מכתב לירדן

כשאין מה לומר, כשהמילים נעלמות – זה כל מה שנותר לעשות. וגם: מבית אבל לבית משתה

01

לכבוד ירדן היקר,

כחרדי, בחיים לא חשבתי שאי פעם אכתוב מכתב לאדם ששמו ירדן, בטח לא לחבר קיבוץ ניר עוז. אבל זה קורה, כי אתה נכנסת לחיים של כולנו. חדרת עמוק-עמוק ללב של כולנו. לליבו הפועם של כל יהודי, גם ללב של יהודים מבלגיה הרחוקה והקרה. התמונות המצמררות של בני משפחתך עומדות לנגד עיניי הדומעות, והן דומעות ללא הרף, גם ברגע זה, כשאני כותב את השורות האלה. עד לרגע זה לא הצלחתי, וכנראה שלא אצליח אי פעם, להשלים ולקרוא את ההספד שלך עד הסוף. כי אני פשוט לא מסוגל. אני לא מסוגל לעכל כאב בלתי נתפס של אדם ששב משבי אכזרי ומגלה שהוא לבד ושהיקרים לו מכל אינם.

אין לי מילים לנחם אותך. הן לא קיימות. בקדיש אנחנו אומרים 'לעילא מכל ברכתא ושירתא… ונחמתא'. לפעמים רק הקב"ה, שהוא מעל כל הברכות, השירות והנחמות, יכול לנחם אותך. והוא ינחם, הוא ינחם. אני בטוח.

אבל דווקא הכאב הזה של דוד דמן, היהודי שנמצא בבלגיה ולא פגש אותך מעולם, ואין לו שום קשר למשפחת ביבס, ובחיים השפויים כנראה לעולם לא היה שומע עליך, דווקא הכאב הזה הוא שורשו של הניחום. כשאני פוגש לפעמים אנשים שאינם בני העם היהודי ואנחנו מפליגים לתוך שיחות תאולוגיות, אני מדבר על הנקודה הבלתי נתפסת הזאת, שהיא ייחודית רק לעם שלנו. אני מספר להם שאני מסוגל לבכות, ממש לבכות, כשכואב ליהודי אחר בקצה השני של העולם. יהודי שלא הכרתי, איני מכיר ולא אכיר לעולם.

אני מספר להם על הדבר הנפלא הזה שנקרא 'הלב היהודי'. אני מנסה להסביר להם את המושג שהם לא מסוגלים להבין ושנקרא 'ישראל ערבים זה לזה'. הם לא מבינים שאנחנו עם אחד, לא רק כקלישה, אלא כיחידה טבעית אחת. אנחנו אחים תאומים, הכי סיאמיים שיש. אנחנו אוהבים זה את זה אהבה גדולה שאין כמוה. מעל ומתחת כל השנאות והיריבויות והוויכוחים, אנחנו כמהים זה לזה, אנחנו מרגישים זה את זה ואנחנו בוכים ושמחים ביחד. איננו ניתנים להפרדה.

האסון שלך-שלנו הוא בלתי נתפס. אני לא מאחל אותו לאף אדם. אבל אם אתה מחפש זכויות לשירי, אריאל וכפיר הי"ד, זו תהיה הראשונה. בזכותם אני חש שוב את האחדות המאגית הזאת. הדמעות שיורדות כעת מעיניי וזולגות על המקלדת – הן הן העדות לכך.

02

כאמור, לא אנסה לנחם אותך. את המילים שיש לומר לך אני לא מוצא באוצר המילים הסטנדרטי שלי. אבל אראה לך תמונה אחת שתלויה אצלנו בסלון. אני נוהג להראות את התמונה לאנשים לא יהודים, להבדיל, שמזדמנים לביתי. אם תביט בה תראה את הבן שלי מניח תפילין אצל האדמו"ר שלנו שליט"א. הם לא מבינים מיהו האדמו"ר שלנו ולמה זו זכות גדולה בעבורנו. אז אני מציג להם את הפן האחר של התמונה. אני מסביר להם שהתמונה מציגה ארבעה דורות ומפנה את תשומת ליבם לסבא שלי ע"ה, שנשען על מסעד הכיסא מאחור.

"אתם רואים אותו?" אני שואל אותם ומציע להם לשמוע היטב את הסיפור שלו. היהודי הזה, כפי שאתם רואים אותו, נשאר לבד לאחר השואה. הכי לבד שיש. לפני השואה הוא היה חלק ממשפחה ענקית ומסועפת, בן אהוב להוריו. אבא שלו נפטר כשהוא היה ילד קטן. משפחת הופמן הייתה אחת המשפחות הגדולות ביותר בעיר פאפא שבהונגריה. סבא שלו היה ראש הקהילה היהודית בעיר.

הוא שרד את השואה בניסי ניסים. היו לו לא מעט רגעים שבהם היה בטוח שהוא עובר לעולם שכולו טוב. אבל הוא שרד, רק כדי לגלות שאף אחד כבר לא פה. לא אמא, לא אחים ולא אחיות, לא דודים ולא דודות. רק הוא והעצמות המדולדלות שלו.

אף אחד לא ניחם אותו, כי לא היה מי שינחם. כל מי ששרד התמודד עם השכול הנוראי הזה והיה שקוע ביגון האישי שלו. סבא אזר כוחות, שעד היום אני לא מבין מהיכן הוא שאב אותם, עלה לארץ ישראל, בחור יתום ושכול מכל צד, והקים הכל מחדש. את הבית החדש שהקים הוא בנה בדיוק בדמותו ובצלמו של הבית שהוא הכיר. הוא לא שינה מאומה. הוא לא התלונן על אף אחד. כל חייו היו שירת הודאה אחת לאלוקים.

הוא התחתן שוב, בחתונה ביתית בחיפה שבקושי גייסו לכבודה מניין כי ירד אז שלג כבד. הוא בקושי הצליח להתפרנס. רוב ימי חייו הוא תמרן בין הלוואה אחת לרעותה. אבל כשהוא נפטר, בגיל תשעים, ליוו אותו כחמש מאות איש ואישה, ילד וילדה. כולם צאצאים שלו שהוא אהב בכל נימי נפשו והכיר כל אחד מהם בשמו, והם אהבו אותו אהבה עזה ואין סופית.

03

לפני שבועיים שָׁבַתִּי במנצ'סטר. ביקרת שם פעם? גם אם לא – לא הפסדת הרבה, כנראה. אבל באכסניה שבה שהיתי הבחנתי במסמך ממוסגר שתלוי מעל הדלת. בימים הראשונים לא שמתי לב אליו. ככלות הכל הבית כולו היה מעוטר בתמונות ממסוגרות של רבנים ושל הילדים, הנכדים והנינים. אתה יודע, בית יהודי חם וטיפוסי.

ברגע האחרון, רגע לפני שעזבנו, כשהמזוודות כבר היו לפני הדלת, העפתי שוב מבט במסמך הזה ונעצרתי לקרוא אותו. ה'אובר' כבר חיכה בחוץ, אבל אני הייתי מרותק למילים. וכך היה כתוב שם, באנגלית מהוקצעת שאתרגם למילים פשוטות:

"לכבוד וולטר נוימן, פרנקפורט.

"אדון יקר,

"הבקשה שהגשת אלינו נשקלה ונענתה בחיוב. אני שמח לבשר לך שהוועדה החליטה לקבל אותך לקולג', ועשויה להעניק לך שירותי פנימייה, הוראה וספרים בחינם כל תקופת שהותך כאן. אני מקווה שתעשה הכל כדי לסדר את האישורים שלך על מנת שתוכל להיכנס אל המדינה".

ה'קולג" המדובר הוא 'ישיבת תורת חיים' שבליברפול, וזהותו של הפקיד שחתם על המסמך הזה לוטה בערפל. כנראה נספה בשואה. גורלו היה כנראה כגורלם הטרגי של כל משפחת נוימן הפרקנפורטאית שנספתה בשואה, לבד מוולטר, הבן שהצליח להגיע לאנגליה בעקבות חתימה גורלית של פקיד אפור אחד.

משפחת נוימן היא כיום אחת מהמשפחות הגדולות והחשובות שבמנצ'סטר החרדית. אב המשפחה לא רק הצליח להינצל מידי הנאצים ולהקים משפחה למופת, אלא גם הפך לאיל נדל"ן בולט ומוערך. יש לו במנצ'סטר של היום מאות נכדים ונינים, לפחות צאצא אחד בכל רחוב, בלי עין הרע.

מה אני רוצה לומר לך, ירדן היקר?

בעצם, לא כלום. אני רק רוצה שתביט על התמונות האלה ותשאב מהן השראה. אני רוצה שתדע שזה לא סוף פסוק. גם לאחר חושך כזה יכול להתנוצץ אור גדול. אכן, אתה לבד, אתה בודד, נשארת בלי משפחה ואני משער שגם בלי בית ראוי לשמו. אבל אני מבקש ממך להביט על סבא שלי, לחשוב על וולטר נוימן, ולדעת מה עצום הכוח של אדם בודד אחד ושהעתיד יכול עוד להאיר לך פנים. אתה, בכנותך שובת הלב וביופי הפנימי שבך, כבר הארת את העולם, ואתה עוד תאיר אותו.

המקום, ורק הוא, ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיף לדאבה עוד!

מבית אבל לבית משתה

ומיגון לשמחה, ואולי דווקא בשל כך, נקפוץ מאבל לשמחה היישר אל שמחת התנאים במעוננו שהתקיימה השבוע בחסדי השם.

טוב, שמחה רגילה. אנשים באים והולכים. טובלים קרקרים בהרינג ומנסים לנער את חתיכות הבצל העקשניות. אוכלים מנה כפולה של קוגל, מקנחים בכוסית 'לחיים', ומנערים את היד של בעל השמחה עד שיבלו עצמותיו מלומר די (או 'איי').

'שמחה רגילה' היא הזדמנות נאותה להודות להשם על כל מה שאנחנו חושבים שהוא רגיל ומובן מאליו, עד שלא עלינו מקבלים תזכורת שזה לא כך ושכל דבר טוב שקורה לנו הוא בעצם מתנה נפלאה מאת השם.

ואז הדלת נפתחת ואני לא מאמין למראה עיניי.

זה הוא? כן, זה הוא.

שערות זקנו אכן האפירו מעט, אבל זה הוא. זהו ר' ישראל אהרן קלצקין מלייקווד. טוב, לייקווד היא רק מקום שהותו הפיזי. למרות שהוא גר שם כבר לא מעט שנים, ר' ישראל אהרן תמיד יישאר ירושלמי בכל מהותו. אני עוד זוכר אותו מהימים שלאחר החתונה שלו באנטוורפן, אבל מאז עברו מים רבים בסכלדה הבלגי ובהדסון הניו יורקי, ואני פה, והוא שם, אבל שנינו מנסים להשפיע על העולם דרך המקלדת. ר' ישראל אהרן מחזק את ליבי מדי שבוע בעלון הנפלא שלו 'מעדני השולחן', שהוא משגר לעולם באופן דיגיטלי. יש בו כמויות בלתי נדלות של כנות, חמימות, מוח נפלא ויותר מקורטוב של שנינות. הוא היה פה לרגל שמחה, ומשקרא את ההזמנה שלי בטור האחרון הוא התייצב מייד.

דיברנו קצת בתנאים בלתי סבירים, כשבכל רגע ידיים נלחצות וננערות ויהודים טובים מברכים כל מיני ברכות מעומק ליבם. אבל הבטחנו להמשיך ולשמור על קשר. חז"ל אמרו שגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות, אז ברור שגדולה שמחה שמקרבת בין חברים וידידים, ומביאה אדם מלייקווד הרחוקה והגדולה לאלוקים לעיר הקטנה והצנועה שלנו, כדי לשמוח ביחד.

ובנימה הנוגה של הטור כולו, אפשר לומר ולהתנחם שיהודים לא רק בוכים ביחד, אלא גם שמחים ביחד, והלוואי שירבו שמחות בישראל, וכולנו רק נשמח ונשמח ולא נפסיק לשמוח.