פרשות מטות-מסעי
וַיְדַבֵּר אֶל מֹשֶׁה… נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים. וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה… וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא (במדבר לא).
"ובילקוט שאלו חז"ל: 'הקב"ה אומר למשה נקום בעצמך, והוא שולח אחרים? אלא, על ידי שנתגדל במדין, אמר, אינו בדין שאני מצר למי שעשה לי טובה'.
ותמוה מאוד, הרי נצטווה שינקום הוא את נקמת בני ישראל במדיין ואיך דחה את מצות השם מפני מנהג דרך ארץ והכרת הטוב?
ועל כן אתה צריך לפרש שחיוב הכרת הטוב מפרש ומבאר את דבר השם ומאמר השם
'נקום' מתפרש – על ידי אחרים.
ואף על פי שלולי המידה הזו הייתה הכוונה כפשוטו שינקום בעצמו דווקא, מכל מקום לאחר שנצטווינו בהכרת הטוב הרי זו ככל המידות שהתורה נדרשת בהם, ואף כאן אנו דורשים 'נקום' על ידי שליח ולא אתה בעצמך כי 'אינו בדין שאני מיצר למי שעשה לי טובה'" (שיחות מוסר למרן רבי חיים שמואלביץ, מאמר לב שנת תשל"ב).
במקום שאני עובדת בו יש קפה! מגורען ונמס, ומים רותחים, וסוכר וחלב וכוסות נייר וכפיות.
רגע, אני יודעת שגם במקום שאתן עובדות בו יש קפה. אבל אצלנו גם לתלמידות יש עמדת קפה משלהן, וחינם (כמובן רק בהפסקות). וחוץ מזה ארוחת בוקר קטנה. גם היא חינם.
בכל פעם שבאה תלמידה חדשה היא המומה מזה. לא משלמים על קפה? וואו. תודה, איזה כיף. אני יכולה עוד כוס? באמת? תודה, אין עליכם. ומה זה הטוסטים? לכולם? הגבינה צהובה והלחמניות והכל בחינם? רציני? אבל לא ראש חודש היום. מה, ככה זה תמיד? וואו, איזה פרגון, המורה, אין מקומות כאלה. אין.
אחרי חודש הן רק באות לבדוק מה יש היום. טונה? קוטג'? אולי הביאו היום פיתות? אפילו פיתות בשוקולד הולך טוב בטוסטר.
ואחרי חודשיים הן נכנסות בסערה למרכזת, גדושות חרון עברה וזעם ומשלחת מלאכים רעים.
המרכזת, הן המומות, לא קנו חלב הבוקר! לא ייתכן שעדיין אין חלב בשעה כל כך מאוחרת? למה לא דואגים שיהיה?
ואז אני יודעת שלא יהיה להן יותר קפה, גם אם יקנו להן חלב, ואני יודעת שלא חשוב כמה גבינה צהובה יקנו, הן איבדו גם את ארוחת הבוקר שלהן.
התודה אינה תשלום עבור אחרים, היא לא מטבע שמחזירים להנהלה או לצוות. ההכרה בטוב היא בשבילן, למענן. הן שהפסידו אותה, והפסידו הכל בעצם, הלך לו הטוב, כי אין איש מכיר בו.
"ואם תאמר מנין לו למשה רבנו שהחייב הכרת הטוב לחברו אל יהי מצר לו אפילו אם רצון השי"ת להכותו ולעשות בו נקמה?
"ויש לומר, ממכות מצרים למד כן, שהביא הקב"ה על המצרים עשר מכות וכולן על ידי משה מלבד דם צפרדע וכינים. שלושת המכות הללו הביא השם על ידי אהרון 'לפי שהיאור הגן על משה כשנשלך לתוכו, לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים' וכן לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה 'לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול…'
"ומי שחש ומרגיש בנפשו גודל החיוב לזה שהיטיב עימו כוחו גדול עד מאוד ואין גבול ליכולתו לעשות הכל עם מיטיבו ולשלם טובתו.
"אמר הכתוב: 'וילך משה וישב אל חותנו ויאמר לו אלכה ואשובה נא' (שמות ד' יח). ואמרו חז"ל בשעה שאמר לו הקב"ה ועתה לכה ואשלחך אל פרעה, אמר לו ריבון העולמים איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי את ביתו. ומי שפותח פתח לחברו – נפשו חייב לו (שמות רבה). הקב"ה שולח את משה למצרים, והשליחות היא להצלת ישראל, ועם כל זאת אין משה יכול למלא את השליחות כל עוד לא נטל רשות ממי שפתח לו את ביתו. כי את נפשו הוא חייב לו" (שם).
זה לא מה שמקובל לחשוב, מלמדת אותנו התורה הקדושה. הכרת הטוב אינה חובה מוסרית שיש כלפי הזולת כתודה על מאמציו המרגשים. הכרת הטוב היא עבורנו. שנכיר שטוב לנו.
"ומה שחייבונו חז"ל בהכרת הטוב הוא כדי לקבוע בנפשנו את ההכרה כי חבים אנו למי שעשה עימנו טובה" (שם).
כמה טובים הם חיי כשאני מכירת טובה.
הבוקר עולה רך ומואר בחלון. ישנתי טוב, וטוב לי. אני הולכת לשתות כוס מים, הדבר הכי טוב שיכול לזרום בי בבוקר. שלושה ילדים קופצים עלי בפיג'מות. כמה טוב לי. הם חמודים, ובריאים ואוהבים אותי.
והם הכי צריכים אותי ליטול להם ידיים, ולחתוך להם פירות על הבוקר. כן, יש לי אפרסקים ושזיפים במקרר. בעלי בחר וקנה וסחב ושילם.
אחר כך נוסע האוטובוס שלי בכביש חדש, סללו לי אותו לפני חודש; מבקיע דרך לתוך נוף הררי קסום. מביא יופי אלוקי לתוך הלב.
בעבודה מדליקים לי מזגן, ופרחים שולחים רק לי קריצה מתוך אדניות במסדרון. ניקו לי אתמול את הרצפה ופינת המטבח, ומשלמים לי משכורת על משהו שבעצם, אני אוהבת לעשות. כמה טובים חיי. והשעה רק תשע בבוקר.
"הנהנה ומקבל טובה מחברו אפילו לא נתכוון כלל לטובתו ואפילו נסתובב הדבר בעקיפין הרי זה חייב להכיר טובה למי שסיבב וגרם לו טובתו" (שם).
להכיר טובה זה לצאת מקופסת השימורים החונקת שבה כולם חייבים לי והכל ברור מאליו, ובכלל כך צריך להיות, ולפתוח חלונות לשמיים, לראות את האור עולה בהם כל בוקר מחדש, ואיך הטוב פוגש אותי כל היום, מקיף אותי, מנענע לי ראש מכל עיקול ביום, זוהר אלי מכל שורה בסדר יום. ואיך הטוב נכנס בי. מציף את חיי.
ואיך אני, בידידות עמוקה, מכירה בו, חבה לו את חיי.
