מלך הקוקדה

אתם יודעים מה זה קוקוס? האגוז החום השעיר, זה שמוכרים לקראת ט"ו בשבט, או הקוקוס הטחון שמשמש לציפוי כדורי שוקולד…

אני לא מחובבות הקוקוס, בלשון המעטה.

אבל הקוקוס של ונצואלה לא דומה ולא כמעט למה שהכרתי עד אז.

היום, קוקוס לדעתי הוא הדבר הכי טעים שיש. טוב, אל תשוו לשוקולד או למנת סושי. תלוי במצב הרוח. אבל זה אחד הדברים הכי טעימים שיש.

הפעם הראשונה שטעמתי קוקוס הייתה זמן רב אחרי שהגענו לוונצואלה. אחרי הטיול הראשון שלנו מוישי סיפר שמישהו דאג לו לכוס קוקדה, משקה קוקוס לבן וטעים ממש.

לא ידעתי הרבה על קוקוס, אבל מאז, בכל פעם שהייתי עושה קניות בפרוטריה (ירקן) הייתי שואלת אם יש קוקדה. כל פעם היו עונים לי תשובה שלילית.

פעם אחת הם אמרו לי שהגיע קוקוס ורדה, כלומר ירוק. אבל עדיין לא מכינים קוקדה. אם אני רוצה יש קוקוס פריו, קר. השבתי בחיוב ושילמתי על הקוקוס חצי דולר.

האיש פנה אל החדר הפנימי והוציא מהמקרר קוקוס ענק וירוק, עם סכין ענקית שמשמשת אך ורק למטרה זו. הוא חתך למעלה שכבה עבה, ואז עשה חור קטן והשחיל לי קש.

לגמתי את המים של הקוקוס במקום. היה לזה טעם עדין ומתקתק, כמו מים קרים לנפש עייפה. כשסיימתי לשתות הוא חצה לי את הקוקוס לשניים בעזרת הסכין הענקית. בתוך הקוקוס היה הבשר של הפרי, ג'לי לבן ומתקתק שאוכלים בעזרת כפית או סכין, תלוי בקוקוס.

ולא, אין לזה טעם של הקוקוס שאנחנו מכירים מישראל.

ביקשתי עוד שלושה כאלה וסחבתי אותם לבית בקושי רב. בהתלהבות שתינו את הקוקוסים עד תומם.

מאז, הקוקוס התאזרח אצלנו בקביעות, רק כשהיה בחנות כמובן…

בדרך כלל היינו שומרים אותו לשבת, ולפעמים באמצע השבוע היינו מרשים לעצמנו להתפנק.

כנראה זו הייתה העונה של הקוקוס. בהמשך גיליתי בחנות אחרת שהם מוכרים בקבוקים רק עם המים של הקוקוס. הייתי קונה בכמות גדולה וכמעט שלא שותה מים.

ניסינו להסביר למשפחה בארץ מה זה מי קוקוס, שנראים כמו מים רגילים ותמימים, אבל הטעם שלהם גן עדן. אם יש מי קוקוס מי צריך קולה?

המים של הקוקוס ידועים במעלות בריאות רבות, ושמחתי שאני יכולה להרשות לעצמי לשתות מי קוקוס מזינים בשפע, דבר שבמדינות אחרות נמכר בזהב.

בחופש הגדול נסענו לריאו צ'קו, כפר על חוף ים, שם גדל הפלמרה, עץ הקוקוס. קנינו שם חמישה אגוזי קוקוס בדולר!

אז כבר הייתי 'מומחית' וידעתי לבחור את הקוקוס הכי טוב שיהיה מתוק, שיהיו בו הכי הרבה מים ופרי.

לפני החוף מישהו הציב דוכן מאולתר לממכר קוקדה. הקוקדה המדוברת שלא יצא לי לטעום עד כה בכלל. על השולחן הוא רשם 'מלך הקוקדה', ואנחנו יצאנו לרכוש לעצמנו בהתלהבות כוס קוקדה קרה ומפנקת.

שם למדתי להכין את הקוקדה. האמת? קלי קלות. אחרי שמרוקנים את המים של הקוקוס, לוקחים את הבשר של הפרי, טוחנים עם סוכר וקרח והרי לי קוקדה.

ממש קלי קלות – חוץ מלפתוח את הקוקוס לבד שזה בלתי אפשרי למי שהוא לא ונצואלי בדם…

רק להחזיק את הסכין הענקית שנקראת מצ'טה זו מיומנות בפני עצמה.

הסכין עצמה לא חדה, לכן צריך להפעיל כוח רב ולפגוע בדיוק במקום. אנחנו, הבורים, היינו פותחים בשיטה מאוד פרימיטיבית: זורקים על הרצפה שוב ושוב עד שהאגוז הקשוח מסכים להישבר. נס שלא שברנו את המרצפות!

בהמשך היינו יורדים לחצר ושם 'פותחים' את הפרי. אנחנו היינו יורדים במעלית והקוקוסים היו עושים 'צניחה חופשית' מהחלון בקומה השלישית (וגם אז הם לא תמיד נשברו!) זה אחרי שווידאנו שאף אחד לא נמצא בחצר כמובן.

מאז שהכרנו אותו, הקוקוס הפך להיות אצלנו גם אוכל, לא רק משקה. מצאתי ירקן אחר שהסכים לעשות לי מחיר טוב על כמות גדולה של קוקוס, וכמעט בכל שבוע הייתי הולכת לשם ומזמינה שלושים או ארבעים יחידות קוקוס.

את המים היינו שותים, ומהבשר הייתי מכינה גם קרם קוקוס שהוא תחליף מצוין ובריא לשמנת ומתאים לבישול ולאפייה.

כך, מדי שבוע היינו פותחים כמות גדולה של קוקוס, מסננים מים ומעבירים לבקבוקים. את הבשר היינו שמים בנפרד, ומאחסנים במקפיא את כל מה שלא נזדקק לו ביומיים הקרובים. הקוקוס רגיש מאוד ומתקלקל מהר.

בימי הקוקוס הללו המטבח היה הופך לבלגן אחד גדול ודביק. מזל שיש לי את אוולין העוזרת…

זה יכול
לקרות רק בוונצואלה

משלמים 10 דולר על 30 קוקוס כולל משלוח. חבל שהמשלוח לישראל קצת יותר יקר… הייתי שולחת המון.

המילון

קוקו coco קוקוס כמובן. טעם גן עדן. אם אקלע לאי בודד ויש שם קוקוס (וסכין!) יש תקווה.