פשטידה לשבת זכור

זו הלצה עתיקת יומין. דומני שכשהייתי נער צעיר כבר היו מעתיקים אותה מפה לאוזן בנקודת הזמן הזו של תחילת חודש אדר.

זה הולך בערך כך: בשבת זכור שבה אנו קוראים את הפרשה של זכירת מעשה עמלק ומצוות מחייתו, ראוי לאכול את ארבעת סוגי הפשטידות, ה'קוגלים', המקובלים מקדמת דנא: עֶפֶּעל קוגל (תפוח עץ); מֶעהל קוגל (עשוי מקמח ותבלינים בתוך החמין); לָאקְשְׁ'ן קוגל (אטריות) וקַארְטָאפֶעל קוגל (תפוחי אדמה), היות שבמילה 'עמלק' יש ראשי התיבות של ארבעת הקוגלים האלו ע'פל-מ'עהל-ל'אקשן-ק'רטאפעל, וכשאוכלים אותם הם נמחים מן העולם וכך מקיימים, כביכול, את מחיית עמלק.

יש שלוקחים את הבדיחה הזו ברצינות מוגזמת, כלומר פועלים על פיה ומכינים בכל שנה לקראת שבת זכור את ארבע הפשטידות האלו, עושים לעצמם מחיית עמלק טעימה ככל שיותר. בארצות הברית החרדית, מספרים לי חברים משם, זה ממש בא לידי ביטוי בחנויות המזון המוכן לשבת קודש. מוכרים סט של ארבע הפשטידות האלו ומצוין על הפתקית שהוא מיוחד למחיית עמלק בשבת זכור.

תמיד סלדתי מהרעיון הזה אפילו כבדיחה. מקומם לקחת עניין כל כך עמוק ופנימי של מחיית עמלק ולהעביר אותו אל מגרש החומר העב. טעם לפגם.

אבל לאחרונה אני חושב לעצמי שמשחק המילים הזה אינו מופרך ובהחלט אפשר לדון בו, ללמוד ממנו. לקחת אל החיים היהודיים שלנו. היו נא עימי ואמרו אתם אם אכן דברים של טעם יש כאן, תרתי משמע.

עמלק מסמל את כל מה שרע בעיניים יהודיות. אחד המוטיבים הבולטים בו הוא עצב. מרירות. נרגנות. תמיד לא מרוצה.

עמלק הוא מתלונן סדרתי. מוצא בכל מצב, בכל התרחשות, בכל אדם, מה שלא טוב. עמלק מתריס כלפי שמיא. לא תמיד באופן ישיר ובוטה, זה לא יתקבל טוב אצל עצמו ואצל זולתו, אבל השיח שלו שלילי ורומז, עפר לפיו, שהקב"ה לא מנהל את העולם נכון, הוא, עמלק או נציגיו עלי אדמות, יודעים טוב יותר.

נדיר שעמלק יצא מהבית בפנים שמחות, מאושרות. נדיר לשמוע ממנו מילים של הודיה לבורא עולם או לבני אדם. הוא נאנח תמיד על המחדלים והחסרים שהוא מזהה סביבו. כתוב בספרים הקדושים שעמלק בגימטרייה 'מר'. נינו אגג אמר לפני ששמואל הנביא הרגו: "אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת".

מחיית עמלק הרוחני היא לפעול בדיוק להפך מהטומאה שהוא מתאמץ להביא לעולם. הוא רוצה מר ואנחנו מפיצים סביבנו מתיקות. שביעות רצון. שמחה. מוצאים בכל התרחשות, בכל אדם, את הטוב והחיובי. קץ למרירות.

אז מה מתאים יותר מלהגיש בשבת זכור עפעל קוגל, פשטידה מתוקה לכבוד המצווה של מחיית עמלק?!

הקוגל הבא הוא מ' של עמלק, מעהל קוגל שעשוי מקמח.

בדורנו המשוכלל כבר רווחת האפשרות לרכוש קמח מנופה ארוז בווקום, אבל עד לא מכבר, ורובנו עוד זוכרים זאת, הייתה עבודה גדולה עד שליהודי ויהודייה תהיה אפשרות להשתמש בקמח. זו משימה של יהודים לנפות, להבטיח שבמאפים לא מעורב מה שליהודי אסור להכניס לפה. המלאכה הזו של ניפוי קמח הייתה תמיד ארוכה ומתישה, אבל לא מוותרים עליה. מוכרחים להפריד: את זה אנו אוכלים ואת זה לא. ככה זה יהודים. בכל מטבח כשר, ביתי או תעשייתי, משימת הניפוי היא הכרחית ונותנים עליה את הדעת באופן מוחלט.

וזה כל כך הפוך מהגישה המתירנית של עמלק. הכל בסדר. מותר לאכול הכל, להיות בכל מקום, לראות ולשמוע ולבצע כל מה שהנפש הבהמית עורגת אליו, להיגרר אחרי כל מה שמושך. אין סינון, אין הפרדה, אין בעיה ליהנות ממשתה ההוללות של אחשוורוש. 'תעשה מה שבא לך'. 'אל תיתן לאף אחד לנהל לך את החיים'. 'לך אחרי הלב שלך'. לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ.

המעהל קוגל, הקמח, הוא סמל של הפרדה בין הסולת לפסולת. אנו תמיד דרוכים ובודקים ומסננים מה מתאים ורצוי לנו ומה לא. גירא בעיניך עמלק!

המאמץ המלחמתי של קליפת עמלק מוקדש, מאז ועד ימינו, לגרום לפירוד לבבות בינינו, יהודים טובים. לא טוב לו שאנו מאוחדים, אוהבים ומכבדים זה את זה. הוא מודע לכך שכשהיהודים כאיש אחד בלב אחד אין לו כוח להחליש אותם רוחנית ופיזית. המן הרשע, צאצאו וממשיכו של עמלק, נציגו בשושן הבירה, בא אל אחשוורוש והציע לו לפגוע בנו, רמז לו שזה הזמן כי אנו חלשים היות שיֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד, היהודים מתקוטטים, מפורדים, וכך נתגבר עליהם.

לכן מוטיב חשוב במלחמה להשם בעמלק הוא להיות מאוחדים. אהבת ישראל כפשוטה. כל התגברות על הדחף לדבר בגנותו של איש מישראל, יחיד או רבים, זו בעצם מחיית עמלק. הוא רוצה פירוד ואנחנו מגבירים אחדות.

כולנו מכירים את המתכון הבסיסי ללאקשן קוגל המסורתי: אוספים הרבה אטריות בודדות ומגבשים אותם לפשטידה אחת. הקוגל הזה מסמל את דיבוק חברים, אהבה ואחווה, שלום ורעות בין יהודים. כשכולנו יחד כל אחד איכות.

תחשבו על איזה כשאתם טועמים לאקשן קוגל לכבוד שבת קודש. זה הל' של העמלק.

הנה הגיע תור הקוגל שעשוי מתפוחי אדמה.

כאן מגיעה עבודה רוחנית לא פשוטה. עמלק מלא בגאווה טמאה. לא ברור בדיוק במה יש לו להתגאות. אם הוא מריר כל כך והכל לא טוב, אם אין לו כוח להתגבר על יצריו ולכן הוא מתיר לעצמו לחטוא, אם הוא מלא ריב ופירוד, במה הוא בדיוק מתגאה?

אבל זו טבעה של גאווה. ככל שהאדם חומרי יותר ורחוק מאלוקיו, נפשו מתרחבת יותר בגאווה גדולה ודוחה. אני ואפסי עוד. עמלק בגימטרייה 'רם'. היכן שהוא הולך הוא 'יש' ואוי למי שלא מכבד אותו כציפייתו. המן העמלקי, גוש של גאווה, הכריח את כולם להשתחוות אליו, להיכנע כלפיו, ולא התקררה דעתו אם היה מי שדילג עליו, כולל מרדכי היהודי היושב בשער המלך.

חלק ממחיית עמלק היא מלחמה להשם בגאווה. לצעוד בשבילי הענווה. לוקחים תפוחי אדמה, שלמרות שהם גדלים בתוך העפר, חושבים את עצמם גדולים ונכבדים, ואז כותשים אותם, אתם בעצם לא כלום, סתם התנפחתם. אי אפשר להכין קארטפל קוגל בלי כתישה, בלי להעביר אותם ממצב גאות למצב של ענווה.

אלו המסרים שלנו כיצד לסלק את עמלק. למנהג הזה יש בהחלט מקום וטעם טוב, בתנאי שמתבוננים ברעיונות שמאחורי הקלעים ולא מסתפקים רק בקולינריה עם צידוק של מנהג לשבת זכור.

מילה בסלע

את כל ארבע הפשטידות האלו מגישים כמובן חמות. שירדו זה עתה מפלטה רותחת. קוגל קר אין לו טעם שבתי. ויש חוט מקשר ביניהן. כי עמלק רצה שאם אנו כבר מקיימים את מצוות השם, מתפללים ולומדים, נעשה זאת בקרירות. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, מלשון קרירות. לא בפנימיות וחום. וגם את זה אנו מוחים מקרבנו, את הקרירות, נלחמים בה באש יוקדת של עבודת הבורא מכל הלב.