאתנו, ואולי גם על עצמנו, זו הכנה ראויה לתפילות הרבות של ימי הדין והרחמים. פה שרגיל לדבר טוב, נפש שמורגלת להרגיש את הטוב שבזולת, קל לה יותר לשפוך את הלב אל אבא שבשמיים. הבקשות שלה יתקבלו בקלות יותר, ימצאו מקום בטוח יותר תחת כיסא הכבוד.
אח, דיבורים טובים, שמשנים את העולם, משביחים אותו, עושים את החיים שלנו איכותיים יותר, מרוממים יותר, מתוקים יותר.
כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גיבורים, וכולם פותחים את פיהם בדיבורים טובים!
