אם אתה עושה כן…
לא יודע אם יש מוצא מן הסבך שעוד מעט אנסה לצייר. אבל גם אם לא, חשובה המודעות – כמו שאומרים בעלי הנטייה לחשיבה פילוסופית – שההכרה בבעיה היא כבר מחצית מפתרונה.
נתחיל מאבא אחד שהשכים קום בראש חודש חשוון האחרון, כדי להתפלל במניין 'הנץ'. אחרי התפילה מיהר אל המכולת לערוך קנייה של בוקר, כשהוא מוסיף מעדני חלב.
הוא העיר את ילדיו, מבשר להם שהוא מצרף היום 'מעדנים' לארוחת הבוקר הקבועה שהם מקבלים. הילדים לא הצליחו להתרגש. 'מעדנים', משהו כל כך טריוויאלי ופשוט. יש בתים שהם נמצאים בשפע במקרר, כל הרוצה יבוא וייטול. ובכלל, למה אבא מודיע להם בקול מבשר שרכש מעדנים, מי ירכוש אם לא הוא?
יש לו בעיה, לאבא הזה. כשהוא היה ילד, לא מזמן, היו רק סוג אחד או שניים של מעדנים ושלגונים. המחיר שלהם היה גבוה יותר ממצרכי יסוד רגילים, ולא כל משפחה הרשתה לעצמה בכל יום. הפינוק היה שמור ליומא דפגרא או כפרס. היום המצרכים האלה הם חלק מהתפריט ומתקבלים כמובן מאליו. זו רק דוגמה לפיחות שהולך ומכרסם בכל מה שאפשר להציע לילדים שלנו.
בישיבה לצעירים מכריזים על מבצע מרהיב לשקדנים שיעמדו בכור מבחנים מקיפים. התלמידים דורשים לדעת את טיב הפרסים שיקבלו. ספרים כבר אינם נחשבים לפרס. הם זולים ונגישים. לכל בחור שנערכה לו שמחת בר מצווה, מצבור של ספרים בכל מקצועות התורה והיהדות, ביוגרפיות של צדיקים וסיפורי קודש. בשנות הילדות שלנו לעומת זאת, פרסי ספרים היו בעלי ערך רב. היה שווה להשקיע ולהתאמץ עבורם.
אנו מציעים לבחורים היקרים כרטיסי צבירה לרכישה בחנויות ספרים, והם בכלל לא מתלהבים. מי צריך ספרים?
אז מה כן?
כסף מזומן. שטרות עוברים לסוחר…
עכשיו אלינו המבוגרים: לפני כמה שנים סיפר לי מנהל ת"ת, שיצא עם צוות המחנכים שלו ליום פעילות בצפון. הוא השקיע זמן וכוח וגם כסף בבניית התוכנית כשהוא ממש יורד לפרטים. חשוב לו שהחוויות יהיו גם מהנות וגם בעלות ערך, הלא מדובר באנשי חינוך שיודעים להבדיל בין טוב ליותר טוב.
לתקופת השנה סיפר להם שהוא שוב עמל על יציאה כזו, הפעם יהיו מקומות ודברים אחרים. מה רבה הייתה אכזבתו כשנתקל במשיכות כתף של סירוב. "טיול כאן בארץ?" שאל אותו מלמד צעיר. "בת"ת פלוני נוסעים עם הצוות לסוף שבוע במעז'יבוז', כולל שיט ארוך בנהר הדנייסטר"…
תמונות מספרות שהתופעה קיימת גם בישיבות (בגילי ה'קיבוץ' בעיקר). לא מסתפקים בטיול אתגרי לבחורים ברמת הגולן. הבחורים דורשים – ומקבלים – 'נסיעה' לפולין ולאוקראינה. הצוות צובע את הטיול בגוונים של תפילות בקברי הצדיקים, אבל ברור שהעניין הוא חוויית חו"ל שכשלעצמה אין בה פסול, אבל מה יהיה אחרי שימצו גם את זה? אולי טיסה לחלל? (ללמוד על מערכת השמש והכוכבים כדי להבין טוב יותר את מסכת ראש השנה…)
והרשימה עודנה ארוכה, הולכת ומתארכת. הרף הולך ומתרחק מהאפשרויות שלנו לעניין ולרגש ולספק את הילדים והתלמידים ובעצם גם את עצמנו. מנהל נכנס לכיתה ומבטיח רחפן חי וקיים למי שייבחן עשרים וחמישה פרקי משניות בעל פה. התגובות מתחלקות בין התלמידים הישירים שמגחכים בקול, למנומסים יותר שמסתפקים בצחוק בצד. 'רחפן', איזו בדיחה. ההורים שלי ייקנו לי אותו בחינם, בלי משנה אחת. צריך רק לבקש וקצת להתעקש.
הדוגמאות עוד רבות, והסיבות להן לא כל כך משנות. ראוי רק לציין שלא אצל כולם זה כך. יש משפחות שבנויות מלכתחילה על הסתפקות במועט. המושגים שלהן כלפי מוצרי צריכה, ממזון ועד ביגוד ועד משחקים ונסיעות לחופשות, פשוטים מאוד. קצת יותר ממינימום. כך הילדים יודעים להעריך. הם אולי מביאים הביתה מידע על מה שיש לפלוני ואלמוני, מקנאים קצת, אבל הם נתקלים בתגובות מכילות ולא מצטדקות. לא אומרים להם שלחברים ההם יש מזל וכסף, אלא מיידעים אותם שאלו פשוט מותרות שלא מוסיפים הרבה לחיים.
הילדים של המשפחות המעולות האלו מקבלים אהבת הורים בריאה, תשומת לב, וכן, קונים ודואגים להם, אבל בפרופורציות נכונות, ברף שייתן אפשרות להתנהל מולם בסדרי עולם של משפיע ומקבל. וכמו שסיפר לי המשפיע הרה"צ רבי חיים יצחק קאפ על אביו, כ"ק האדמו"ר מלעלוב-ברנוביץ זצ"ל, שהיה מפטיר באוזני ילדיו בחום:
"מה שאתם צריכים, אשיג לכם גם אם לא יהיו לי אמצעים. ומה שאתם אינכם נצרכים, לא אביא לכם גם אם יהיה לי ממון עד בלי די!"
ורוח הקודש מצווחת ואומרת:
"פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה, וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן, וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל, אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא".
