מלחמת הכל בכל

אלה יהיו רגעים שייצרבו לא רק בהיסטוריה של מפלגת ש"ס ובדף קורות החיים הפוליטיים הסוערים של אריה דרעי; הרגעים האלה ייצרבו בתודעה הישראלית כשלב קריטי ומכריע בקרב הענקים שבין הרשות השופטת, שלקחה לעצמה נתח אחר נתח בשלטון הישראלי, לבין הרשות המבצעת.

בשעה 16:00 התייצבו 11 שופטים באולם השן בירושלים, לבושים במיטב הגלימות, חמושים בארשת הרצינית. הנשיאה חיות באמצע, חמישה שופטים מצדדיה, והיא החלה להקריא את אחד מפסקי הדין הדרמטיים ביותר בתולדות היחסים בין הרשויות. 400 אלף איש הצביעו – בג"ץ ביטל במחי־יד; שניים וחצי מיליון אזרחי תמכו – שופטי העליון השליכו לסל המִחזור. ובצעד שקשה להפריז בעוצמה הטקטונית של השלכותיו בטווח המיידי והארוך – הכריזו עשרה מתוך 11 השופטים: אריה דרעי פסול מלכהן כשר וכחבר הממשלה.

לא פחות כבדים מהפטיש במשקל 100 טון שהנחיתו השופטים על ראשה של המערכת הפוליטית, היו גם הנימוקים, שקשה שלא לראות בהם נימוקים פוליטיים: שר המשפטים יריב לוין הציג את ביטול עילת הסבירות כחלק מחבילת הרפורמות שהוא מתעתד להעביר לריסון בית המשפט העליון. השופטים, שהבינו כי מדובר בכלי שנועד לסכל את פסילת דרעי מכהונת שר, נערכו לכך מראש ונטרלו את הפצצה בדרך מתוחכמת: הם שלפו מהבוידם את טיעון "ההשתק השיפוטי", שנקבע לפני שנים על ידי השופטת דאז דליה דורנר, האומר כי אדם שטען טענה אחת בהליך בעבר, לא יכול לטעון טענה הפוכה בהליך מתקיים. כלומר: חשבתם להחזיר את דרעי דרך ביטול עילת הסבירות? גם לכך נערכנו מראש; תנסו לעקוף את בג"ץ? אנו שומרים על זכותנו להכריע בעתיד בעניין, בהתאם לתגובת הכנסת לביטול עילת הסבירות.

האמת צריכה להיאמר: שורתו התחתונה של פסק הדין, כלומר, חסימת דרכו של דרעי מלכהן כשר, כמו נכתבה מראש. אין בכך כל ממד של הפתעה. כמוהו גם הצעדים שתנקוט הממשלה בתגובה, בניסיון לסלול את דרכו של אריה דרעי בחזרה לשולחן הממשלה, דרך שתהיה ארוכה ומייסרת, כפי שתקראו בהמשך הטור, ולחלוטין לא בטוח שתצלח.

ובכל זאת הנפקתו של פסק הדין התמהמהה זמן ארוך מהמצופה עקב דיונים בין השופטים, ומודלים שונים שעמדו לרשותם בדרך לפסילתו של אריה דרעי. כל מודל טמן בחובו סיכון וסיכוי מבחינת השופטים. בשורות הבאות נעסוק בתרחישים השונים שקדמו לפסק הדין, ואשר בהם השתעשעו השופטים עד שהתקבל המודל שנועד לחסום את דרכו של דרעי מכל כיוון.

כל אחד ממסלולי הפסילה שלגביהם התלבטו השופטים, כרוך בטבורו בהתנגשות המשפטית הגדולה שמתחוללת מול עינינו בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת, במסגרת הרפורמה שמקדם שר המשפטים בימים אלה. מאיזה צד שלא נתבונן נגלה שפסק הדין והרפורמה המשפטית המתקדמת, הם למעשה אירוע אחד שאין כמעט דרך לנתק בין חלקיו.

פסילה ידועה מראש 

נתחיל בעובדות הידועות: זה תקופה ארוכה שעננה כבדה מרחפת מעל לממשלת נתניהו החדשה. לצד תרועות השמחה סביב ההצלחה בבחירות, הרכבת הקואליציה היציבה וחלוקת השלל הנדיב, לכולם היה ברור שהעתירות נגד מינויו של אריה דרעי לחבר הממשלה יעיבו כצל על דרכה של הממשלה. אלא שהתפתחות בלתי צפויה התרחשה בש"ס ובקואליציה, וההתפתחות הזו פתחה עימות גלוי בין ש"ס למערכת המשפט. העימות הזה יעסיק אותנו רבות בחודשים הקרובים.

לא היה כאן ממד הפתעה, ואיש מקרב השחקנים הפוליטיים לא היה תמים. לרגע לא שגינו באשליות שלפיהן מערכת המשפט תריע לאריה דרעי ותרפד את דרכו לשולחן הממשלה וללשכת שר הפנים והבריאות. בכל פעם שאחד מדובריה של ש"ס עלה לכלי התקשורת והשמיע ניתוח שלפיו שופטי בג"ץ לא ייגעו לרעה במינויו של דרעי בגלל קלות העבירות, בגלל היותו מבוגר אחראי או מכל סיבה שהיא – פקפקנו בכך בגלוי. מדובר היה בניסיון לעצב מציאות, אולם כל מי שמכיר את התהלוכות המשפטיות במדינה ידע מראש: צדיקים גדולים לא יושבים בבית המשפט העליון, והנשיאה חיות לא תהיה רחומה כלפי אריה דרעי.

אלא שאז החליט שר המשפטים הנמרץ יריב לוין, בין אם בתיאום עם דרעי ובין אם לא, להכריז על פתיחתה של מלחמת עולם רשמית עם מערכת המשפט ובג"ץ. זה קרה בדיוק כאשר ראשו הפוליטי של אריה דרעי לכוד בצבת שבין החלטת שופטי העליון לבין סלילת דרכו לתפקיד מיניסטריאלי. בדיוק בנקודת התפר הציבורית הרגישה הזו, ערב פתיחת הדיון בעתירות, מצא בעל החוב לוין מקום לגבות את חובו ארוך השנים ממערכת המשפט, ששנים הוא קורא לתקנה ולרסנה.

עוד קודם לכן, וכחלק בלתי נפרד מההסכם הקואליציוני בין הליכוד וש"ס, החליטו נתניהו ודרעי להעביר חקיקת בזק לתיקון 'חוק יסוד: הממשלה'. התיקון קובע כי רק חבר כנסת שעליו הוטל עונש מאסר בפועל לא יוכל לכהן כשר, ואילו לגבי מי שקיבל מאסר על תנאי – יכהנו ענווים וישבעו.

רק דבר אחד שכחו אלה שקידמו את התיקון שאמור היה להיטיב עם דרעי: שהמערכת המשפטית נעה סביב דרעי בשני מעגלים: מעגל הכשירות ומעגל הסבירות. כל מעגל שונה מרעהו, וכל אחד מהם מאפשר לבג"ץ מסלול עוקף לתיקון חוק היסוד. במקרה דנן העובדה שדרעי כשיר לכהן כשר במקרה ובית המשפט העליון בוחר שלא לגעת בתיקון לחוק – אינה אומרת שמינויו עומד במבחן הסבירות לאור עברו המשפטי, לדעת בג"ץ. וגם אם המינוי של דרעי עומד במבחן הסבירות – אין הדבר מלמד על כשירותו לכהונה. כלומר, עוד בטרם הנפיקו את פסק דינם עמדו בפני השופטים שני מסלולים שונים לפסילתו של דרעי, וזאת עוד לפני ההתייחסות לעתירה על תחולת התיקון לחוק.

בסוף החליטו השופטים לא להניח את ידם משלל טיעונים שנועדו "לנעול" את פסק הדין. ובתפקיד השפן שנשלף מהכובע: טיעון ההשתק, שמְבַטֵחַ את שרירותו וקיימותו של פסק הדין.

ארטילריה ללא הפסקה

אם בתחילה עוד שררה אופטימיות זהירה, ככל שנקפו הימים החל החשש לכרסם בליבו של דרעי, והתוצאה שעליה שמענו ביום רביעי השבוע – הלכה והסתמנה כמציאות שהולכת ומתרקמת. בתחילה אמרו לו משפטנים: "לא משנה מה בית המשפט יעשה, תמיד אפשר לתקן את החקיקה ולהתגבר על הפסיקה שתפסול את כהונתך".

אלא שאז הבין דרעי כי המאבק הגלוי בין הממשלה לבג"ץ מביא את כל הצדדים לקצה. לא רק נתניהו נאבק על שרידותו הפוליטית, אלא גם אסתר חיות וגלי בהרב־מיארה נלחמות על חייהן המשפטיים. מי שהאזין לנאומה של נשיאת בית המשפט העליון ביום חמישי שעבר שמע נאום של שופטת הנלחמת על מורשתה, על כל מה שהיא משאירה אחריה: חיות לא רוצה להיות זו שבמשמרתה ותחת פיקודה כרע בג"ץ תחתיו והפך לגוף קצוץ כנפיים, גוף שתפקידו לשפוט ולא לשלוט, לתת פסקי דין ולא לנקר את הרשות המחוקקת והמבצעת.

במצב שכזה, כשכולם נמצאים בסף רגישות נמוך מאוד, אף צד לא עומד לערוך ג'סטות לצד שכנגד. כולם נלחמים בידיים חשופות, משחררים את כל הנצרות ומוכנים להתפוצץ על הרימון הציבורי, ובלבד שינחיתו מהלומה קשה יותר על הצד השני. מהסיבה הזו כבר בימים הסמוכים לפסק הדין החל דרעי להבין כי לא כלתה אליו הטובה מעִם חיות וחבריה.

וככל שחלחלה ההכרה כך השתנתה המדיניות. כל האסטרטגיה הרגישה שרקם דרעי בחוטים עדינים מול מערכת המשפט, כשהוא מקפיד שלא לפצות פה לרעה נגד אף שופט ואף מזהיר את כל הח"כים של ש"ס באלף אזהרות חמורות שלא יהינו אפילו לצייץ בטעות מילה שעשויה להתפרש כביקורת על המערכת המשפטית, כולה קרסה ברגע אחד. הרסנים שוחררו והארטילריה הש"סית החלה לשגר פגזים כבדי משקל נגד המערכת.

"בג"ץ יורה לעצמו בראש", אמר הח"כ הטרי אברהם בצלאל, ורוח המפקד ניכרה היטב מבין דבריו. כמוהו היו כל חבריו למפלגה, שנשלחו עם לפידי אש לאולפנים ושיגרו איומים לכל עבר. משעה לשעה התעדכנו האיומים. בתחילה הודיעו המרואיינים מטעם ש"ס כי גם אם יוחלט שעל אריה דרעי להתפטר – הוא יסרב לעשות זאת, כיוון ש־400 אלף בוחרים עומדים מאחוריו. בהמשך התעדכנה הגרסה: נתניהו לא יעז לציית לבג"ץ ולפטר אותו, כיוון שבכל מקרה בוערת מדורה גדולה בין הממשלה למערכת המשפט. אז עוד זרד קטן למדורה? לא נורא.

חלפו כמה שעות נוספות ולתוך טווח האש הוכנסו גם נתניהו ולוין עצמו. המסר היה כדלהלן: "אם דרעי לא שר בממשלה – אין ממשלה". הגדיל לעשות השר מרגי שהודיע כי במצב שכזה לא יהיה לו מנוס, והוא "ימליץ למועצת החכמים על פרישת ש"ס מהקואליציה". היידה, בחירות שישיות.

הציניקנים יאמרו: המהלך הפוליטי כולו מתואם בין דרעי לנתניהו. דרעי מאיים בהפלת הממשלה, נתניהו מגיב: "אין לי ברירה, אני חייב להחזיק את הממשלה, ולכן יוצאים לבליץ בזק של תיקון החוקים, וכל שפכטל שיידרש כדי לסתום את החורים יהיה כשר וזמין".

מתעבי הקונספירציות עונים לעומתם: "אין כאן תיאום – יש כאן מקרה עגום: בין צמד בעלי הברית שהלכו יחדיו לאורך חמש מערכות בחירות עד שעלה בידיהם להקים את ממשלת החלומות, עומד להיווצר קרע ממשי. דרעי יצפה לגיבוי מוחלט מנתניהו ואילו נתניהו יחשוש לצאת למרידה גלויה בסמכות בג"ץ ולשרוף את המועדון". מה תהיה התחנה האחרונה בהתנגשות הזו? רק בשמיים יודעים.

בדרך למשבר חוקתי

ניטול רגע פסק זמן מהדרמה הפוליטית, ונצלול לעומקיו של הפלונטר המשפטי שעמד מול שופטי בג"ץ עד לרגע שבו הכריזו על החלטתם, בשעה ארבע אחר הצהריים של יום רביעי השבוע.

שתי תפיסות עולם רווחות בשורות הימין באשר לאופן שבו רצוי לקדם את הרפורמות המשפטיות. תפיסה אחת אומרת: צריך ללחוץ על דוושת הגז בכל הכוח. יש חלון הזדמנויות כמעט ניסי, שבו אפשר סוף סוף להשלים את מהפך 1977 ולאזן את מערכת המשפט. זה לא זמן לסנטימנטים, להנחות, להתחשבות ולפשרות. אסור למסמס חלון זמנים בלתי חוזר לאיזון הכוח הפוליטי של בג"ץ, להשבת מוסד הייעוץ המשפטי לגודלו הנכון, להחזרת הריבונות לכנסת ולממשלה. זה הזמן להתקדם. לא להתפשר ולא לוותר.

יש תפיסה שנייה, שאומרת: אם מהפכות בסדר גודל שכזה אינן נעשות בצורה מדודה ובפרוסות – סופן להתרסק אל סלעי המציאות האכזרית. לא פוטרים שלושים שנות מהפכה אקטיביסטית בחקיקת בזק של זבנג וגמרנו. בסופו של דבר כל שינוי בחוק מחייב שורה של תגובות והערות משפטיות. שופטי בג"ץ אורבים ובאופן כללי לא פשוט לבצע שינוי קיצוני כל כך בזמן קצר כל כך, ועוד לצפות שהכבשים יתייצבו ברצון בעמדת השחיטה.

המופרעים שבכתבי המשפט אומרים שירדה כבר ההוראה לתפור תיקים לאלה שמעורבים ברפורמה המשפטית (מה יטפלו על יריב לוין? שנתפס חונה בכחול־לבן בלי להפעיל פנגו?). גם המתונים שבפרשני המערכת המשפטית אומרים כי מרגע זה ואילך כל יועץ משפטי בכל רשות ממשלתית הפך אוטומטית לאויב, והרי המושכות נמצאות בידיים שלהם, כך שחייהם של שרי הממשלה לא יהיו קלים בתקופה הקרובה וזו תהיה נקמת המערכת בשוחרי קיצוץ כנפיה.

וטרם אמרנו מילה על המשבר החוקתי שבדרך, שבו לא יהיה ברור לרשויות מי הריבון ולמי צריך להישמע: האם משטרת ישראל צריכה להישמע לשר הממונה איתמר בן גביר או לבית המשפט העליון? מה דינו של צו ממשלתי שניפק שר הבריאות אריה דרעי לאחר שיחליט, למשל, להישאר בתפקידו חרף פסיקת בג"ץ? האם הצווים שלו חוקתיים או שלא?

אם בסופו של דבר ייעשו הרפורמות של לוין בחופזה, תמיד יוכלו לשבת אחד־עשר שופטים בירושלים ולקבוע ש"ההליך נעשה בצורה לא חוקית ולכן החוקים אינם נכנסים לתוקף". בקיצור, בג"ץ יציל את עצמו או שבדומה לשמשון הגיבור לאחר שנגזזו מחלפות ראשו בג"ץ יעדיף להפיל את הבית על יושביו ולהמית את נפשו עם פלישתים. ומה יקרה אז? שתי מדינות בארץ ישראל: מדינת חיות ומדינת נתניהו? ואיך יתייחס העולם למדינה שמדברת בשני ראשים, ושכל צד מאשים את רעהו בכך ש"המדינה חדלה להיות דמוקרטית"?

אילו היה יריב לוין שחקן יחיד ושמו של נתניהו לא היה חלק מהמשחק, ניתן היה ללכת בבטחה על בליץ ולא על תהליך הדרגתי. על יריב לוין ניתן לסמוך שיבצע את גל החקיקה בנחישות, במהירות, בלי למצמץ. אבל השחקן נתניהו מוכר לנו מסבבים קודמים. אנחנו מכירים את הקליינט, את ההססנות, את זהירות היתר, את הבהלה ממה שאומרים במערכת התקשורת ואת הרצון לצאת טוב בעיני השופטים. לא חסר עוד הרבה כדי שנתניהו ייבהל מעצמו ויתחיל להיעלם ליריב לוין, ואז לדרוש דיאטה רצינית לרפורמה המשפטית. התפקיד של נתניהו קריטי, והשאלה איך ינהג כאשר הלהבות יעלו לגובה היא שתקבע את עתיד הרפורמה.

צדיק אחד בסדום

וכאן נכנסת פסילתו הדרמטית של אריה דרעי מכהונה כשר. כפי שכתבנו לעיל עוד בטרם הפסיקה ניצב יו"ר ש"ס בפני שני מבחנים: מבחן הסבירות למינויו כשר, ומבחן הכשירות. במבחן הסבירות עוד היה מקום נרחב לשיקול דעתם של השופטים, שנחלקו בדעתם בפסק הדין. אולם בסוגיית הכשירות העניינים היו יגעים יותר לאורך כל ההליך: ב'חוק יסוד: הממשלה' נקבע כי כל אדם שנגזר עליו עונש מאסר אינו יכול להתמנות לשר עד אשר יחלפו שבע שנים מגזר הדין, אלא אם כן קבע יו"ר ועדת הבחירות שאין בהרשעתו משום קלון.

דרעי, שלא סמך על יו"ר ועדת הבחירות הקודם, העדיף לחסוך את הצורך לקבוע אם יש במעשיו קלון. הוא מיהר אפוא להתפטר מהכנסת, ואז שלח את משה ארבל לקדם שינוי בחוק יסוד הממשלה שיקבע כי קלון חל רק במקרה של מאסר בפועל, בניגוד לפרשנותה של היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שטענה במכתבה כי גם ההוראה על הגבלת כהונה של שר מורשע חלה במקרה של עונש מאסר על תנאי.

ואז צצו העתירות. עתירה אחת התייחסה לתיקון החקיקה. לדברי מגישיה התיקון לחוק יסוד הממשלה נחקק על בסיס פרסונלי כדי לאפשר לדרעי לכהן כשר, ועל כן יש לפסול אותו או למצער לקבוע שהוא לא יחול על מושא החקיקה הפרסונלית, קרי: אריה דרעי. העתירה השנייה לא התייחסה לחקיקה, אלא לעצם מינויו של דרעי: לדברי המגישים המינוי של דרעי אינו סביר. עסקת הטיעון נחתמה עימו על דעת שיפרוש מן החיים הפוליטיים, ולא לפסק זמן של חודשים ספורים. כלומר דרעי הציג מצג שווא בפני בית המשפט המחוזי. באחד מסעיפיו של פסק הדין מאמצת השופטת חיות את הטענה הזו, על אף העובדה שלכולם היה ברור שדרעי אינו פורש לצמיתות מהחיים הציבוריים, אלא עד לבחירות הקרובות.

היחיד בהרכב שניסה לתת לדרעי פתח של תקווה היה השופט יוסף אלרון, הצדיק בסדום המשפטי, ולגמרי "במקרה" השופט המזרחי היחיד בהרכב. אילו דעת המיעוט של אלרון הייתה מתקבלת על חבריו בג"ץ היה משגר את דרעי לעבר יו"ר ועדת הבחירות, שיקבע כחוק אם במעשיו של דרעי יש קלון או לא. מלכתחילה נמנע דרעי מלגשת ליו"ר ועדת הבחירות, ולכן מיהר להתפטר, אבל בינתיים אירעה התפתחות: יו"ר ועדת הבחירות התחלף. היו"ר הנוכחי נועם סולברג נמנה עם האסכולה השמרנית בבג"ץ. סולברג, חובש כיפה תושב שוהם, אינו שש לבטל חוקים של הכנסת ומינויים של הממשלה, ולכן אילו היה מוחזר ליו"ר ועדת הבחירות, דרעי יכול היה לתלות בסולברג מעט מיהבו.

החמצה ושמה סולברג

לטענתם של רוב חברי ההרכב בג"ץ איבד את הגמישות לשגר את דרעי ליו"ר ועדת הבחירות, בגלל התיקון לחוק היסוד. אילו הייתה כאן דילמה משפטית סביב השאלה אם מאסר על תנאי הוא קלון, טבעי היה שיו"ר ועדת הבחירות יהיה מוסמך להכריע בדילמה. אולם עתה, משנקבע בספר החוקים על ידי משה ארבל, בשליחות דרעי, שמאסר על תנאי אינו קלון, מה התועלת בשליחתו של דרעי ליו"ר ועדת הבחירות? הרי התשובה נמצאת מעתה בספר החוקים. השאלה היחידה היא אם החוק חל על האיש שלשמו נחקק החוק, ועל כך השיב בג"ץ בשלילה רבתי.

בסיטואציה כזו עוד ניתן יהיה לראות את ש"ס מקדמת את ביטול החקיקה, כדי שההחלטה תוחזר לידיו של סולברג, בתקווה שיקבע כי מאסר על תנאי אינו קלון ושלום על ישראל ועל הר־נוף.

מי שנחשף לדיונים הפתוחים בבית המשפט העליון, יכול היה לראות שסוגיית הכרעתו של יו"ר ועדת הבחירות העיקה על השופטים עוד בשלבי הדיון. "למה הוא לא הלך ליו"ר ועדת הבחירות?" תהו חלק מהשופטים. "הרי שאלת הקלון לא עלתה במגרש של ועדת הבחירות המרכזית ולא בבית המשפט", הוסיפו. העובדה שהמינוי לא גולגל לפתחה של ועדת הבחירות ואף לא לפתחו של בית המשפט מגבירה את עילת חוסר הסבירות במינוי. כלומר, שופטי בג"ץ אמרו: מינוי שנעשה ללא פנייה כמקובל לוועדת המרכזית על אף סימני השאלה המשפטיים, הוא מינוי שחורג ממתחם הסבירות ולו בשל האופן המרושל שבו נעשה המינוי.

במילים אחרות: אם חשבו נתניהו וש"ס שהכל פתיר בשינויי חקיקה והרמבו הפוליטי יכופף את היד המשפטית, התברר שהעסק מסובך יותר. היה הגיוני יותר לסמוך על סולברג שיאשר את המינוי מאשר לסמוך על כך שתיקוני החקיקה בכנסת יצלחו את מבחן פסיקתם של שופטי בג"ץ. ערכאת סולברג הפכה להיות קורצת, אולם למרבה הצער הערכאה הזו רוקנה מתוכנה ומסמכויותיה במו ידיו של דרעי, ואת הנעשה אין להשיב.

לאן הולכים מכאן?

אז לאן אנו הולכים? מה קורה רגע אחרי שדרעי נפסל מלכהן כשר? סביר להניח שאריה דרעי ימנה שני שרים מתוך רשימת ש"ס כמחליפיו הזמניים, והקואליציה תיכנס למהלכי בזק של שינויי חקיקה. כל פלסטר שיידרש כדי לרפד את מינוי דרעי, יישלף. תהליך כזה עשוי לארוך חודשים, בשל הצורך בחוות דעת משפטיות ומתן זמן סביר להתנגדויות. אם חלילה ידלגו על משוכה כלשהי הדבר ישרת את שופטי העליון בעתיד בבואם להכריע בעתירה לביטול החקיקה. בשל כך החקיקה צריכה להתנהל ביסודיות ועל פי הספר.

כך או כך דרעי יוצא כרגע לגלות מהממשלה, ואין לדעת כמה היא תימשך. הסיטואציה החדשה מזמנת לש"ס מפח נפש לא קטן. בסוף, אחרי שמאפסנים את האמירות הגדולות, נוצר מצב עצוב שבו האדריכל שהוביל לפירוק הממשלה הקודמת, לניצחון בבחירות ולהקמת ממשלת החלומות הנוכחית עומד בשערי הארץ ואינו יכול להיכנס אליה.

זהו שידור חוזר, עגום ומדויק, של בחירות תשנ"ט (1999) שבו הביא דרעי את השלל האדיר של 17 מנדטים, אבל נאלץ לראות איך אחרים יורשים את מקומו. הפעם לא זו הסיטואציה: דרעי הוא בעל הבית היחיד בש"ס, אין אף אחד שמערער עליו. אבל בעשור השביעי לחייו, אחרי כל מסע הסבל והייסורים, מגיע לו ליהנות קצת. סוף סוף הורכבה ממשלה בדמותו כצלמו. לשבת עכשיו בחדר רגיל של חבר כנסת פשוט ולראות את הח"כים שתחתיו מתנהלים בלשכות השרים ובמשרדי הממשלה – זהו עונש בלתי מידתי.

ייתכן שבהמשך, עם התקדמות החקיקה לתיקון מערכת המשפט, תימצא הקונסטלציה שתאפשר את כהונתו של דרעי, אבל ייתכן גם שהמאמצים יעלו חרס וכל תיקוני החקיקה ייבלמו בשערי בית המשפט העליון. ש"ס תצטרך ליהנות מהשלל הגדול שלה, אבל להסתפק בכך שדרעי מנהל את הכל מרחוק, מלמעלה, ללא סמכויות מיניסטריאליות. את הדרמה האנושית הכל כך פתלתלה, עגומה וטרגית – אפילו התסריטאי המופרע ביותר לא היה מעלה בדעתו לכתוב.