בני בכורי ישראל
החיים שלנו, ציבור שומרי התורה והמצוות, ברוח ישראל סבא בתוך מדינת ישראל, מזכירים במוטיבים רבים את חיי היהודים בארצות הנכר באלפיים שנות גלות שעודה נמשכת.
יהודים לא הורשו להתגורר בכל מקום בערי המדינות השונות. גויי הארצות בדרך כלל תחמו רבעים למגורי צאצאי אברהם יצחק ויעקב, והם חיו שם בצפיפות 'חיים שיש בהם'. למעשה, לא בטוח שהיה צורך בגזירה דרקונית כדי למנוע מיהודים להתגורר בשכונות הגויים. הלא כל אב ואם חפצו שילדיהם יגדלו בין ילדים יהודים ולא יתרועעו עם ה'שקצים' הנוכרים. אזורי מגורים נפרדים היו אפוא צורך של היהודים בעצמם. הגזירות היו טובות בעיקר עבור ה'מתקדמים' או גבירים ואנשי כבוד שחפצו לנצל את עושרם ולהתגורר באזורי האצולה, אותם הצילו גזירות המגורים וכך נחסך מילדיהם להכיר את העולם הגויי ולרדת שחת.
וכאז כן היום. הציבור שלנו גזר עליו התבדלות. אנו מתגוררים יחד בגושים ענקיים. הסכנות החינוכיות היום בתוך ארץ ישראל, לצערנו, עזות הרבה יותר מאז. המגורים בשכונות נפרדות ויצירת האוטונומיה החרדית בתוך 'מדינת היהודים' שומרים על המשך הקיום של דורות הקשורים לד' ולתורתו.
סיפר לי יהודי חרדי שעובד בסביבת עבודה חילונית מאוד, שהדה לגיטימציה שעורכת עלינו התקשורת (לא תמיד במודע) והכותרות הרועשות סביב אישים חרדים שמושלכים אל ספסלי נאשמים לא הקהו את האמון שרוחש החילוני המצוי לחרדי הקלאסי. רובם רוחשים (עדיין) בליבם כבוד ואמון לדמות של יהודי לבוש כמונו.
וזה הזכיר לי סיפור שאני ממש אוהב לספר, שאותו השמיע לנו מחנך נערץ כשהיינו ילדים בכיתה ו' בתלמוד תורה בני ברקי לפני שנים לא מעטות (דבר בשם אומרו: ה"ה הרב משה מנחם מנדל פולק, כיום ראש המשוררים בחצר הקודש ויז'ניץ מרכז).
וכה סיפר ה'מלמד':
"אתמול בערב עמדתי בתחנת אוטובוס ליד ביתי בקריית ויז'ניץ בבני ברק. לידי עמד איש הנראה שונה מאוד מן הנוף המקומי, גלוי ראש ונטול עול מלכות שמים. נקשרה שיחה בינינו, והוא התריס על החרדים המציגים את עצמם כמושלמים וחושבים שבאמת כולם חושבים עליהם כך. 'אנו קוראים הרבה על חרדים שמעלו בכספי ציבור ושנעצרו בגין עבירות כאלו ואחרות', העיד. 'חילוני ממוצע אינו מאמין שהחרדי ישר וערכי יותר מן החילוני', סיכם האיש בשם מיליוני אחיו החילונים בארץ ואולי גם מחוצה לה.
"באותו רגע הבריק בראשי בסייעתא דשמיא רעיון. אספתי מתוך ארנקי כמה עשרות מטבעות של 10 אגורות כל אחד, ויחד הצטבר סכום הנסיעה, שבדרך כלל משלמים אותו בשקלים שלמים (טרם ימי הרב-קו).
"ביקשתי מן החילוני הנרגן לעשות כמוני ולפרוט שקלים למטבעות רבות. בהגיע האוטובוס שילמנו שנינו. והנה התוצאה:
"אותי, בעל החזות החרדית, שאל הנהג החילוני כמה יש בערמה שהרקתי לתוך ידו. השבתי שזהו סכום דמי הנסיעה במדויק. הנהג שפך את המטבעות מידו לקערה הצמודה אליו. את החילוני שהגיש לו אף הוא עשרות אגורות לא שאל… הוא ספר מטבע למטבע בדקדוק, בינתיים הנוסעים ממתינים ובפתח האוטובוס מתארך התור, ורק כשווידא שאכן זהו מלוא הסכום, נתן לו כרטיס לאות הסכמה.
"מאז נהגתי כך עשרות פעמים, וזו הוכחה ברורה שחילוני ישראלי נותן אמון ביהודי חרדי שלא ירמה ויעשוק, אלא יתנהג לפי הצו האלוקי של 'דין פרוטה כדין מאה'".
זו מחמאה עבורנו החרדים?
אולי. אבל מחמאה מחייבת מאוד. מצווה עלינו להקפיד עוד יותר, לנו ולבננו, שלא להפר את האמון הזה, שאינו רק בדיני ממונות כי אם בכמה וכמה התנהגויות נוספות.
לפני כל יציאה לטיול או אפילו לפני ביקור של נציג משרד התחבורה שבא לנאום בת"ת על זהירות בדרכים, היה אותו מחנך אומר לנו הילדים: "אנחנו הבנים הבכורים של אבא שבשמים, הבנים שלא מאכזבים אותו ומשתדלים לגרום לו נחת רוח, עומדים אנו עתה להיפגש עם בניו התועים. נתנהג כאחים בכורים ואחראיים המקדשים את שמו של אבא ולא מביישים את פניו חלילה"…
לו כל מחנך אצלנו יאמר כך בכל הזדמנות של אין ברירה לקראת מפגש כלשהו עם יהודי רחוק, לו יפנימו זאת רובם של התלמידים לעתה ולדורות, כי אז ידענו שיהיה שם שמים מתאהב על ידינו באמת ובתמים.
