מכתב לאחים חרדים

אחים יקרים,

אני כותב מכתבי זה מתוך אמונה כנה כי אחים אנחנו, בני איש אחד, ומשום שאיני מוכן לוותר על "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" לטובת חזון הבלהות היהודי של "איש את רעהו חיים בלעו". ובעיקר אני עושה מכתבי זה מתוך כאב וחשש עצומים לעתידנו וכי איני יכול להחריש לנוכח מה שהקורונה חשפה.

ממאות רבות של שיחות שקיימתי בחודשים האחרונים עם אחים חרדים עלתה תפיסה של גל גזעני נטול-עובדות שמתנפץ על ראשיהם; של תחושת אפליה מתמדת ("למה הפגנות מותרות ותפילות לא?"), של רדיפה ("לך כחרדי בתל אביב ותראה שאנשים עוברים מדרכה כי אתה מפיץ מחלות") ושל חוסר הוגנות וצביעות ("כל חרדי שמפר חוק פותח מהדורת חדשות אבל כשמפגין נגד נתניהו מפר חוק משבחים אותו על כך".) ועוד כהנה וכהנה פירות באושים שהם רואים כהמשך ל"מסע ההסתה השקרי שהחילונים הובילו בשנים האחרונות".

יש בטענות אלה צדק רב אבל עם כל הכבוד – אתם עושים לעצמכם הנחות. אתם צודקים שמסע ההסתה בשנים האחרונות היה מבוסס על ניפוח זוטות – אבל זו בדיוק הסיבה שהוא לא הצליח לעורר את דעת הרוב החילוני בישראל, ונותר בחזקתן של קבוצות קנאים זעירות בשולי המחנה. הרבה יותר זעירות מהזרם הכי קטן וקיצוני אצלכם. אולם משום שאינכם יודעים עד כמה מועטת השפעת אותה הסתה, אינכם רואים נכוחה את ההבדל בינה לבין המתרחש כיום.

להיצמד לגישה זו, זה – כאמור – לעשות לעצמכם חיים קלים. קלים מדי. הרשו לי לפיכך לתאר לכם איך זה נראה מנקודת המבט שלנו, של הרוב הדומם החילוני. רוב שאינו אנטי-חרדי ושאינו מבקש להשפיע על או לשנות את אורחות חיי אחיו החרדים.

עד לקורונה נדמה היה שמודל השבטים ששלט בחברה הישראלית פותר את המחלוקות שנפרשׂו בינינו. כל שבט ישב בדד בנחלתו, חי כרצונו כאשר חומות גבוהות מפרידות בין שבט לשבט ומונעות מהאחד להשפיע על השני. נגיף הקורונה חשף את הבל התפיסה הזו. הנגיף שדילג בקלילות מעל לחומות שנבנו בינינו גילה שאין באמת הפרדה. מה שעושה האברך בבני ברק משפיע ישירות על בריאותו של המפגין בתל אביב ולהפך. הסתבר שכולנו עם אחד. נרצה או לא נרצה.

אלא שבצל אותה חומה, ובחסותה, נוצר מרחק אשר שחק את האחריות ההדדית, ובכל אחד מצדדי החומה מחלחלת השפעת המיעוט הקיצוני והצעקני על הרוב השקט. מבחינת העין החילונית הנורמטיבית, קריסת החומות בינינו גילתה ציבור לא מבוטל שנראה כמי שלא אכפת לו מאף אחד אחר. שאנחנו שקופים בעיניו. שהוא מוכן לסכן אותי, את ילדי ואת אימי בת ה-85 שכלואה בביתה קרוב לשנה. ואנא, אחי, אל תקלו על עצמכם: לא מדובר רק בלימוד תורה. מדובר בחתונות, בסעודות אירוסין ובאירועים אחרים שאין בינם לבין "התורה מגינה ומצילה" דבר וחצי דבר.

חבר שלי שקבר את אביו עם עשרים איש וראה הלוויה המונית וצפופה של חרדים בירושלים הרגיש שההמונים האחרונים דורכים עליו ועל קבר אביו. שלא אכפת להם ממנו. שאין ערבות הדדית. כשאני שומע על הפרות ההנחיות אני לא רק מרגיש 'פראייר', בשפת העם, אלא גם נבגד. נבגד על ידי אחי.

זה השלב בוויכוח שבו אני נשאל מדוע איני בא בטענות דומות למפגינים בבלפור?. אנא מכם, אנחנו באים בטענות ועוד איך. כשהמפגינים ערכו ארוחת ערב חג רבת משתתפים בבלפור הם קיבלו ביקורת מכל עבר. לעניות דעתי זה היה הרגע בו החלה נפילתם מרבבות למאות בודדות.

במתכוון איני כותב על חובת כולנו להתפלל בשלומה של מלכות ולציית לחוקיה כדי שזו לא תיחרב שוב, אלא מדגיש רק את הערבות ההדדית שאמורה להיות בינינו. ערבות שאמורה לגרום לכולנו להתחשב באחר, בחרדותיו ובצרכיו. ערבות שאמורה לגרום לי להבין שאם אתנהג בניגוד לכללים אני אסכן גם אותו (או למצער אגרום לו לחרדות מכך) ובכך ארבה את סבלו ואת סבל קרוביו. להבין שאם אני לא אתחשב בכך שבתי החולים כבר קורסים ואמשיך להתנהג כרצוני, אגרום למצב שיהיו אנשים שלא יוכלו לקבל טיפול ראוי וחו"ח ישלמו בחייהם וד"ל.

אחים יקרים, אני כותב מכתבי זה משום שאחים אנחנו בני איש אחד וכולנו התחנכנו על "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק".

אני כותב מכתבי זה כי אני עדיין מאמין בכך.

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו