ישראל יוסקוביץ
י"א שבט התשפ"ד
1.
משחקי תודעה
ההיסטוריה, כמו בני האדם, נוהגת להתאים עצמה לאופי כותביה ולצורכי השעה.
דברי הימים הפכו את וינסטון צ'רצ'יל לדמות מיתית; מנהיג בעל שיעור קומה שהאנושות טרם פגשה.
התיאור הזה רחוק מהאמת. עֲבָרוֹ רצוף כישלונות; כהונתו רווית החלטות טרגיות; את שמו קנה במנהיגות שהקרין לעמו בשעתו הקשה. ברגע האמת, כשהאומה הבריטית ניצבה לבדה, חסרת אונים, מול גרמניה הנאצית, צ'רצ'יל שיגר לשדה הקרב נאומים מעוררי השראה שרוממו את רוחה.
"נמשיך עד הסוף", הבטיח צ'רצ'יל. "נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע".
הרוח הבריטית ניצחה את מכונת המלחמה הנאצית, ושיגרה את מנהיגה לבימת הכבוד של ההיסטוריה.
ישראל איננה בריטניה וחמאס איננו גרמניה. ההישגים בשדה הקרב מרשימים. צה"ל שולט במרבית השטח ברצועה, ועם הצער העמוק על הנופלים- הקדושים ההערכות דיברו על מספרים הרבה יותר גבוהים.
אף על פי כן, ארוכה הדרך לניצחון. מאה ימים חלפו מתחילת המלחמה, החטופים טרם שבו הביתה וחמאס עדיין קיים.
טועה מי שחושב שהמערכה תוכרע רק בין כוונות. כמו בריטניה בשעתה הקשה, כך אנחנו: הנרטיב המשכנע יותר, יספר את סיפורה. אפשר לראות עיי חורבות, אלפי הרוגים, ולהבין את מחירה של מתקפה ברברית על מדינה ריבונית. אפשר גם לרדת לבטן האדמה ולראות את אורך הרוח של מפלצות הרוע שאתוס המוות גובר אצלן על תאוות החיים.
הקליינטים הם לא אנחנו; הצרכנים הם האויבים שלנו. הפרשנות שייתנו לעצמם, בחדר הסגור, היא זו שתכריע את גורל המערכה. האם יסברו שנוצחנו או שניצחנו? האם השבנו את ההרתעה או שוויתרנו עליה? אלו שאלות שרק מבקשי רעתנו ידעו לתת עליהן תשובות הגונות.
מאה ימים למלחמה. הרבה טעויות נעשו במהלכה וכבר נעסוק בהן, אבל טעות אחת מוקדשת לקינת הנהי שתופסת אחיזה בעיתונות הישראלית.
אני קורא את הפובליציסטים בעיתונים, שומע את הפרשנים באולפנים, ושואל עצמי: איזו תרומה יש בדבריהם למאמץ המלחמתי? אני לא מדבר על שיקוף מציאות ענייני, אלא על ההתעקשות הבלתי מובנת לנבא הפסד מרגע שהחל התמרון הקרקעי.
"ניצחון לא יהיה כאן" חוזר וטוען פרשן בכיר, שדבריו זוכים להד נרחב בתקשורת הערבית ומצוטטים בהרחבה בשני נאומים שונים שנושא מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה.
זאת איננה רק רטוריקה. מלחמה מנצחים גם בקרב על התודעה. חמאס לא מפקפק ביכולות הצבאיות של ישראל. סנוואר עצמו אמר זאת בריאיון שנתן כאסיר ביטחוני בשנת 2006 לעיתונאי יורם בינור: "אנחנו מבינים שישראל יושבת על 200 ראשי נפץ גרעיניים ויש לה חיל אוויר המשוכלל ביותר באזור", אמר, "אבל אנחנו נמרר לה את החיים".
השאלה איננה מה יש לישראל, אלא מה אין לה. אם למרות העוצמה הצבאית היא איננה יכולה להרתיע אויב בינוני כמו חמאס, מה תעשה מול צבאות אויב ומול כוח רדואן בצפון?
לכן, לצד הפעילות הצבאית נדרשת גם תמונת ניצחון. שיח תקשורתי שמשדר תבוסתנות לא תורם להשגת תמונה כזאת.
2.
לאבד את הצפון
הרשלנות פושעת והיא תבוא על עונשה, אבל הקטסטרופה האמיתית חונה במה שקרה במאה הימים שעברו.
בשבוע הראשון כולנו התהלכנו הלומים. שאלנו את עצמנו, ואנחנו עדיין שואלים, האם ניתן בכלל לחזור ולהיות מה שחשבו שאנחנו?
הרתעה איננה רק על מה שהיא, אלא בעיקר על מה שהאויב חושב שהיא. כשהאמת נחשפת, ההרתעה נאבדת. מה שנותר הוא מה שקיים.
בשבוע הראשון למלחמה ישראל פינתה את תושבי קו העימות מחשש למתקפה קרקעית מלבנון. פריסת הכוחות ההרמטית לאורך הגבול הסירה בשלב הזה את האיום.
תוך ימים ספורים הפציע איום חדש: טילי נ"ט. מאז מלחמת לבנון השנייה בישראל נערכים לאיום הרקטי של חיזבאללה. 150,000 רקטות כבדות, עם פוטנציאל הרס רחב, ולצידן 1,200 טילים מדויקים, ארוכי טווח. מה שלא הובא בחשבון הוא טילי נ"ט. הטווח שלהם קצר אך פגיעתם קטלנית.
השימוש הנרחב בנשק הזה הפתיע את צה"ל. אילו נערך לכך בזמן התושבים היו מפונים לצורך התארגנות הצבא למתקפה קרקעית, והאופק היה נראה לעין.
הפתרון לאיום הזה עובר בתמרון קרקעי או בהסדר מדיני. מכיוון שבשלב הזה נסראללה לא משדר כוונה להסדר, בירושלים מבינים שבקרוב תידרש פעולה קרקעית נרחבת, שתכליתה הרחקת כוח רדואן אל מעבר לנהר הליטני והשמדת המשגרים.
המסקנה הזאת מגיעה בתום 100 ימי מלחמה שנשרפו לריק. נכון לרגע זה, שום דבר שמתרחש בצפון לא מקדם את ישראל להשבת התושבים וההרתעה.
צריך לומר את האמת: בניגוד לפעילות ברצועה, זמן יקר הלך לאיבוד ואיתו גם האשראי הבין־לאומי שהוענק לנו בראשית הדרך.
אחרי האסון הנורא, כשבירות העולם קושטו לאות הזדהות בדגלי ישראל, והאמפתיה כלפינו הייתה בשיאה, היו מי שהמליצו לדרג המדיני לנצל את המומנטום ולהרוויח כפל מבצעים.
סיבות שונות, חלקן ענייניות וחלקן פוליטיות, הורידו את הרעיון מסדר היום. גלנט והצבא דחפו למהלך קרקעי; יתר חברי קבינט המלחמה האחרים התנגדו.
למפרע מתברר שצה"ל והשר הממונה צדקו. אילו המערכת הייתה מתעשתת בזמן ומנצלת את הגיבוי הבין־לאומי, יכולנו להיות אחרי הסדר מדיני וחיזבאללה היה מורחק אל מאחורי הליטני.
כחודש ימים אחרי המתקפה שאלתי את נתניהו איך הוא מתכוון לטפל באיום מצפון. "נשמיד את חמאס בדרום", אמר, "וחיזבאללה יורתע בצפון".
אם מדברים על קונספציה, הנה עוד אחת.
3.
תסבוכת המלקחיים
הלכה למעשה, חיזבאללה סולל רצועת ביטחון בגבול. הוא שומר על מסגרת העימות ומקפיד שלא לחצות את הקו למלחמה כוללת. במקביל יחידות נ"ט משטחות את קו הבתים הראשון וגובות מישראל מחיר טריטוריאלי.
בשבוע שעבר הגיע לאזור המתווך האמריקני עמוס הוכשטיין כדי לקדם הסדר זמני בגבול ישראל-לבנון.
הוכשטיין משוכנע שאם ישראל תתפשר בסוגיות טריטוריאליות שנויות במחלוקת, חיזבאללה יתקפל וייסוג מדרום המדינה. בירושלים סבורים שהוא טועה. נסראללה הרים ראש וחטף תיאבון.
השליח האמריקני העביר מסר לבכירי ממשלת לבנון: "זאת אזהרה אחרונה לפני ההסלמה הגדולה, עליכם להגיע להסדר בהקדם האפשרי".
בניגוד לתוכנית המקורית, בתום ביקורו שב למדינתו בלי שהמשיך לישראל. זה אומר לא מעט על תוצאות פגישותיו עם מיופי הכוח מטעם חיזבאללה, כלומר: ממשלת לבנון.
על חלב שנשפך לא בוכים, אך על עיוורון מדיני בהחלט כן: מה שיכולנו לעשות בראשית המלחמה, כששתי נושאות מטוסים אמריקניות נמצאות באזור ומוכנות להתערב בעימות צבאי, ספק אם נוכל להשיג בעימות עצמאי כשהסבלנות בוושינגטון אזלה.
מיומה הראשון של המלחמה, הנשיא ביידן העניק לישראל תמיכה יוצאת דופן. היא באה לידי ביטוי בהרבה מאד מובנים, כולל סנטימנטליים, ובמיוחד באספקת חימושים והעברת 14 מיליארד דולר.
הוא עשה זאת תוך שהוא משלם מחיר כבד בבייס: הסקרים שפורסמו מאז אינם אותם סקרים שפורסמו לפני כן. מאז שבעה באוקטובר סיכוייו של טראמפ לחזור לבית הלבן השתפרו דרמטית. חרף זאת, ביידן היה נחוש לפעול בעת הצורך. גם במחיר מיסקלקולציה אזורית.
בחודש האחרון תיאום העמדות נפגע, ובהתאם גם המוטיבציה האמריקנית. גורמים בממשל אמרו השבוע לעמיתי ברק רביד, כי הנשיא ביידן מתוסכל מכך שראש הממשלה מסרב לגבש אסטרטגיה ל"יום שאחרי" ברצועה – לטענתם – מחשש לשלמות הקואליציה שלו.
כפי שדיווחתי בשבוע שעבר, ביקורו של מזכיר המדינה בישראל, החריף את הקרע. בלינקן דרש מנתניהו לדלל דרמטית את הנוכחות הצבאית ברצועה, ולאפשר לגורמים בין־לאומיים להתחיל במלאכת השיקום.
האמריקנים חושדים בנתניהו כי הדשדוש ברצועה נובע משיקולים פוליטיים שמאפילים על הצורך במעבר הכרחי לשלבים הבאים במערכה. חשד דומה הם מפנים כלפי גלנט בסוגיה הצפונית.
את המחיר לעימות הזה משלמים אזרחים תמימים.
4.
פָּרָדוֹקְס אמריקני
אין לקנא במקבלי ההחלטות. מצד אחד הם נתונים למכבש לחצים מוושינגטון – שתובעת להרחיב את הסיוע ההומניטרי; ומצד שני ברורה מידת השפעתו השלילית על השגת יעדי המלחמה.
האלוף גיורא איילנד הגדיר השבוע "אסונית" את ההתקפלות הישראלית בסוגיה ההומניטרית. "אם ישראל", אמר, "הייתה מתייחסת לחמאס כישות ריבונית שחטפה את אזרחיה ובתגובה מטילה מצור הרמטי על הרצועה עד לשחרורם, העולם היה מבין זאת".
רוצה לומר: הוויתור על הפעולה והבחירה לכרוך את שחרור החטופים בתמרון הצבאי, משדרים לעולם כי מבחינתה של ישראל חמאס איננו הכתובת הריבונית שעומדת מאחורי הפגיעה הריבונית במדינת ישראל.
לדבריו, המהלך הצבאי הכרחי להשמדת חמאס, אך לצורך שחרור החטופים נדרש להטיל מצור חונק על הישות ###הריבונית### שלקחה בשבי אזרחים תמימים ממדינה שכנה.
אילו המהלך היה ננקט בימים הראשונים, באופן קוהרנטי ונחוש, אף מנהיג בעולם לא היה מפקפק בלגיטימיות של דרישה כזאת. הלחצים היו מתמקדים בחמאס, לא בישראל.
בפועל, לעיני המצלמות הדרג המדיני דיבר גבוהה על מצור ("גם לא כפית מים תיכנס לעזה" וכו'), ובחדרים הסגורים השמיעו ראש הממשלה והשר דרמר נבואות אפוקליפטיות שהזהירו מפני התנפלות המונית על גדרות הגבול של המון פלסטיני מורעב.
אחד מהם אף טען כי הכנסת הסיוע צריכה להיות אינטרס ישראלי מובהק.
אל מול הלחצים הקואליציוניים, טוענים השניים כי הבית הלבן מאיים לעצור את רכבת החימושים. עם זאת, טרם התקבל הסבר מניח את הדעת, מדוע ישראל ויתרה השבוע על פיקוח העברת התרופות לעזה במסגרת הסכמת חמאס להעביר תרופות לחטופים.
אולי אני מחמיץ דבר מה, אבל הניג'וס האמריקני לא מובן: מצד אחד הם דורשים מצה"ל לפנות כוחות מאזורים נרחבים ברצועה ומבקשים להאיץ את המעבר בין השלבים, ומצד שני, ברור גם להם שהמעכב המשמעותי ליישום בקשתם הוא משאיות הקמח והסולר שנכנסות, לדרישתם, לרצועה.
5.
הצתה מאוחרת
גם בצפון מתקיים פרדוקס דומה: האמריקנים מתאמצים למנוע הסלמה ובאותה נשימה מתנגדים לגישה הישראלית, שמבקשת לראות בלבנון מדינה ריבונית שצריכה לשלם מחיר על הירי משטחה.
בעשור וחצי האחרונים האתגרים שמייצרות איראן ושלוחותיה במרחב, טופלו אסטרטגית, היערכותית, בתצורות ייעודיות: בקו החזית הדרומית נבנו שכבות הגנה מתחת לקרקע ומעליה, לצד מערכת כיפת ברזל שמצליחה ליירט 96% (נכון לנתונים ממבצע עלות השחר); בקו החזית הצפונית ההבנה הייתה שאל מול מטחים כבדים, שלפי ההערכות יכללו 120 רקטות למטח, מערכות היירוט המתקדמות – כיפת ברזל, קלע דוד וחץ – יתקשו לפעול.
לאור זאת ובמקביל להאצת פיתוח מערכת הלייזר, תוכנית העבודה כללה גביית מחיר כבד מאוד מתשתיות מדינת לבנון. זאת מתוך הבנה שההרס הרב והאבדות בנפש יקימו את השבטים האחרים ששולטים במדינה על חיזבאללה.
לאורך השנים הקפידו בכירי הממשלה לחזור ולהתריע פומבית מהתוצאות הקשות שתישא מדינת לבנון על שיגורים משטחה ליישובי הארץ.
הפניקה שאחזה בבכירי ממשלתה בראשית המערכה, נובעת מאותם איומים. שבועות ארוכים שמענו שוב ושוב פוליטיקאים לבנונים מתחננים בפני נסראללה שינצור את האש לבל ידרדר את האזור למלחמה.
ההרס העצום שחיל האוויר הסב לרובע המגורים של חיזבאללה, הדאחִיֶיה, במלחמת לבנון השנייה, עדיין חרוט בזיכרונם. נוכח אזהרות ישראל, הם הבינו שהפעם יגיע תורם.
אבל ישראל, בלחץ אמריקני, נמנעת ממימוש האסטרטגיה שקבעה לעצמה וחוטאת בתגובות מדודות, ממוקדות חיזבאללה.
את התוצאות אנחנו רואים בימים אלו. ראש ממשלת לבנון נג'יב מיקאתי, שאך לפני שבועות ספורים הפך את העולם והפעיל כל לחץ אפשרי על מזכ"ל חיזבאללה כדי שיאות להסיג את כוחותיו מדרום המדינה, שינה את הטון והשבוע יישר קו עם דרישת הארגון: "רגיעה בדרום לבנון לא תהיה אפשרית", אמר, "כל עוד הלחימה ברצועת עזה נמשכת".
ואם רציתם לדעת מניין האומץ שחטף, הנה התשובה בהמשך נאומו: "המצב הנוכחי", הוסיף, "טוב יותר ממה שהיה לפני חודשיים, מבחינת נקודת המבט הלבנונית, כפי שהעברתי גם לשליח האמריקני עמוס הוכשטיין".
הדברים הללו הופכים קרביים. לפני רגע אותו דחליל לבנוני התחנן בדמעות באולפנים שחיזבאללה לא יצטרף למערכה. אין דרך אחרת לומר זאת: הסלטה המפוארת שלו נעשתה בחסות ישראלית-אמריקנית.
יהיה נוח מאוד להטיל את כל האשמה על האמריקנים. הסיבה המדויקת לחידלון הצפוני תואמת את זאת שמסבכת אותנו בסוגיית החטופים בדרום: ישראל החמיצה הזדמנות נדירה לסמן מהרגע הראשון את האויב כישות ריבונית שפגעה בריבונות שכנתה.
במקום זאת היא בחרה לחזור על משגי העבר, ובמיוחד על משגה מלחמת לבנון השנייה. היא בעצם אומרת: האוכלוסייה הלבנונית והאוכלוסייה העזתית נתונות בשבי ארגוני טרור. אנחנו נטפל בעצמנו באיומים הללו ונפקיד את כל מטרות המלחמה בידי כוחות צה"ל.
במקום להשתמש במנוף המדיני במקביל ללחץ הצבאי, ישראל ויתרה על הזירה המדינית והחליטה להשיג רק בכוח הצבאי את יעדי המלחמה.
בדרום, השבת החטופים ומיטוט חמאס; בצפון, הסגת חיזבאללה אל מעבר לליטני.
