מי ישיב את הרכוש היהודי מידי הפולנים?

החוק שהועבר לאחרונה בפולין לא הוגן • תפקידה של מדינה ישראל הוא לטפל בכך באמצעים דיפלומטיים

לאחרונה עלה לכותרות החוק הפולני החדש הקובע כי תביעות רכוש חדשות או כאלו שלא הגיעו להכרעה בשלושים השנים האחרונות – יימחקו. כמו כן, לא ניתן יהיה להביא טענות חדשות על החלטות מנהליות שהתקבלו לפני יותר משלושים שנה, שבה החלטות השלטון הקומוניסטי לא היו על פי החוק הבינלאומי המקובל.

כדי להבין את ההשלכות של החוק צריך להבין שישנה חלוקה בין רכוש פרטי שנתבע על ידי יורשים, לבין רכוש ציבורי או כזה שבו התובעים מתקשים להוכיח קשר למורישים.

בגרמניה למשל, כל הרכוש הציבורי והפרטי שאין לו דורש, הוחזר לידיים יהודיות. הקהילות היהודיות החדשות, בשמן ה-JCC, הוכרו כיורשות בכוח ובפועל, של כלל הרכוש היהודי הציבורי והפרטי שאין לו תובעים חוקיים. הקהילות הקיימות כיום בגרמניה חיות מפירות רכוש זה, סועדות את הגלמודים והחלשים, מפתחות חיי קהילה וחברה. בשנים האחרונות כסף רב הופנה לקליטת יהודים מרוסיה שהגיעו בהמוניהם לגרמניה רבתי.

בפולין שאחר השואה, היהדות שרדה רק בקהילות שהתארגנו בערים הגדולות כמו ורשה, קראקוב, לודז׳. שם כבר בשנות החמישים לקחו וקיבלו הניצולים שליטה בחלק מהרכוש היהודי הציבורי. שרידי הפליטה שחזרו מגיא-ההריגה, ידעו להשתלט ולארגן את חיי הקהילה, במוסדות והרכוש היהודי ההיסטורי. היהדות והיהודים בערים הקטנות, בעיירות, בכפרים, שגם שם היה רכוש רב ועצום, נמחקו.

• • •

נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989 ועידן פתיחת הגבולות במזרח אירופה שהחל שנים מספר קודם, הביאו לפרץ דרישות להחזרת רכוש יהודי פרטי וציבורי לידיים יהודיות ויורשים חוקיים במדינות מזרח אירופה המנותקות. חלק מהרכוש הפרטי, דירות מגורים ועסקים קטנים לא היו שווים את העמל ועלות הטיפול בהשבתם. אחרים עברו לבעליהם או שהתביעה הסתיימה בהסכם פיצויים. אמנם לחלק גדול מהרכוש היהודי הפרטי אין דורש ויורש והמחזיקים בו ברשות או שלא ברשות, נהנים מההפקר.

הרכוש הציבורי היהודי שלא הועבר בשנות החמישים לקהילות שהוכרו, הולאם.

הסוגיה המשפטית מורכבת. בהיעדר תובעים, על פי חוק נכסי-נפקדים, רכוש פרטי שייך לרשות ממשלתית מיוחדת, שבדרך כלל משתמשת בו לתועלת הציבור על פי קני מידה מפורסמים. במדינות הקומוניסטיות, ׳המפלגה׳ הפכה להיות הבעלים החוקיים והשתמשה ברכוש כפי רצונה וצרכיה, כולל העברה לידיים פרטיות של מיוחסים ומועדפים. על פי החוק הבינלאומי, ׳הריבון באותה פרק זמן׳ נוהג כמנהג בעלים ברכוש שאין לו בעלים. מאידך, רכוש פרטי שיש סיבה לכך שלא נדרש בזמנו, כגון ׳שלטון קומוניסטי שביצע הלאמה שלא כדין׳, ניתן לדרוש גם לאחר זמן ממושך.

בהיעדר יורשים חוקיים לרכוש ציבורי, בפולין ובשאר המדינות שבהן פעלו הנאצים, הריבון קיבל לידיו את זכות השימוש והבעלות. היהודים אינם יורשים אוטומטית, והוא הועבר לריבון.

בחלק מהמדינות כגון הונגריה וצ’כיה, חלק מהרכוש הציבורי והפרטי הוחזר לידיים יהודיות, כשהקהילות היהודיות המקומיות הוכרו כגוף סטטורי מייצג, וקיבלו מעמד חוקי. לא כן בפולין.

בארגון היהודי להשבת רכוש, איל"ר, טוענים כי החוק "יגרום לכך שיהיה זה כמעט בלתי אפשרי לערער על החלטות שהתקבלו בנושא הרכוש הגזול", וכי תשעים אחוזים מתביעות הרכוש יושפעו ממנו לרעה.

הסיבה המרכזית לתביעות חדשות לרכוש שעדיין לא נדרש בעבר, היא ׳הצפת-ערך׳; שווי גבוה נוכחי קיים, בעוד שבעבר לא הייתה כדאיות לתביעה. העלייה הדרמטית ברמת החיים במדינות המתפתחות באירופה, יצרה שווי מעודכן משמעותי. רכוש בערים, עיירות, כפרים, הפך להיות ׳שווה׳ גם במטבע אירופי. החוק הפולני החדש, בא לתת פתרון וסופיות לתביעות החדשות והמתמשכות. על פי החוק הבינלאומי המקובל, החוק הפולני עומד על רגליים רעועות, לא מקובלות ולא מוסריות.

הטענה הפולנית המרכזית מטילה את האחריות על גרמניה הנאצית, אך זוהי טענה דמגוגית, כיוון שהיא מתייחסת לרכוש פרטי ויורשים חוקיים.

האפשרויות להילחם בחוק הפולני מצומצמות ומדינת ישראל, שלקחה על עצמה לדברר ולייצג את העם היהודי ויורשי הנרצחים, צריכה לפעול בדרך דיפלומטית ובאופן נמרץ על מנת לסכל את אשרור החוק, שהתקבל בפרלמנט הפולני מסיבות תועלתניות, אגואיסטיות ולא הגונות. 'הצהרת טרזין', שהתקבלה בשנת 2009, קוראת לכל המדינות הרלוונטיות לפעול למען השבת רכוש יהודי שנגזל בתקופת השואה. הצפי ממדינות אלו ופולין בכלל, שיפעלו על פי עיקרון זה. העובדה שפולין מתנערת מהצהרה זו, מדאיגה וחמורה ביותר.