מי יקים את ועדת החקירה החרדית?

ועדת חקירה ממלכתית היא דבר רצוי, אבל היא לא תפטור אותנו מבדק בית פנימי

הקמת ועדת לבדיקת הנסיבות שהובילו לאסון מירון היא בבחינת דבר המובן מאליו. זוהי חובה מוסרית לא רק כלפי משפחותיהם של 45 קרבנות האסון, אלא כלפי כל אחד ממאות אלפי העולים למירון ובני משפחותיהם שעלול היה למצוא את עצמו באותו מצב. כל אחד מאלה זכאי לדעת מי הם הגופים, הרשויות והאישים שכך זלזלו בו, בבריאותו ובחייו.

בדיקה זו לא תוכל להסתפק בגורמים הישירים לאסון אלא תצטרך לעסוק במכלול הנסיבות שהכשירו את הקרקע להתרחשותו. זה מתחיל בגורמי אכיפה שהפכו את מתחם רשב"י לאקס טריטוריה שבו לית דין והחוק הנוהג הוא חוק הג'ונגל, עובר במערכת המשפט שהנציחה את המצב והפגינה אדישות מחפירה כלפי סיכון חיי הציבור שנה אחר שנה, ומגיע עד למקבלי ההחלטות שהבעיה הונחה לפתחם והם בחרו לגלגל אותה הלאה.

החיסרון בוועדת חקירה ממשלתית שהיא מתמקדת בגופים שלטוניים בלבד ומחפשת אחר אשמים ספציפיים. מה שוועדת חקירה כזאת לא תהיה מסוגלת לעשות הוא לעסוק בסיבות החברתיות העמוקות יותר שאפשרו התנהלות כושלת כזאת.

מה זה אומר עלינו כחברה שאנחנו מחויבים לחלל יום כיפור בעבור ספק-ספיקא של פיקוח נפש, אבל אסור "לחלל" את ל"ג בעומר במירון גם כשפיקוח הנפש זועק מהקירות באותיות של דם? איך נשכח העיקרון ההלכתי "חמירא סכנתא מאיסורא"? מדוע הפקירה הציבוריות החרדית את מתחם רשב"י לידי גורמים ש"ניהלו" אותו מתוך שילוב של אדישות, רשלנות ובריונות? ואם לא היה פתרון להשתלטות זו, איך ייתכן ששום גורם בציבוריות החרדית לא לחץ על הבלמים וצעק: "עד כאן! אסור להמשיך כך אפילו רגע אחד! אסור לעלות להר עד כי יוסדרו כל הליקויים!"

שאלות מסוג זה אין מקומן ב"ועדת חקירה ממשלתית", אבל הן אמורות להטריד כל יהודי ירא שמים שטובת הציבור ותיקונו לנגד עיניו, לפי שיש להן השלכות רוחביות החורגות ממתחם רשב"י במירון. הן נוגעות לעצם הגדרת המושג "אחריות ציבורית" במובן הרחב של המושג.

אם כל קבוצה אחראית רק על המעגל המיידי הקרוב אליה – על ה"חצר" שלה ועל ה"הדלקה" שלה ועל האנ"ש שלה – מי מקבל אחריות כוללת על כל המעגלים כולם? מה עושים כאשר טובת הציבור הרחב דורשת מהמעגלים הקטנים יותר לרסן את עצמם? האם בכלל יש משקל לערך של "טובת הציבור" או שמא כל הישר בעיני קבוצתו יעשה והאינטרס הציבורי יישאר כמת מצווה שאין לו קוברין?

שאלות אלה נוגעות לתחומים רבים בציבוריות החרדית – החל מהתמודדות עם הקורונה ועד הקמת מסגרות מתאימות לבחורים הנופלים בין הכיסאות בעולם הישיבות. השאלה תמיד תהיה מי מרים את מבטו מעבר לשיקולים הצרים של מוסד או קבוצה או מגזר מסוימים ובוחן נכוחה את השיקול הקרוי "טובת הציבור".

הדרישה לבירור כזה אמורה הייתה לבוא מקרב הציבור עצמו. הציבור הוא הרי המוטב הישיר כאשר ההתנהלות תקינה והוא הניזוק הישיר כאשר ההתנהלות עקומה ומשובשת. אבל בציבוריות החרדית קיימים "כשלי שוק" המונעים התפתחותה של ביקורת פנימית בריאה.

כשל שוק אחד כזה הוא, למשל, העדר שקיפות – תופעה רווחת ואופיינית לציבוריות החרדית בתחומים רבים. הציבור אינו נתפס כ"פרטנר" שיש לספק לו מידע הנוגע לאופן קבלת החלטות אלא "עדר" שיש להובילו. לפיכך אין לפרט בדרך כלל גישה למספרים, לפרוטוקולים, להחלטות הנסגרות "מעל ראשו". כאשר רב הנסתר על הנגלה אין דרך לאדם הממוצע לבקר את טיב ההחלטות המתקבלות ולבקר את סבירותן.

התנהלות כזאת התאימה למציאות החיים הפשוטה בשטעטל, אך במציאות שבה הציבור החרדי מונה למעלה ממיליון נפש ונזקק למערכות משתכללות והולכות, העתקת מודל ציבוריות נאיבי שכזה היא מתכון לאסונות גדולים וקטנים.

"אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין". בשונה מגמילות חסדים רגילה –  כך מבאר המהר"ל – מניעת היזק מהזולת אינה מזכה את האדם בהכרת הטוב מצד הזולת שאפילו אינו יודע בזכות מי נמנע הנזק שעלול היה לבוא עליו, ולפיכך מעלתה גדולה ממעלת גמילות חסד רגילה. מתברר כי הגדלת הראש, מעורבות אישית והרחבת המבט על טובת כלל הציבור ומניעת נזק ממנו הן תכונות ראויות בעיני חז"ל.

אולי במסגרת חשבון הנפש הכללי נתחזק גם במידות אלה: שנהיה מודעים ומעורבים יותר, שאם נראה בור ברשות הרבים – גשמי או חינוכי – לא נמשוך בכתפיים מתוך מחשבה שזאת הבעיה של מישהו אחר אלא נבקש לטכס עצה: האם הבור הזה חייב להיות כאן? האם יש דרך לסוגרו? האם יש בנמצא דרך טובה יותר?